סוגיית 'חמישה שישבו על ספסל' | בבא קמא י ע"ב

 

א. במקום הקדמה

"וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים, דובב שפתי ישנים" (שה"ש ז', י).

כל תלמיד חכם, ששונים דבר הלכה משמו, אומרים לנו חז"ל, שפתותיו דובבות בקבר.

דוד הי"ד, היה בלימודו בחבורתנו בחור שקט. מילותיו מדודות וקצובות. הקשיב, התעניין, קלט וספג, אך לא הרבה להשמיע. אך לפרקים, עת פתח את פיו, היו סברותיו קולעות, ישרות ובהירות, והחכים בהן את חבריו, את כולנו.

סברות והגדרות רבות נאמרו בחבורתנו במשך השנה שלמדנו יחד. בחלקן הגדול שקעו, לצערנו, בתהום הנשייה. לא כך קרה עם כמה מסברותיו של דוד. אם משום שמיעט לדבר בכך, והייתה מילתו בסלע, ואם משום שהיו סברותיו בהירות וברורות. ובעת ה"שבעה", לאחר שעלה בסערה השמיימה, ועת התכנסנו לדבר בו גם אחר כך, זכרו רבים את סברותיו בסוגיה שהתקשינו לפרקה, סוגיית "חמישה שישבו על ספסל" במסכת ב"ק (י:). הזכירו את דבריו הבהירים לבני ביתו יבל"א, וכשעלה הרעיון להוציא לזכרו ולזכר חברו-חברנו דני הי"ד קובץ דברי תורה, נועצתי עם החברים והחלטנו, להעלות על הכתב אותה סוגיה, שזכרו החברים משמו, ואשר ודאי היא מן הסוגיות, ששפתיו דובבות בקבר.

בכותבי את הסוגיה, השתדלתי לא לחדש מעבר למה שלמדנו כחבורה, ויהיו דבריו של דוד ודברינו, שנתאחדו בדיבוק חברים, לעילוי נשמתו הזכה.

ב. לשון הסוגיה ופירוש רש"י עליה

"תנו רבנן: הכשרתי מקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. כיצד? החופר בור תשעה, ובא אחר והשלימו לעשרה, האחרון חייב... מתקיף לה רב פפא: והא איכא הא דתניא 'חמישה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד וישב עליו ושברו, האחרון חייב'. ואמר רב פפא: כגון פפא בר אבא. (רש"י: "שהיה בעל בשר".)
היכי דמי? אילימא דבלאו איהו לא הוה מיתבר, פשיטא. (רש"י: "דלא דמו לבור, שהראשון גרם נזיקין והרג חציו או רובו, אלא משום הכי הוא דמיפטר, דאמר ליה – אי לאו אתה, הוה מיתזיק, ולא הוה מיית. אבל אילו לא שברו כלום, כל זמן שלא בא זה".) אלא דבלאו איהו נמי איתבר, מאי קעביד? סוף סוף, מתניתא היכי מיתרצא? (רש"י: "הואיל ומותבת הכי...".)
לא צריכא, דבלאו איהו הוא מיתבר בתרי שעי (רש"י: "ולהכי איצטריכא למיתנייה, לאשמועינן דאפילו הכי חייב, ומיהו בהדי ההיא דחופר בור לא מצי למיתנייה דתהוי הך כהכשר מקצת נזקו דמתניתין, דהאי לאו מקצת נזק הוא, אלא כל נזק. שהראשונים לא התחילו לשוברו, כי היכי דחופר בור דט' הזיקתו הבל חום של ט' וחום של י' הרגו".) והשתא איתבר בחדא שעה. דאמרי ליה, אי לאו את, הוה יתבינן טפי פורתא וקיימין.
ולימא להו, אי לאו אתון, לא הוה מיתבר. (רש"י: "בדידי לחוד לא הוה מיתבר, ואתם, כשישבתי, היה לכם לעמוד, ומדלא עמדתם, אתם כמוני שברתם. וגבי משלים בור לעשרה ליכא לאקשויי הכי, דמאי הוה ליה לקמא למיעבד?")
לא צריכא, דבהדי דסמיך בהו תבר. (רש"י: "'דסמיך עלייהו' – לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל. ודקאמרת פשיטא לא צריכא, דלא ישב עליו אלא עמד על רגליו ונסמך עליהם, ואתא לאשמועינן דכוחו כגופו דמי. 'סמך בהו' – נסמך עליהם ולא יכלו לעמוד.
לישנא אחרינא, דזגא מיזגא גרסינן, כדאמרינן בעלמא 'חזי למיזגא עליה'".) פשיטא, מהו דתימא כוחו לאו כגופו דמי, קמ"ל דכוחו כגופו דמי, דכל היכא דגופו תבר, כוחו נמי תבר".

