הרב גיגי עסק בכמה יסודות של דין מעשר בהמה : איך הוא שונה ממעשר דגן, למה הוא מועיל גם בטעות, מה אופי הקדושה, ומעמדו כדבר הנדור. לאחר מכן, הרב גיגי ניתח את הדין של "מנין הראוי - פטור".

File

 

סיכום מאת ישראל קלרק שיעור ה' מחזור נ'. הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.

יסודות בדין מעשר בהמה ובגדרי מניין הראוי פוטר – הרב"ג

הגמ' (ו:) דנה בהלכות מעשר בהמה. אביי מגיע למסקנה שלא ניתן לעשר בהמה מספק. ננסה בשיעור לתת קצת רקע לדין מעשר בהמה. לאחר מכן, נעמוד על הדין של מנין הראוי פוטר.

תהליך הפרשת מעשר בהמה

תהליך ההפרשה של מעשר בהמה שונה מהותית ממעשר דגן. במעשר דגן, האדם מפריש מעשר מהכרי וקורא לו שם. מה שמופרש הופך למעשר, ושאר הטבל הופך לחולין מתוקנים. לעומת זאת, במעשר בהמה – לא לוקחים עשירית מהבהמות, אלא עושים פתח לדיר של צאן, מונים אותם אחד אחד, והעשירי נסקר בסיקרא וקוראים לו מעשר. זהו הדין לכתחילה. בדיעבד, לא צריך להעביר אחד אחד בפתח, ולא צריך לסקור בסיקרא.

יש מחלוקת תנאים לגבי מי שלוקח עשירית מהבהמות וקורא להן מעשר. לדעת ת"ק – וכך פוסקים להלכה – ההבדל בין לכתחילה לדיעבד הוא בפרטי הטקס. אבל דרך ההפרשה הוא תמיד ע"י מניין של תשעה, ואז העשירי קדוש. ר' יוסי בר' יהודה מחדש שאפשר להפריש מעשר בהמה באופן דומה למעשר דגן – הפרשת עשירית, בלי מניין. ר' יוסי בר' יהודה מקיש מעשר בהמה למעשר דגן (הוא לומד מריבוי של "עשר תעשר"). ת"ק מקיש ביניהם רק לעניין האיסור להפריש משנה לשנה, אבל לא לעניין עצם תהליך ההפרשה.

לפי ר' יוסי בר' יהודה, מה קורה אם יש 16 בהמות? האם ניתן להפריש בהמה אחת ולומר שהיא מעשר? יתכן שר' יוסי בר' יהודה יודה במקרה זה שצריך להפריש ע"י מניין. רק כאשר אפשר לדמות את הבהמות לדגן, ניתן להפריש באופן דומה. כלומר כאשר יש כפולה של עשר, ניתן להפריש עשירית בדומה למעשר דגן. אבל כאשר אין כפולה של עשר, צריך למנות. ר' יוסי בר' יהודה סובר שהיכולת להפריש עשירית הוא תולדה של הפרשה ע"י מנין.

למה התורה הבדילה בין תהליך ההפרשה של בהמה ודגן? ההבדל המרכזי הוא הטבל. בדגן, כל הכרי קודם מעשר הוא טבל. צריך להפריש מיחידה של כרי מעשר. בבהמה, אין טבל. כל הבהמות מותרות באכילה, גם לפני הפרשת מעשר בהמה. הרמב"ם (בכורות ז, ז) מדגיש נקודה זו. לכן אין יחידה שאותה באים להתיר, וממילא ההפרשה היא מניין של עשרה בהמות ע"י הגברא, כדי שהעשירי יהיה קדוש. לכאורה המנין עצמו הוא מה שמקדש את הבהמה העשירית. ניתן לחקור האם המנין רק מקדש את העשירי, או גם מייצר תשעה מנויין, ומזה נובע הפטור של מנין הראוי – כשם שחל על העשירי שם עשירי קודש, חל על כל השאר שם א' ב' וכו' שפטורים. נדון באפשרות זו בהמשך.

