מקורותיה של חזקת 'כל מה שתחת יד אדם שלו'
שיעור כללי ראשון בפרק שנים אוחזין. הרב מדן עסק בחזקה שמה שתחת ידו של אדם שלו הוא. הוא עסק בכמה סוגיות המתבססות על הנחה זו וחקר באופיה לפי דברי הקוב"ש.
סיכום מאת הלל אלסטר שיעור ה' מחזור נ'. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.
חזקה כל מה שתחת ידו של אדם שלו הוא
המושג הזה לא נזכר בש"ס בשום מקום. אנו צריכים למצוא את המקור בסוגיות לדין הזה.
נדון בארבע סוגיות הנוגעות לחזקה זו:
1. חזקת שלש שנים.
2. גודרות.
3. כלים העשויים להשאיל.
4. נסכא דר' אבא.
חזקת שלש שנים
הגמרא בתחילת פרק שלישי בב"ב דנה בחזקת שלש שנים. מה המשמעות של חזקה זו? מצינו שלושה הסברים בראשונים:
(חידושי הריטב"א ב"ב כח. )
אדם לא יכול להחזיק קרקע בידיים. כדי שאדם ייחשב מחזיק בקרקע לא יכול להסתפק בזמן מועט אלא צריך 3 שנים. לאחר שלש שנים משתקע שם הבעלים המקורי והלוקח נחשב מחזיק. עולה מדברי הריטב"א יוצא שעצם הישיבה בקרקע גורמת לנו להניח שהיא שלו. לפי זה נאמר תמיד חזקה זו, אך הזמן בו יוגדר החפץ תחת ידו של האדם ישתנה לפי העניין. התוס' שם חולקים על הסברו של הריטב"א:
הא הכי יליף משור המועד מה התם הוחזק נגחן שלש פעמים ה"נ הוחזק שתקן בשלש שנים
(תוספות ב"ב כח. ד"ה 'עד נגיחה רביעית')
שלש הנגיחות של השור מעידות לנו על כך שהוא שור עצבני, לכן נחשוש שהוא יגח שוב. גם שלש השנים בהם שתקו הבעלים מעידות שהייתה לו סיבה לשתוק וכנראה מכר את הקרקע.
הסבר שלישי קשור לשטר- הרמב"ם (טוען ונטען י,ד) טוען שלאחר שלש שנים אין ציפייה שהקונה ימשיך לשמור על השטר, ולכן חכמים הגדירו שלאחר זמן זה נניח שהקרקע שלו.
לענייננו, שיטת הריטב"א יכולה להוות מקור לכך שהתפיסה בדבר מסוים תעיד על כך שהיא שלו.
גודרות
והעבדים וכו'. עבדים יש להם חזקה? והאמר ר"ל: הגודרות אין להן חזקה! אמר רבא: אין להן חזקה לאלתר, אבל יש להן חזקה לאחר ג' שנים.
(ב"ב לו.)
גודרות הם עיזים מסתובבות שהבעלים לא משגיחים לאן הם הולכות. ר"ל מחדש שכיוון שהם זזות בכוחות עצמן אין להם חזקה, כלומר לא נוכל להניח שהן שייכות לאדם שהן נמצאות ברשותו. הגמרא מניחה שהוא הדין גם לעבדים. למסקנה אומר רבא שאין חזקה לאלתר אך יש חזקה לאחר שלש שנים. בהמשך לומדת הגמרא שעבד שלא זז בכוחות עצמו כגון תינוק חזקתו לאלתר ואין צורך לחכות שלש שנים.
עיזים מחזיקים לשחיטה ולא למטרות אחרות, לכן הן לא דבר שעשוי להשאיל ולהשכיר. השאלה העומדת לדיון בסוגיה זו היא כמה זמן ייתן הבעלים לעז להסתובב ברשות אחר ולא ידרוש אותה בחזרה?
הרשב"א טוען שאין זמן קבוע אלא לפי שיקול הדעת של בי"ד באותו זמן ובאותו מקום:
אלא מסתברא שדברים אלו תלויין בראיית ב"ד ואין לך בהן אלא מקומן ושעתן ועל כן לא נתנו בהן חכמים שיעור, כנ"ל:
(רשב"א ב"ב כח.)