עד כאן לשון הסוגיא ופירוש רש"י. 

ג. ביאור שיטת רש"י בסוגיא

אם נתעלם מן האפשרות, שאף בלעדיו היה הספסל נשבר, ואף לא היו מספיקים לעמוד, שהרי בכזה מקרה ודאי שאין לחייב את האחרון בתשלום כל הספסל ולפטור את החמישה הקודמים (וכפי שאכן אומרת הגמרא – 'מאי קא עביד'), תישארנה לנו שלוש אוקימתות אפשריות להעמיד בהן את התוספתא שהביא רב פפא, המחייבת את האחרון בלבד.

א) במקרה שבלעדיו לא היה נשבר הספסל לעולם. לאחר שהתיישב עליו - נשבר הספסל מכוח כובדם של כל השישה.

לאוקימתא זו לא ברור (לא ממהלך הגמרא ולא מפירוש רש"י), האם הספסל נשבר מיד כשישב עליו השישי, או רק לאחר זמן, ובינתיים יכלו האחרים לעמוד, ולהציל בכך את הספסל. וננסה לענות על כך בהמשך.

מכל מקום הגמרא דחתה אוקימתא זו בתוספתא, מכח שאלת 'פשיטא'.

ב) במקרה שבלעדיו היה הספסל נשבר בשעתיים, ועם ישיבתו נשבר אחרי שעה. בהווא אמינא מבינה הגמרא שחייב בכל, הואיל והשבירה לאחר שעה נגרמה מכוחו. ואף שלולא הוא – היה הספסל נשבר כעבור זמן, אין מתחשבים ב'היה נשבר', כיוון שניתן היה למונעו אילו קמו.

למסקנה: יכול לטעון להם, שבמשך השעה שישבו עימו ולא קמו, קיבלו אחריות כמוהו על הספסל, וכשנשבר – מחמת כולם נשבר. ולכן אין אפשרות להעמיד את התוספתא בכך.

ג) מסקנת הגמרא לגבי העמדת התוספתא – שסמך עליהם ולא יכלו לעמוד, וכן הכביד בכך מכוחו (ולא בגופו ממש), ועל ידי כך נשבר הספסל. אותם לא ניתן לחייב, שהרי לא יכלו לעמוד.

וכאן מחדש רש"י, שלא כראשונים אחרים, שאוקימתא זו מתייחסת לאפשרות הראשונה ולא לשנייה. כלומר, לאוקימתא, שבלעדיו לא היה נשבר כלל, ואשר דחאתה גמרא מכח 'פשיטא', ומחדשת האוקימתא השלישית שהכביד על הספסל מכוחו לא בגופו, ובכל זאת חייב. 

ד. ביאור הבעיה בשיטת רש"י

וכאן אנו מגיעים לתמיהה על שיטת רש"י, שאף שלא הזכירוה האחרונים במפורש, נראה, שהיא הסיבה לריבוי הביאורים בשיטת רש"י בסוגיה.

לעיל, באוקימתא א' כתבנו, שרש"י סתם ולא פירש מתי נשבר הספסל לאחר ישיבת השישי. האם נשבר מיד, ולכן חייב השישי, אך אילו הייתה שהות בידי החמישה לעמוד – נחשבים כולם כאחראים לשבירתו. או שנשבר אף לאחר זמן, ואף שיכלו החמישה לעמוד, ובכך היה הספסל ניצל, פטורים מלשלם, הואיל ומלכתחילה לא היה נשבר בישיבתם. ולא רק שפטורים מלשלם, אלא שהגמרא מגדירה דין זה כ'פשיטא', ומחפשת אוקימתא אחרת, חדשנית לתוספתא.