מניין פוטר גם בלי העברה בשבט, כי העברה בשבט זה רק לכתחילה. הגמ' מסתפקת האם ראש השנה של מעשר בהמה הוא א' אלול או א' תשרי. רבא אומר, במקרה שיש לאדם 5 בהמות שנולדו באב, 5 באלול, ו-5 בתשרי, אז ניתן להפריש מעשר בהמה מאחד מאלה שנולדו באלול, כי ממה נפשך הוא חלק מעשרה בהמות. שם ברור שלא מעבירים תחת השבט, כי לא יודעים לאיזה 5 הבהמות של אלול אמורות להצטרף.

קרא לתשיעי עשירי

התורה חידשה שלא רק העשירי יכול להתקדש, אלא גם התשיעי והאחד עשר, במקרה שקרה לתשיעי "עשירי", לעשירי "תשיעי", ולאחד עשר "עשירי". ניתן להציע שתי סיבות לדין זה: 1. דין כללי בהקדשות. 2. דין מיוחד במעשר בהמה. בגמ' בנזיר, ב"ש וב"ה דנים במחלוקת שלהם לגבי הקדש בטעות, שלדעת ב"ש הוא הקדש, ולדעת ב"ה אינו הקדש. ב"ש מקשים על ב"ה, הרי הקורא לתשיעי "עשירי" – הוא קדוש, כלומר הקדש בטעות הוא הקדש. ב"ה עונים שזהו לא הקדש בטעות, אלא זהו גזיה"כ שמקדש את התשיעי והאחד עשר (והא ראיה, לא ניתן לקדש את השמיני ושנים עשר). ניתן להבין את תשובת ב"ה בשתי צורות: 1. יש דין מיוחד במעשר בהמה, שהקדש בטעות הקדש, במגבלות מסויימות. 2. קריאה לתשיעי "עשירי" אינו הקדש בטעות, אלא הרחבה של התורה למושג של עשירי. גם השכנים של עשירי, נחשבים כעשירי.

יסוד זה קיים גם במחלוקת אמוראים בהמשך הסוגיה שם. רב נחמן סובר שרק כאשר קרא לתשיעי "עשירי" בטעות בלי כוונה, הוא קדוש. רב חסדא חולק, וסובר שאפילו אם טעה בכוונה – התשיעי קדוש. אם דין טעות מבוסס על הקדש בטעות שמיה הקדש, אז אין הבדל בין טעות עם כוונה לטעות בלי כוונה. אך אם דין טעות מבוסס על הרחבה של המושג עשירי, אז זה יתכן רק כאשר זהו טעות בלי כוונה. אם אדם חשב בטעות שהתשיעי הוא עשירי – הוא אכן יכול להיחשב כעשירי. אבל אם אדם יודע שהתשיעי הוא תשיעי, והוא בוחר לקורא לו עשירי – אין כאן הרחבה של המושג עשירי. הרמב"ם פוסק שאפשר לקדש תשיעי גם בכוונה. יוצא שהרמב"ם סובר שהחידוש במעשר בהמה הוא בדיני הקדש בטעות. (אמנם אפשר לדחוק ולטעון שגם בהרחבת המושג של עשירי, שייך טעות שנעשה בכוונה).

אופי קדושת מעשר בהמה

הגמ' בבכורות אומרת שלא ניתן להפריש מעשר בהמה ביום טוב, שמא יבוא לסקור אותה בסיקרא. תוס' שואל, למה אין בעיה מצד איסור הקדשה ביום טוב? תוס' עונה שהבהמה מקודשת מאליה. כלומר הקדושה לא באה מהאדם, אלא האדם רק מונה את הבהמות, והעשירי מתקדש מאליו. ממילא אין איסור הקדשה של מעשר בהמה ביו"ט. כך גם עולה מהתוס' בחגיגה, שאומר שהבהמה קדושה ועומדת. כנראה שתוס' מסתמך על המימרא של רבא, שעשירי מאליו קדוש. אמנם רבא התייחס למקרה שבו אדם מונה תשעה בהמות, והעשירי נשאר בתוך הדיר. במקרה זה, רבא אמר שהעשירי נעשה קדוש מעצמו. אך רבא לא עסק במקרה בו האדם כן מקדש את הבהמה. הרמב"ם בהלכות בכורות אומר שמעשר בהמה הוא קדושה שבאה ע"י אדם. כלומר כאשר אדם מקדש מעשר בהמה, זה נחשב שהאדם מקדש. לשיטת הרמב"ם, למה אין איסור להקדיש בהמה ביום טוב?