לפי הרשב"א יייתכן שהאומדנא תיקבע גם תוך שנה או שנתיים ואין זמן קבוע. גם התוס' בב"ב ב. נותנים איזשהו זמן לא קבוע בנוגע לכותל שנפל שדומה לגודרות בכך שהוא זז מעצמו. ראשונים אחרים (ריטב"א, פיהמ"ש) טוענים שהחזקה תיווצר לאחר שלש שנים.
לעומתם סוברים הרמב"ם והרמ"ה שלגודרות אין חזקה כלל. אמנם בפיהמ"ש הרמב"ם פסק שיש חזקה לאחר שלש שנים, אך מסתימת הרמב"ם בהלכות עולה באופן ברור שאין חזקה כזו נוצרת כלל. בהסבר שיטתם נסביר, שחזקת שלש שנים תוקנה רק במקומות שיש בהם שטר. מטרת התקנה שהקונים לא יצטרכו לשמור את השטר אחרי כן. ממילא בגודרות שאין בהם שטר לא תהיה חזקה.
הקצות טוען שחזקת מה שתחת ידו של אדם היא כל-כך חזקה שלמרות שאין בידי שטר וזו לכאורה רעותא לטענתי- אני נאמן.
חזקת עבד בגיטין: הגמרא בגיטין נוגעת בשאלה זו לא מצד שאלת הבעלות אלא מצד הנתינה- האם הבעל נתן לה את הגט או שהעבד הלך בעצמו ואז אינה מגורשת. הראשונים מפלפלים בהשוואה בין הסוגיות, אך הרב מדן טוען שייתכן שבדיני גירושין נניח שהגט ניתן לה אף אם בממונות נזדקק לתקופה של שלש שנים.
כלים העשויים להשאיל ולהשכיר
מה דין כלים העשויים להשאיל ולהשכיר? אמנם אין להם חזקה לאלתר כי סביר שהם הושאלו ולא נמכרו, אך חולקים הראשונים מה דינם לאחר שלש שנים.
מרדכי כותב שאף לאחר יותר משלש שנים לא מקפידים על חפץ שאול ומשכירים אף להרבה שנים. העיטור ור' יונה מוסיפים נימוקים לשיטה זו וכך סברו רוב הראשונים. הריטב"א חולק וטוען שלאחר שלש שנים תהיה חזקה בכל מקרה. מה שחשוב לריטב"א (בהמשך לשיטתו שראינו בתחילת השיעור) אינו האם אמור להיות שטר או לא אלא האם נשתקע שם הבעלים. לאחר פרק זמן כה ארוך גם בכלים שם הבעלים נשכח ויש חזקה למוחזק. אמנם, אם ישנם עדים שהדבר הגיע אליו בדרך אחרת, כגון עדים שהשאיל, אז לא יכול לטעון שקנה ממנו גם לאחר עשר שנים.
סוגיית גודרות וכלים העשויים להשאיל יוצאות מנק' הנחה שמה שתחת ידו של אדם שלו, כי מן הסתם קנה אותו. הדוגמאות האלו הן היוצא מן הכלל שיש אפשרות אחרת להסביר כיצד הגיעו לידיו ולכן אין בהן חזקה עד לאחר שלש שנים (ריטב"א, תוס' בגודרות, ריטב"א בכלים) או שאין בהם חזקה כלל לעולם (רמב"ם ורמ"ה בגודרות, מרדכי ועיטור בכלים).
משמעות החזקה
מה היחס בין חזקה כל מה שתחת ידו של אדם שלו הוא, לבין דין המוציא מחבירו עליו הראיה (חזקת ממון)?
ב"מ ק. המחליף פרה בחמור וילדה. זה אומר ילדה לפני משיכה זה אומר לאחר משיכה. מדובר במצב של ספק אובייטקיבי, לכן אם היא הייתה ברשות אחד מהם צריך השני להביא ראיה שהיא נולדה כשהפרה הייתה שייכת לו, מדין המחע"ה. בסוגיה בשבועות עולה באופן אחר. הגמרא שם דנה לגבי חפץ שעשויים להשכיר, מה הדין כאשר הבעלים טוען שהשכיר ואילו הלוקח טוען שקנה? הגמרא פוסקת לטובת מרא קמא, ולא טוענת המחע"ה.