והנה, באוקימתא השלישית נראה (לפחות מפשט פירוש רש"י), שישנם שני חידושים. את האחד ציינו לעיל. בעוד שבאוקימתא א' הכביד בגופו ושבר, ולכן פשיטא, באוקימתא ג' הכביד בכוחו בלבד (שסמך עליהם), ויש חידוש בחיובו. ומלשון האוקימתא השלישית לרש"י נראה חידוש נוסף, שסמך עליהם ולא יכלו לעמוד. ומשמע, שבראשונה יכלו לעמוד. דאם לא, לא חידשה בכך אוקימתא ג' דבר. ולפי זה, הבינה אוקימתא א', שאף שיכלו לעמוד, הם פטורים והאחרון חייב.

ואם כך, נחלקו אוקימתא א' ואוקימתא ג' בשאלה, האם יכולתם לעמוד ולמנוע את השבירה עושה אותם שותפים לנזק או לא. ומחלוקתן קיצונית. לאוקימתא א' פשיטא שהם פטורים והאחרון חייב. ועד כדי כך פשיטא, שאין לומר שהתוספתא באה לחדש זאת, ולאוקימתא ג' פשיטא שהם חייבים והוא פטור מחלקם, ולכן העמידה במקרה שסמך עליהם ולא יכלו לעמוד.

נשאלת השאלה, מכח מה שינתה אוקימתא ג' את סברתה של אוקימתא א', ומה הצריכהּ לכך.

כפי שאמרנו, נראה לנו, שקושי זה הביא לפיצול השיטות בביאור רש"י, ואנו נעמוד על שלוש העיקריות שבהן. 

ה. שיטת הגר"א בביאור רש"י

הגר"א בחו"מ (סימן שפ"א אות א') מרחיב בביאור שיטת רש"י [1]. ולשיטתו, אכן חזרה בה הגמרא מסברתה על חלקם בנזק של החמישה שלא עמדו מן הספסל. באוקימתא א' הבינה הגמרא בפשיטות שפטורים. הואיל ולא עשו מעשה נזק, אין עליהם שם מזיק, וישיבתם הראשונה, לפני שישב השישי, איננה נחשבת כמעשה מזיק, שהרי מחמת ישיבה זו לא היה נשבר לעולם. המשך מצבם הנוכחי – הישיבה, ב'שב ואל תעשה' אף הוא אינו יכול להיות מוגדר כמעשה נזק. ויצא אפוא, שאף שכבדותם גרמה את השבירה, בלא מעשה נזק אינם בני תביעה מן הניזק. (סברה זו, זכורני, אמר דוד הי"ד בין סברותיו בשיעור, וישרה בעינינו, ועל פיה המשכנו את מהלך הסוגיה).

לאחר שדחתה הגמרא אוקימתא זו, והעמידה בשנייה, שאף בישיבתם הראשונה היה נזק בכוח, ואף לולא ישב האחרון, היה הספסל נשבר בשעתיים, העלתה את השאלה: "ולימא להו אי לאו אתון, בדידי לא הוה מיתבר"? לפום ריהטא, השאלה היא על אוקימתא ב', שבלעדיו היה נשבר בשעתיים. כך משמע קצת גם מרש"י בד"ה "לא צריכא", שכתב: "לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל", משמע שחזרנו להעמדה של א' רק בתירוץ (לגבי סימוני האותיות באוקימתות עיין לעיל חלק ג'). אך שאלת 'ולימא להו' – על ב' בלבד.

אך הגר"א למד ברש"י, שקושיית 'ולימא להו' היא גם על אוקימתא א', ושכבר בשלב השאלה טענה הגמרא, שאף שבלעדיו לא היה נשבר כלל, אם הייתה להם שהות לעמוד, יכול לומר להם 'ואתם כשישבתם היה לכם לעמוד'. ואכן אוקימתא א' פטרה את הראשונים אף כשיכלו לעמוד, וכמו שנתבאר לעיל, ועל כך חולקת השאלה 'ולימא להו'.

המקשן, בעל ה'ולימא להו', סובר אפוא, בניגוד לנאמר קודם, שאף הכבדה שאינה מכח מעשה, אלא מכח המשך מצב 'שב ואל תעשה' - נחשבת כמעשה נזק, והופכת את הראשונים לבני תביעה מן הניזק (אף סברה זו מפי דוד ז"ל). כלומר, בעוד שאוקימתא א' מבינה, שרק 'מעשה גברא' הוא עילה לתבוע ממון מנזקי אדם ולא מציאות גופו כחפצא, מבין בעל ה'ולימא להו' שאף אחריות היא עילה לתביעה, והאדם אחראי לגופו (כחפצא) לא פחות מלממונו. ואם על ממונו חייבתו התורה באחריות, כלומר בצורך לכסות הפסד שבא מסיבת היות הממון בעולם, אף על גופו כך. ואם מציאות גופו גרמה להפסד, עליו – כגברא – לכסות הפסד זה (פרט לאנוס, כמובן). ובעל אוקימתא א' יסבור לעומתו, ששאני ממונו, הואיל והקנתה לו התורה בו זכויות, הקנתה לו במקביל גם חובות – חובת האחריות לתשלומים (שורשי מחלוקת זו נעוצים בסוגיות רבות בבבא קמא, ולא נבוא לפרטם בסוגיא זו).