האיסור להקדיש ביום טוב הוא משום מקח וממכר. זה נכון בהקדשות רגילים. הקורבן נועד להגיע למזבח, ולכן זה נחשב העברה מרשות ההדיוט לרשות ההקדש (אע"פ שיש היבטים הלכתיים בהם הקורבן עדיין נחשב ברשות ההדיוט). אך יש שלוש קורבנות יוצאות דופן: בכור, מעשר ופסח. ניתן להדגים זאת דאך הזאת הדם שלהן. עבודת הדם היא העבודה המרכזית של הקורבנות. בכל קורבן, מזים ארבע מתנות על קרנות המזבח, או שתים שהן ארבע. אך בשלושת הקורבנות האלו, צריך רק שפיכה של הדם כנגד היסוד. זה מעיד על כך שאלו קורבנות מיוחדים. אפשר לדמות את זה למעשר שני – אלו פירות של הבעלים, שצריך לאכול בירושלים. בדומה, פסח בכור ומעשר הם רכוש של הבעלים, שצריך לאכול לפני ה'. אמנם אפשר לאכול לפני ה' רק ע"י הקרבה. קורבנות אלו לא מיועדים למזבח – הם מיועדים לאכילת האדם, אלא שטכנית צריך להקריב אותם. ממילא, הקדשה של מעשר בהמה אינה העברת רשות, אין כאן יעוד למזבח. לכן זה לא אסור ביום טוב.

ע"י עקרון זה, ניתן להסביר עוד שתי דינים: אי אפשר להקדיש בהמה מחוסרת זמן (קודם היום השמיני). אך ניתן להקדיש בכור מחוסר זמן. ההבדל הוא שבהמת בכור או מעשר אינו קורבן רגיל, ולכן ניתן להקדיש אותה מחוסרת זמן. בכור ומעשר גם נוהגים בחוץ לארץ – בהמות אלו קדושות, אע"פ שהן אינן ראויות להקרבה. על כורחינו שההקרבה היא חלק צדדי מבכור ומעשר.

נדר במעשר בהמה

ניתן לנדור רק בדבר הנדור, ולא בדבר האסור. המשנה אומרת שאפשר לנדור במעשר בהמה. הרמב"ם הסביר שמעשר בהמה – קדושתו בידי אדם, ולכן זה נחשב דבר הנדור. אמנם יש מחלוקת גדולה בראשונים מהו דבר הנדור: הרא"ש והר"ן אומרים שדבר הנדור הוא רק איסור שנוצר ע"י האדם. אם האיסור כבר קיים – זה לא דבר הנדור. הרא"ש מסביר שתרומה אינה דבר הנדור, כי הפירות כבר היו אסורים מדין טבל. האדם לא אוסר את התרומה, אלא מתיר את הטבל. אבל במעשר בהמה, האדם לא בא להתיר שום דבר, אלא לאסור את הבהמה. לכן זה נחשב דבר הנדור. הרשב"א אומר שדבר הנדור הוא החלת קדושה ולא איסור. בתרומה, יש היתר אכילה לכל בני ביתו של כהן, ולכן זהו רק החלת איסור ולא קדושה. אבל מעשר בהמה קדוש, ולכן אפשר לנדור בו.

דעת הרמב"ם לא ברורה. הרמב"ם אומר שרק מה שבא בנדר או בנדבה – אפשר לנדור בו. הרמב"ם מסביר שאפשר גם לנדור בחטאת ואשם, כי חטאת ואשם באות בנדר ונדבה, כאשר אדם נודר להיות נזיר, ואז מביא חטאת ואשם. לכאורה, מעשר בהמה לא בא בנדר ובנדבה. אז למה אפשר לנדור במעשר בהמה? הרש"ש מתרץ שגם מעשר בהמה הוא דבר הנדור, כי אפשר להיפטר מחיוב מעשר בהמה ע"י פיזור הבהמות. תירוץ זה קשה. הגרי"ז מתרץ שיש חובה להפריש מעשר בהמה, אבל הקורבן עצמו אינו קורבן חובה. בקורבן חטאת, הקרבת הקורבן משיג לאדם כפרה, ולכן היא חובה. אבל במעשר בהמה, אמנם יש חיוב להפריש מעשר בהמה, אבל אין מטרה להבאת המעשר בתור קורבן. יש חובה להתנדב ולהקדיש מעשר בהמה. זה נובע מכך שאין איסור טבל על הבהמות, וממילא הפרשת מעשר בהמה היא לא קורבן חובה.