בסוגיה בב"מ ישנו ספק אובייקטיבי, לא ברור מתי בדיוק נולד העגל והספק עולה מאליו. במקרה כזה נטען שלא ניתן להוציא מדי המוחזק ללא ראיה. בסוגיה בשבועות מדובר על ספק שנוצר רק ע"י הטענות שלהם, אין שום פער במציאות. כיוון שידוע שהספר היה של מרא קמא, ללא ראיה אין בסיס להניח שהשני קנה אותו ואין ספק מוציא מדי וודאי. קניין הוא חלות משפטית ולא ניתן להניח שהוא קרה אם אין סיבה טובה להניח זאת. בשונה מהשאלה/השכרה שאין בהם חלות כזו ופשוט יותר להניח שהם התרחשו.
טענה זו מפורשת בקוב"ש [ב,ט]. בדבר שלא רגילים להשאיל ולהשכיר יש רק שתי אפשרויות- או שגנב או שקנה. כיוון שלא מחזקים אנשים בחזקת גנבים יש להניח שקנה. בגודרות ישנה אפשרות שלישית, שבאו מעצמם.
הטמין כלים תחת כנפיו
אמר רב יהודה: ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא, ואמר לקוחין הן בידי - אינו נאמן; ולא אמרן אלא בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו, אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו - נאמן; ושאין עשוי למכור את כליו נמי - לא אמרן אלא דברים שאין דרכן להטמין, אבל דברים שדרכן להטמין - נאמן; ושאין דרכן להטמין נמי - לא אמרן אלא איניש דלא צניע, אבל איניש דצניע - היינו אורחיה; ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין, אבל בגנובין - לאו כל כמיני', לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן; ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר, אבל דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר - נאמן, דשלח רב הונא בר אבין: דברים העשוין להשאיל ולהשכיר, ואמר לקוחין הן בידי - אינו נאמן. כי הא דרבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי, בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר.
(שבועות דף מו עמוד א- ב)
הראשונים נחלקו בהסבר הסוגיה. אנו נפרש ע"פ שיטת התוס'. העיקרון הנלמד מן הסוגיה הוא שבדבר הראוי להשאיל ולהשכיר נאמן מרא קמא לומר שהשאיל ולא מכר. דבר שאינו ראוי לכך לא נאמן מרא קמא לטעון זאת ולא נוציא מדי הלוקח. אם טוען מרא קמא שהלוקח גנב- נאמן, מיגו שיכול היה לטעון שהשאיל לו. [כיצד מיגו מועיל נגד חזקה שאדם אינו גנב?]
הרמב"ם מחלק בין דבר הראוי להשאיל ולהשכיר- כל דבר שאפשר להשכיר אותו, לבין דבר העשוי להשאיל ולהשכיר- דבר שרגילים להשכיר אותו. לשיטתו רק דבר שרגילים להשכיר נאמן מרא קמא, אך דבר שרק לפעמים משכירים כגון ספר לא נאמן מרא קמא אלא המחזיק.
עולה מח' בין הרמב"ם לבין כמעט כל הראשונים מה דין דבר שייתכן שהשכיר אך הוא לא עומד להשכרה באופן מובהק- רמב"ם: נאמן המחזיק. שאר ראשונים: נאמן מרא קמא. לפי הרמב"ם יש שתי אפשרויות מה קרה, קניין והשכרה. כיוון שאנו מסופקים איזו אפשרות היא הנכונה נאמר המוציא מחבירו עליו הראיה. שאר הראשונים סוברים ששכירות ושאלה אינם שינוי משמעותי, אלא הם המשך השימוש של מרא קמא ולא מערערים את החזקה שלו. ממילא יש אפשרות אחת שממשיכה את אותו קו ואפשרות שניה שדורשת להניח שהוחלה חלות חדשה של קניין והשתנה הסיפור. בהסתכלות כזו נניח שמרא קמא הוא הבעלים.