אוקימתא ג' סוברת כבעל ה'ולימא להו', ולכן מתקנת את אוקימתא א', ומעמידתה, שאף שהייתה שהות ביד הראשונים לקום מן הספסל, לא יכלו לעשות זאת מכיוון שנסמך עליהם. ולכן הם פטורים והוא חייב בכל. 

*   *   * 

ועדיין נותר לברר לאוקימתא ג', אף שהם פטורים כאנוסים, דלא יכלו לעמוד, מדוע חייב השישי שנסמך עליהם, לשלם את חלקם. מדוע לא נחייבו בשישית מן הסכום בלבד, ויספוג הניזק את יתרת תשלום הנזק? וניתן לענות על כך בשלוש דרכים:

א) שישית הוא אכן משלם מצד מעשה בידיים של הכבדתו. על השאר הוא משלם מצד 'כי ליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי' [2]. פירוש – כל השישה שותפים למעשה נזק אחד, וכח ההכבדה שמפעילים על הספסל הוא אחד. לכן אנו רואים כל אחד מהם כאחראי לכל כח ההכבדה, שהרי לולא הוא, לא היה די כוח לשבור את הספסל, ומבחינה עקרונית ניתן לתבוע מכל אחד את מלוא הסכום. אלא, שבמצב רגיל מתחלק כל הסכום בין השישה, וכאן, שחמישה פטורים, מגולגל כל הסכום על השישי. ואף לסוברים (בדף נא'.) ש'כי ליכא לאשתלומי מהאי לא משתלם מהאי', זהו דווקא שם, שהנזק נגרם כתוצאה משני מעשים שונים, כגון שור שדחף את חבירו לבור. הצירוף בין מעשה השור לבין הבור הוא מקרי ולא מהותי, ואין המזיק האחד אחראי למעשהו של המזיק השני. מה שאין כן כאן, שהכל מעשה אחד, נזקף כל המעשה לחובתו של כל אחד מהם. וכיוצא בו חילק הרשב"א (ב"ק נא'.) בין היכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות שאין צירוף בין מעשיהם, לבין היכוהו במקל אחד.

ב) שישית מן הסכום הוא משלם מצד מעשה בידיים של הכבדתו על הספסל, ושאר הסכום מצד שמנע את החמישה מלעמוד והכריחם להכביד על הספסל. אמנם החזו"א (שם) נוטה לראות בכך גרמא בלבד, אך לכמה מהגדרות הראשונים בסוגיית גרמא ניתן לראות בכך גרמי (הואיל וברי הזיקא – לשיטת הרמב"ן, או הואיל והנזק קרה תיכף להכבדתו – לשיטת ר"י) וחייב. להלן נשתדל להוכיח, שהגר"א למד ברש"י כסברה זו.

ג) הוא נחשב כעושה את כל מעשה הנזק בידיים. ואף שמשקלם של חמשת הראשונים משתתף בשבירה, הוא – מכח הכבדתו עליהם – מכוון את משקלם, והם כחפצא בידו, והאחריות על השפעת גופם מוטלת עליו. וכפי שמתבטא הנימוקי יוסף בסוגייתנו – הם כגרזן ביד החוצב בו.

לשיטה זו לא מצאנו רמז ברש"י, ולא במפרשיו, ולהלן נשתדל לבאר מדוע אנו רואים אותה כקשורה דווקא בשיטתו הכללית של הנימוקי יוסף, החולקת על רש"י. 