מנין הראוי פוטר

המשנה אומרת שאם אחד מהמנויין קפץ לתוך הדיר – כל הבהמות שמחוץ לדיר, וכל הבהמות שעדיין בדיר, פטורות ממעשר בהמה. נברר את שתי ההלכות האלו. לאחר שמונים תשע בהמות ומקדשים את העשירי, ברור שהתשע הראשונות פטורות. החידוש הוא שבמקרה שלא הפרישו עשירי, המנויין עדיין פטורים. ניתן לחקור האם הפטור נובע מזה שיש שם פטור על המנויין, שכבר מנו אותם; או שהפטור נובע מקיומו של עשירי, אע"פ שלא הפרישו אותו עדיין.

נראה שהחקירה דלעיל נתון במחלוקת ראשונים. רש"י בכת"י כותב שמנין הראוי פוטר כאשר הבהמה העשירית מתה בדיר. מכיון שהתשעה הראשונים נמנו כראוי, והיה עשירי פוטנציאלי – התשעה נפטרים. אמנם מבואר בגמ' שגם כאשר נמנו חמשה, ואחד מהחמשה שנשאר בדיר מת – החמשה שנמנו פטורים במנין הראוי, והארבעה שנשארו בדיר ישארו לגורן אחר. נמצא שגם כאשר המנין לא הגיע לעשר – יש פטור של המנין הראוי. הקושי הזה קיים גם על הרמב"ם, שפוסק שמנין הראוי פוטר כאשר האדם המונה הגיע לעשירי. ניתן להציע שמה שפוטר הוא קיומו של עשירי. אלא שגם אם באמצע המנין, נוצר מצב שבו אי אפשר להגיע לעשירי – זה גם פוטר. מחלוקת הראשונים היא כדלהלן: לפי רש"י מכת"י והרמב"ם, היסוד של מנין הראוי הוא רק אם מגיעים לעשרה. רש"י בב"מ, וכן הרמב"ן והריטב"א, סוברים שמנין הראוי פוטר בלי קשר למנין של עשרה. עצם העובדה שהתחילו למנות, במנין שיכל להגיע לעשרה – זה פוטר. כל מה שמוציאים מהדיר ע"י מנין – חל עליו שם פטור. לעומתם, רש"י מכת"י והרמב"ם סוברים שמנין שמגיע לעשר פוטר. מנין שלא מגיע לעשר פוטר, רק בגלל שהוא יכל להגיע לעשר. נפק"מ בין השיטות הוא האם צריך להשתדל להמשיך למנות. לפי רש"י בב"מ, לא צריך. מה שיצא – כבר נפטר. אך תוס' ותוס' הרא"ש שואלים, הרי מנין הראוי לא שייך כאשר אפשר להמשיך לספור. הפטור של מנין הראוי הוא רק כאשר אי אפשר להגיע למספר עשר.

תוס' שואלים, במקרה שקפץ אחד מהמנויין לדיר, למה שלא נקדש את כל העשירים, על הצד שעדיין לא ספרנו את המנוי, וגם נקדש את כל האחד-עשרים, על הצד שכבר ספרנו את המנוי (ולא היינו אמורים לספור אותו, כי הוא כבר מנוי). תוס' נשארים בצ"ע, למה יש פטור מנין הראוי כאשר יש אפשרות להמשיך למנות. בתוס' רא"ש מובא תירוץ בשם רבינו מאיר, שלא ניתן להמשיך לספור כאשר קופץ אחד מהמנויין לתוך הדיר. יתכן שמה שסופרים כעת, הוא מה שקפץ פנימה וכבר נספר. אם סופרים את מה שכבר נספר – צריך להתחיל לספור מחדש. הריטב"א מביא בשם הרב החסיד תשובה אחרת. (הריטב"א לא דן על הבהמות שבחוץ, אלא על הבהמות שבפנים, למה הם נפטרים, ולא ממשכים לספור אותם). הריטב"א מציע שכדי לטפל בספק מנוי שקפץ פנימה, נקדש את כל העשירים וכל האחד-עשרים. הריטב"א מביא תשובה בשם הרב החסיד, שהספירה צריכה להיות וודאית. בגלל שאחד מהמנויין קפץ פנימה, אז כל מה שסופרים הוא בספק (האם זה השני או השלישי, האם זה השלישי או הרביעי וכו'), ולכן אי אפשר לספור. זה דומה לתשובת הרא"ש, אך שונה, בגלל הנחות המוצא השונות. הרא"ש רוצה להשלים לעשר את המנויין, ולכן מסביר שהבעיה היא שלא ניתן לספור עד עשר. הריטב"א רוצה לספור את הבהמות שכרגע בדיר, ולכן מסביר שהבעיה היא שלא ניתן לספור בכלל.