בכל אופן לכ"ע עולה שבמקרה שאין דרכו להשאיל נאמן הלוקח לומר שקנה ממרא קמא, והרי זו ראיה לנידון דידן שחזקה מה שתחת ידו של אדם שלו.
נסכא דר' אבא
בגמרא דנים על אדם שחטף מחבירו חפץ אך טוען שהוא שייך לו. הדין הוא שצריך להחזיר למחזיק. לכאורה, יש מכאן ראיה לכך שמה שתחת ידו של אדם שלו. אחרת מדוע אנו מוציאים מידי החוטף שלכאורה הוא המחזיק עכשיו?!
הקוב"ש הביא ראיה משם. הרב מדן מערער, יתכן שלא ניתן להאמין כיוון שהייתה םעולה לא חוקית. זה תלוי במח' ראשונים לגבי תפיסה
אופי החזקה
ותנא תונא: שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו'. והא הכא, כיון דתפיס - אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא, ומאי דתפיס האי דידיה הוא
(ב"מ ג.)
לכאורה זהו מקור מפורש לחזקה שלנו. אכן רש"י מסביר שכיוון שהוא מוחזק בפנינו הרי זה שלו. עם זאת ר"ת הסביר באופן שונה, ולשיטתו אין ראיה כלל. הוא מסביר שכיוון שידוע הדין שהם צריכים לחלוק, אנו מתייחסים לכל אחד כאילו הוא כבר מוחזק בחצי טלית. אין זו הנחה מציאותית כלפי התפיסה אלא הסתכלות הלכתית על מה שיקרה בהמשך.
הרא"ש מיישם זאת גם במקרה של 'זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה', שם ברור שאחד מהם רמאי, ולמרות זאת אומרים אנן סהדי שכל אחד בעלים על החצי שבידיו. ברור שזו לא סברה מציאותית אלא קביעת הלכה.
מנ"ל הא ואפשר דמוכח שכן הדין, דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה שכל אחד יחטוף מחבירו ויאמר שלי הוא ומלאה כל הארץ חמס, וכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אלא ע"כ, שד"ת הוא דלא מהניא חטיפה, לומר שלי הוא.
(קובץ שעורים בבא בתרא אות קנג)
הקובץ שיעורים מסביר שאף שמבחינה מציאותית ברור שהמוחזק אינו הבעלים, כמו במקרה שיש שני מוחזקים ולא ייתכן ששניהם בעלים, בכל זאת נתייחס אליהם כך כיוון שזו הדרך היחידה לשמור על דיני ממונות מסודרים וחברה צודקת. עולה בעצם שהחזקה הזו איננה סברה מציאותית אלא הנהגה בלבד. הקוב"ש שראינו לעיל הסביר שמה שתחת ידו של אדם שלו הוא זו סברה מציאותית, ונראה שיש סתירה בדבריו במקומות השונים.
נ"מ- חזקה מחוץ לדיני ממונות
הנודע ביהודה דן בגופת אדם שלא ניתן לזהותה אך ניתן לזהות למי שייכים הבגדים שעליה. האם ניתן לסמוך על החזקה שכל מה שתחת ידו של אדם שלו, ובכך להתיר את אשתו של בעל הבגדים? הוא מכריע להתיר, אך חידושי הרי"מ חולק וטוען שזוהי חזקה ששייכת בדיני ממונות בלבד. המח' בינהם קשורה ליסוד של החזקה שדנו בו לעיל. אם החזקה היא הנחה מציאותית, כפי שסבר הקצות ורבים אחרים, יש להניח שהקביעה הזו תהיה תקיפה גם בדיני אישות. אם החזקה קשורה לאיזו קביעה שרירותית שבאה לתקן סדר בחברה ולא קשורה למציאות בדוקא (כמו שטען הקוב"ש), סביר שהקביעה תהיה תקיפה לדיני ממונות בלבד. באופן דומה נחלקו כבר בראשונים הטור והר"ן, לגבי מקדש על מנת שיש לי מנה. לדעת הטור אינה מקודשת אלא אם יש עדים שהמנה שייך לו, בעוד הר"ן סובר שאף אם ידוע שברשותו מנה אך לא ידוע ששייך לו מקודשת וודאי.