*   *   * 

הדבר האחרון שנותר לברר בביאור הגר"א בשיטת רש"י הוא, מה הכריח את רש"י (או את הגר"א בפירושו) לבאר את קושיית 'ולימא להו' על אוקימתא א', וממילא עוסקת אוקימתא ג' בתיקונה של אוקימתא א'. מדוע לא יבאר רש"י כפשט מהלך הגמרא, שקושיית 'ולימא להו' היא על אוקימתא ב' בלבד, וכן התירוץ של אוקימתא ג' – מתקן את אוקימתא ב', ואוקימתא א' נשארת במקומה. ואז יהא מהלך הגמרא כדלהלן: הגמרא מבינה מתחילה ועד סוף, שאם בלא השישי לא היה הספסל נשבר, לא ניתן לדבר על מעשה מזיק בר תביעה ושפיטה של חמשת הראשונים. ישיבתם הראשונה בהיתר וחוסר קימתם אינה מעשה מזיק, וכפי שביארנו לעיל. דין זה פשיטא, ולכן דחתה הגמרא אוקימתא זו. בעל אוקימתא ב' טוען שהוא הדין כשהיה נשבר על ידי הראשונים בשעתיים ובגלל האחרון נשבר בשעה. האחרון גרם את הנזק בפועל, כי יכלו לקום לפני תום השעתיים. המקשן, בעל ה'ולימא להו', נחלק עליו, הואיל ויש לזקוף לחובת הראשונים תרתי לריעותא: בכך שבישיבתם החלו הנזק, ובכך שיכלו לקום (יסודות סברא זו יבוארו אי"ה בהמשך). הגמרא מתרצת באוקימתא ג', שסמך עליהם ולא יכלו לקום, וכך שהכביד על הספסל בכוחו כגופו, ולכן חייב בכל, כיוון שלא יכלו לקום מחמתו. אך במקרה א' שמחמתם לא היה נשבר כלל, אף אם יכלו לקום – הם פטורים והוא חייב.

הגר"א מבאר, מה הכריח את רש"י לחזור בקושיית 'ולימא להו' ובאוקימתא ג' לאוקימתא א'. לדבריו, אילו תירוץ 'סמיך עלייהו' היה עולה על אוקימתא ב', היה די בכך שהאחרון אינו מאפשר לחמשת קודמיו לעמוד, ולא היה כל צורך להוסיף שמכביד גם על הספסל, וממילא לא היה מקום לחידוש העיקרי של ג', שכוחו כגופו בהכבדתו על הספסל. שהרי אף כשאינו מאפשר להם לעמוד יישבר הספסל כעבור שעתיים, והא יתחייב כך מכח שמנעם לעמוד. ואין צורך לחייבו מדין הכבדה בכוחו על הספסל. כדי לחדש שכוחו כגופו, היה צורך לחזור לאוקימתא א', שללא הכבדתו לא היה הספסל נשבר כלל, ואף שבמקרה שלא מנעם מלעמוד, הם שותפיו למעשה הנזק, דהכביד מכוחו ומכוחם. וכשמונעם – הם פטורים והוא חייב מדין הכבדתו בכוחו כגופו.

ובצדק מדייק החזון איש, שמבחינה עקרונית חייב לפי הגר"א אף בלא שמכביד, מכוח שמונעם מלעמוד, וכסברה ב' דלעיל. ומסתבר שלדעת הגר"א, המניעה שמונעם היא גרמי, ולכן חייב עליה. החזון איש עצמו חולק על הגר"א, וסובר שהיא גרמא, ואם לא יכביד האחרון על הספסל לא יתחייב. וכשהכביד מתחייב על הכל ומדין 'ליכא לאשתלומי', וכדלעיל סברה א'.

ביאור אחרון זה של הגר"א בהכרח של רש"י לחזור באוקימתא ג' לאוקימתא א' הוקשה לנו מכמה סיבות (ולא נבוא לפרטן, וזאת מלבד השגת החזון איש הנ"ל עליו), ושמא נוכל להציע דרך נוספת להכרח של רש"י לחזור לאוקימתא א', שלא מכח מהלך הגמרא, אלא מכח הסברא. רש"י אינו מוכן לחלק מסברה בין מקרה שבלעדיו היה נשבר, למקרה שבלעדיו לא היה נשבר, ולומר שקושיית 'ולימא להו' היא על אוקימתא ב' בלבד. לדעת רש"י, אם חייבים לעמוד, ועצם הכבדת גופם מוגדרת כמעשה נזק באוקימתא ב', הרי גם באוקימתא א' שלא היה נשבר מכוחם בלבד, עתה, כשישב האחרון, גם כך מוגדרת הכבדתם כמעשה נזק, וחייבים לקום. ולכן טען רש"י, ששאלת 'ולימא להו' אינה יכולה לעלות על אוקימתא ב' בלבד, ולהשלים עם כך שבאוקימתא א' יכולים החמישה להמשיך לשבת ולהיפטר מתשלום. ואם הבין המקשן שחייבים לעמוד, אף באוקימתא א' הם חייבים לעמוד, וחייבת הגמרא לומר, שהם פטורים רק מכיוון שלא יכלו לעמוד, דנסמך עליהם.