בענין הפטור של הבהמות שבתוך העדר, באופן פשוט התערובת של המנוי הפטור – פוטר את כל שאר הבהמות, בגלל גזיה"כ של עשירי ודאי ולא עשירי ספק. אביי מציע לעשר מספק (לפני שמביאים את גזיה"כ). הראב"ד והרשב"א אומרים שאביי לא מחייב לעשר מספק, אלא מציע שאדם יכול לבחור לעשר מספק. אין לאדם יכולת ליצור עשירי ודאי, ולכן אין חיוב לעשר. אבל אדם יכול לבחור לספור, ולהפריש מעשר בהמה, גם אם בסוף ישארו לו בהמות שהוא לא יצליח לעשר מספק.

רש"י בכת"י מציע חשש שונה משאר הראשונים. שאר הראשונים אמרו שלא ניתן למנות מעשר בהמה, כי המנוי שקפץ פנימה לא יכול להמנות שוב ומשבש את הספירה. אך רש"י בכת"י אומר שחוששים שהמנוי יצא עשירי, והוא לא יכול להיות מעשר בהמה. כלומר הוא לא משבש את הספירה עצמה. (אין נפק"מ, כי למסקנה יש גזיה"כ שלא מפרישים ספק מעשר בהמה).

הרמב"ם אומר שכאשר מונים תשעה, וקורים לתשיעי עשירי, והעשירי מת – התשיעי קדוש, והשמונה שנמנו פטורים במנין הראוי. הלח"מ מקשה, אין כאן פטור מצד המנין הראוי, אלא פטור רגיל – העשירי התקדש, אע"פ שהוא נשאר בפנים, וממילא כל השמונה פטורים. נראה להסביר לפי הרמב"ם, שהעשירי שנשאר בפנים באמת אינו קדוש, והשמונה פטורים רק במנין הראוי. לפי הרמב"ם, וכ"כ הרשב"א, בכל מקרה שבו העשירי לא מתקדש בפועל ולא ראוי להקרבה, כל השאר נפטרים רק בגלל מנין הראוי. אם העשירי ראוי להקרבה, אז זה כמו מעשר דגן – הפרשת המעשר מתיר את שאר הטבל, והקרבת העשירי פוטר מהותית את כל המנויין. אבל אם אין עשירי ברור שעומד להיקרב – הפטור הוא רק במנין הראוי.

נסכם בקצרה: חקרנו האם מנין הראוי פוטר בגלל חלות שם א' ב' ג', או בגלל שיש עשירי פוטנציאלי. ראינו מחלוקת בדבר, אבל הדגשנו שלכ"ע גם כאשר יש ספירה חלקית – יש פטור של מנין הראוי. הנפק"מ בין הדעות הוא האם הפטור הוא רק כאשר אי אפשר להגיע למנין של עשר. ממילא, רק חלק מהראשונים שאלו למה לא ממשיכים לספור כאשר קפץ אחד מהמנויין לתוך הדיר. ראינו כמה תירוצים לשאלה: 1. כאשר יש תערובת, המנוי מפסיק את המנין. 2. התערובת מונע כל ספירה, כי היא ספירה בספק. הוספנו עוד שתי נקודות: רש"י בכת"י אומר שאין בעיה שהמנוי יצא באמצע הספירה, אלא רק בתור עשירי. והרשב"א מחלק בין עשירי שראוי להיקרב, שפוטר את התשעה בכך שכבר הופרש מהם מעשר בהמה; לעומת מקרה בו אין עשירי שראוי להיקרב, שהתשעה נפטרים רק בגלל מנין הראוי. המקרה הראשון דומה למעשר דגן.