חזקה כל מה שתחת ידו של אדם שלו הוא המושג הזה לא נזכר בש"ס בשום מקום. אנו צריכים למצוא את המקור בסוגיות לדין הזה. נדון בארבע סוגיות הנוגעות לחזקה זו: 1. חזקת שלש שנים. 2. גודרות. 3. כלים העשויים להשאיל. 4. נסכא דר' אבא. חזקת שלש שנים הגמרא בתחילת פרק שלישי בב"ב דנה בחזקת שלש שנים. מה המשמעות של חזקה זו? מצינו שלושה הסברים בראשונים: אלא ה"ק דבשלש שנים קים ליה ברשות מחזיק וכי אמר שהיא שלו או שלקחה על העורר להביא ראייה שלא היה כן כי הוא חשוב מוציא מחברו, ודעת התוספות שם ששתיקת שלוש שנים היא הראיה שמכר את השדה. (חידושי הריטב"א ב"ב כח. ) אדם לא יכול להחזיק קרקע בידיים. כדי שאדם ייחשב מחזיק בקרקע לא יכול להסתפק בזמן מועט אלא צריך 3 שנים. לאחר שלש שנים משתקע שם הבעלים המקורי והלוקח נחשב מחזיק. עולה מדברי הריטב"א יוצא שעצם הישיבה בקרקע גורמת לנו להניח שהיא שלו. לפי זה נאמר תמיד חזקה זו, אך הזמן בו יוגדר החפץ תחת ידו של האדם ישתנה לפי העניין. התוס' שם חולקים על הסברו של הריטב"א: הא הכי יליף משור המועד מה התם הוחזק נגחן שלש פעמים ה"נ הוחזק שתקן בשלש שנים (תוספות ב"ב כח. ד"ה 'עד נגיחה רביעית') שלש הנגיחות של השור מעידות לנו על כך שהוא שור עצבני, לכן נחשוש שהוא יגח שוב. גם שלש השנים בהם שתקו הבעלים מעידות שהייתה לו סיבה לשתוק וכנראה מכר את הקרקע. הסבר שלישי קשור לשטר- הרמב"ם (טוען ונטען י,ד) טוען שלאחר שלש שנים אין ציפייה שהקונה ימשיך לשמור על השטר, ולכן חכמים הגדירו שלאחר זמן זה נניח שהקרקע שלו. לענייננו, שיטת הריטב"א יכולה להוות מקור לכך שהתפיסה בדבר מסוים תעיד על כך שהיא שלו. גודרות והעבדים וכו'. עבדים יש להם חזקה? והאמר ר"ל: הגודרות אין להן חזקה! אמר רבא: אין להן חזקה לאלתר, אבל יש להן חזקה לאחר ג' שנים. (ב"ב לו.) גודרות הם עיזים מסתובבות שהבעלים לא משגיחים לאן הם הולכות. ר"ל מחדש שכיוון שהם זזות בכוחות עצמן אין להם חזקה, כלומר לא נוכל להניח שהן שייכות לאדם שהן נמצאות ברשותו. הגמרא מניחה שהוא הדין גם לעבדים. למסקנה אומר רבא שאין חזקה לאלתר אך יש חזקה לאחר שלש שנים. בהמשך לומדת הגמרא שעבד שלא זז בכוחות עצמו כגון תינוק חזקתו לאלתר ואין צורך לחכות שלש שנים. עיזים מחזיקים לשחיטה ולא למטרות אחרות, לכן הן לא דבר שעשוי להשאיל ולהשכיר. השאלה העומדת לדיון בסוגיה זו היא כמה זמן ייתן הבעלים לעז להסתובב ברשות אחר ולא ידרוש אותה בחזרה? הרשב"א טוען שאין זמן קבוע אלא לפי שיקול הדעת של בי"ד באותו זמן ובאותו מקום: אלא מסתברא שדברים אלו תלויין בראיית ב"ד ואין לך בהן אלא מקומן ושעתן ועל כן לא נתנו בהן חכמים שיעור, כנ"ל: (רשב"א ב"ב כח.) לפי הרשב"א יייתכן שהאומדנא תיקבע גם תוך שנה או שנתיים ואין זמן קבוע. גם התוס' בב"ב ב. נותנים איזשהו זמן לא קבוע בנוגע לכותל שנפל שדומה לגודרות בכך שהוא זז מעצמו. ראשונים אחרים (ריטב"א, פיהמ"ש) טוענים שהחזקה תיווצר לאחר שלש שנים. לעומתם סוברים הרמב"ם והרמ"ה שלגודרות אין חזקה כלל. אמנם בפיהמ"ש הרמב"ם פסק שיש חזקה לאחר שלש שנים, אך מסתימת הרמב"ם בהלכות עולה באופן ברור שאין חזקה כזו נוצרת כלל. בהסבר שיטתם נסביר, שחזקת שלש שנים תוקנה רק במקומות שיש בהם שטר. מטרת התקנה שהקונים לא יצטרכו לשמור את השטר אחרי כן. ממילא בגודרות שאין בהם שטר לא תהיה חזקה. הקצות טוען שחזקת מה שתחת ידו של אדם היא כל-כך חזקה שלמרות שאין בידי שטר וזו לכאורה רעותא לטענתי- אני נאמן. חזקת עבד בגיטין: הגמרא בגיטין נוגעת בשאלה זו לא מצד שאלת הבעלות אלא מצד הנתינה- האם הבעל נתן לה את הגט או שהעבד הלך בעצמו ואז אינה מגורשת. הראשונים מפלפלים בהשוואה בין הסוגיות, אך הרב מדן טוען שייתכן שבדיני גירושין נניח שהגט ניתן לה אף אם בממונות נזדקק לתקופה של שלש שנים. כלים העשויים להשאיל ולהשכיר מה דין כלים העשויים להשאיל ולהשכיר? אמנם אין להם חזקה לאלתר כי סביר שהם הושאלו ולא נמכרו, אך חולקים הראשונים מה דינם לאחר שלש שנים. מרדכי כותב שאף לאחר יותר משלש שנים לא מקפידים על חפץ שאול ומשכירים אף להרבה שנים. העיטור ור' יונה מוסיפים נימוקים לשיטה זו וכך סברו רוב הראשונים. הריטב"א חולק וטוען שלאחר שלש שנים תהיה חזקה בכל מקרה. מה שחשוב לריטב"א (בהמשך לשיטתו שראינו בתחילת השיעור) אינו האם אמור להיות שטר או לא אלא האם נשתקע שם הבעלים. לאחר פרק זמן כה ארוך גם בכלים שם הבעלים נשכח ויש חזקה למוחזק. אמנם, אם ישנם עדים שהדבר הגיע אליו בדרך אחרת, כגון עדים שהשאיל, אז לא יכול לטעון שקנה ממנו גם לאחר עשר שנים. סוגיית גודרות וכלים העשויים להשאיל יוצאות מנק' הנחה שמה שתחת ידו של אדם שלו, כי מן הסתם קנה אותו. הדוגמאות האלו הן היוצא מן הכלל שיש אפשרות אחרת להסביר כיצד הגיעו לידיו ולכן אין בהן חזקה עד לאחר שלש שנים (ריטב"א, תוס' בגודרות, ריטב"א בכלים) או שאין בהם חזקה כלל לעולם (רמב"ם ורמ"ה בגודרות, מרדכי ועיטור בכלים). משמעות החזקה מה היחס בין חזקה כל מה שתחת ידו של אדם שלו הוא, לבין דין המוציא מחבירו עליו הראיה (חזקת ממון)? ב"מ ק. המחליף פרה בחמור וילדה. זה אומר ילדה לפני משיכה זה אומר לאחר משיכה. מדובר במצב של ספק אובייטקיבי, לכן אם היא הייתה ברשות אחד מהם צריך השני להביא ראיה שהיא נולדה כשהפרה הייתה שייכת לו, מדין המחע"ה. בסוגיה בשבועות עולה באופן אחר. הגמרא שם דנה לגבי חפץ שעשויים להשכיר, מה הדין כאשר הבעלים טוען שהשכיר ואילו הלוקח טוען שקנה? הגמרא פוסקת לטובת מרא קמא, ולא טוענת המחע"ה. בסוגיה בב"מ ישנו ספק אובייקטיבי, לא ברור מתי בדיוק נולד העגל והספק עולה מאליו. במקרה כזה נטען שלא ניתן להוציא מדי המוחזק ללא ראיה. בסוגיה בשבועות מדובר על ספק שנוצר רק ע"י הטענות שלהם, אין שום פער במציאות. כיוון שידוע שהספר היה של מרא קמא, ללא ראיה אין בסיס להניח שהשני קנה אותו ואין ספק מוציא מדי וודאי. קניין הוא חלות משפטית ולא ניתן להניח שהוא קרה אם אין סיבה טובה להניח זאת. בשונה מהשאלה/השכרה שאין בהם חלות כזו ופשוט יותר להניח שהם התרחשו. טענה זו מפורשת בקוב"ש [ב,ט]. בדבר שלא רגילים להשאיל ולהשכיר יש רק שתי אפשרויות- או שגנב או שקנה. כיוון שלא מחזקים אנשים בחזקת גנבים יש להניח שקנה. בגודרות ישנה אפשרות שלישית, שבאו מעצמם. הטמין כלים תחת כנפיו אמר רב יהודה: ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא, ואמר לקוחין הן בידי - אינו נאמן; ולא אמרן אלא בעל הבית שאינו עשוי למכור כליו, אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו - נאמן; ושאין עשוי למכור את כליו נמי - לא אמרן אלא דברים שאין דרכן להטמין, אבל דברים שדרכן להטמין - נאמן; ושאין דרכן להטמין נמי - לא אמרן אלא איניש דלא צניע, אבל איניש דצניע - היינו אורחיה; ולא אמרן אלא זה אומר שאולין וזה אומר לקוחין, אבל בגנובין - לאו כל כמיני', לאחזוקי איניש בגנבי לא מחזקינן; ולא אמרן אלא בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר, אבל דברים שאין עשוין להשאיל ולהשכיר - נאמן, דשלח רב הונא בר אבין: דברים העשוין להשאיל ולהשכיר, ואמר לקוחין הן בידי - אינו נאמן. כי הא דרבא אפיק זוגא דסרבלא וספרא דאגדתא מיתמי, בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר. (שבועות דף מו עמוד א- ב) הראשונים נחלקו בהסבר הסוגיה. אנו נפרש ע"פ שיטת התוס'. העיקרון הנלמד מן הסוגיה הוא שבדבר הראוי להשאיל ולהשכיר נאמן מרא קמא לומר שהשאיל ולא מכר. דבר שאינו ראוי לכך לא נאמן מרא קמא לטעון זאת ולא נוציא מדי הלוקח. אם טוען מרא קמא שהלוקח גנב- נאמן, מיגו שיכול היה לטעון שהשאיל לו. [כיצד מיגו מועיל נגד חזקה שאדם אינו גנב?] הרמב"ם מחלק בין דבר הראוי להשאיל ולהשכיר- כל דבר שאפשר להשכיר אותו, לבין דבר העשוי להשאיל ולהשכיר- דבר שרגילים להשכיר אותו. לשיטתו רק דבר שרגילים להשכיר נאמן מרא קמא, אך דבר שרק לפעמים משכירים כגון ספר לא נאמן מרא קמא אלא המחזיק. עולה מח' בין הרמב"ם לבין כמעט כל הראשונים מה דין דבר שייתכן שהשכיר אך הוא לא עומד להשכרה באופן מובהק- רמב"ם: נאמן המחזיק. שאר ראשונים: נאמן מרא קמא. לפי הרמב"ם יש שתי אפשרויות מה קרה, קניין והשכרה. כיוון שאנו מסופקים איזו אפשרות היא הנכונה נאמר המוציא מחבירו עליו הראיה. שאר הראשונים סוברים ששכירות ושאלה אינם שינוי משמעותי, אלא הם המשך השימוש של מרא קמא ולא מערערים את החזקה שלו. ממילא יש אפשרות אחת שממשיכה את אותו קו ואפשרות שניה שדורשת להניח שהוחלה חלות חדשה של קניין והשתנה הסיפור. בהסתכלות כזו נניח שמרא קמא הוא הבעלים. בכל אופן לכ"ע עולה שבמקרה שאין דרכו להשאיל נאמן הלוקח לומר שקנה ממרא קמא, והרי זו ראיה לנידון דידן שחזקה מה שתחת ידו של אדם שלו. נסכא דר' אבא בגמרא דנים על אדם שחטף מחבירו חפץ אך טוען שהוא שייך לו. הדין הוא שצריך להחזיר למחזיק. לכאורה, יש מכאן ראיה לכך שמה שתחת ידו של אדם שלו. אחרת מדוע אנו מוציאים מידי החוטף שלכאורה הוא המחזיק עכשיו?! הקוב"ש הביא ראיה משם. הרב מדן מערער, יתכן שלא ניתן להאמין כיוון שהייתה םעולה לא חוקית. זה תלוי במח' ראשונים לגבי תפיסה אופי החזקה ותנא תונא: שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו'. והא הכא, כיון דתפיס - אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא, ומאי דתפיס האי דידיה הוא (ב"מ ג.) לכאורה זהו מקור מפורש לחזקה שלנו. אכן רש"י מסביר שכיוון שהוא מוחזק בפנינו הרי זה שלו. עם זאת ר"ת הסביר באופן שונה, ולשיטתו אין ראיה כלל. הוא מסביר שכיוון שידוע הדין שהם צריכים לחלוק, אנו מתייחסים לכל אחד כאילו הוא כבר מוחזק בחצי טלית. אין זו הנחה מציאותית כלפי התפיסה אלא הסתכלות הלכתית על מה שיקרה בהמשך. הרא"ש מיישם זאת גם במקרה של 'זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה', שם ברור שאחד מהם רמאי, ולמרות זאת אומרים אנן סהדי שכל אחד בעלים על החצי שבידיו. ברור שזו לא סברה מציאותית אלא קביעת הלכה. מנ"ל הא ואפשר דמוכח שכן הדין, דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה שכל אחד יחטוף מחבירו ויאמר שלי הוא ומלאה כל הארץ חמס, וכתיב דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, אלא ע"כ, שד"ת הוא דלא מהניא חטיפה, לומר שלי הוא. (קובץ שעורים בבא בתרא אות קנג) הקובץ שיעורים מסביר שאף שמבחינה מציאותית ברור שהמוחזק אינו הבעלים, כמו במקרה שיש שני מוחזקים ולא ייתכן ששניהם בעלים, בכל זאת נתייחס אליהם כך כיוון שזו הדרך היחידה לשמור על דיני ממונות מסודרים וחברה צודקת. עולה בעצם שהחזקה הזו איננה סברה מציאותית אלא הנהגה בלבד. הקוב"ש שראינו לעיל הסביר שמה שתחת ידו של אדם שלו הוא זו סברה מציאותית, ונראה שיש סתירה בדבריו במקומות השונים. נ"מ- חזקה מחוץ לדיני ממונות הנודע ביהודה דן בגופת אדם שלא ניתן לזהותה אך ניתן לזהות למי שייכים הבגדים שעליה. האם ניתן לסמוך על החזקה שכל מה שתחת ידו של אדם שלו, ובכך להתיר את אשתו של בעל הבגדים? הוא מכריע להתיר, אך חידושי הרי"מ חולק וטוען שזוהי חזקה ששייכת בדיני ממונות בלבד. המח' בינהם קשורה ליסוד של החזקה שדנו בו לעיל. אם החזקה היא הנחה מציאותית, כפי שסבר הקצות ורבים אחרים, יש להניח שהקביעה הזו תהיה תקיפה גם בדיני אישות. אם החזקה קשורה לאיזו קביעה שרירותית שבאה לתקן סדר בחברה ולא קשורה למציאות בדוקא (כמו שטען הקוב"ש), סביר שהקביעה תהיה תקיפה לדיני ממונות בלבד. באופן דומה נחלקו כבר בראשונים הטור והר"ן, לגבי מקדש על מנת שיש לי מנה. לדעת הטור אינה מקודשת אלא אם יש עדים שהמנה שייך לו, בעוד הר"ן סובר שאף אם ידוע שברשותו מנה אך לא ידוע ששייך לו מקודשת וודאי.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)