מכל מקום נחזור לדברי הגר"א: למסקנתו הוא נשאר בקושיא על רש"י, איך באוקימתא א' טענה הגמרא שפשיטא שפטורים, אף שיכלו לעמוד, ובקושיית 'ולימא להו' הבינה שאכן חייבים. 'קפיצה' קיצונית זו מותירה את הגר"א בצ"ע על רש"י, והוא נוטה לדחות את פירוש רש"י בסוגיא. 

*   *   * 

סיכום מקוצר של כמה מהסברות שהעלינו בניתוח זה של שיטת רש"י:

1. אוקימתא א' וג' נחלקו בשאלה האם התורה חייבה אדם באחריות לגופו כחפצא, כדרך שחייבתו תורה באחריות על ממונו, או שבגופו חייב על מעשהו כגברא בלבד.

2. הגר"א והחזון איש נחלקו בשאלה, האם חיובו של האחרון בחלקם של אלו שמנעם מלעמוד נובע מגרמי על כך שמנעם מלעמוד, או מדין 'ליכא לאשתלומי', שייתכן שבסוגייתנו נכון אף לרבנן. (ולעיל כתבנו סיבה שלישית על סיבת חיוב האחרון בחלק קודמיו, אך לא מצאנו מי שיאמרנה ברש"י).

3. לדעת הגר"א, אף אם נניח שאינם חייבים לעמוד כדי להציל את הספסל, ולא חייבה התורה אחריות על מציאות גופם כחפצא, יש מקום לחלק בין אם מעשה ישיבתם הראשון היה מביא נזק כעבור שעתיים לבין אם לא היה מביא נזק כלל, ולומר סברה זו רק כשאין תרתי לריעותא. ואנו הצענו שלרש"י אין חילוק, ואם חייבים לעמוד בשעה ראשונה, במקרה שהיה נשבר רק לאחר שעתיים מחמתם, חייבים לעמוד אף אם לא היה נשבר כלל, וכאמור, סברה זו תפורט אי"ה בהמשך. 

ו. שיטת הפני יהושע והחזון איש ברש"י

שיטתם של שניים אלה ברש"י אינה זהה, אך עקרונות שיטתם דומים, ובחרנו להתעלם מן ההבדלים שביניהם.

לעיל (בחלק ד') תמהנו, מה גרם למעבר החד מהנחת 'פשיטא', שהראשונים (שמחמתם לא היה נשבר) פטורים לחלוטין אם לא קמו לאחר שישב השישי, לכך שמבחינה עקרונית חייבים, ורק כיוון שסמך עליהם ומנעם מלעמוד – פטורים. בשיטת הגר"א לא נפתרה בעיה זו.

אך הפני יהושע והחזון איש הבינו אף באוקימתא א', שמה שפשיטא לגמרא שהראשונים פטורים לאחר שישב השישי, הוא דווקא כשלא יכלו לעמוד. לחזון איש – כיוון שנשבר מיד לאחר שהשישי התיישב, ולא הספיקו לעמוד, ולפני יהושע – מחמת שלא העלו על דעתם, שהספסל עתיד להישבר בשישה, שהרי בחמישה לא היה נשבר מעולם. ופשיטתא זו שאכן פטורים כשלא יכלו לעמוד, היא סברת אוקימתא א' ונותרת אף למסקנה ללא שינוי. לפני יהושע, פטורים כאנוסים, דלא היה להם להעלות על דעתם שצריכים לקום, ולחזון איש פטורים כיוון שמעולם לא היה עליהם שם מזיק. בתחילה ישבו בהיתר, ותיכף לישיבת השישי נשבר הספסל, ואנו מגדירם את תוספת משקלו כנזק ולא את המשקל הכולל, כיוון שמשקל זה היה נתון מראש.

אך לפני יהושע והחזון איש מתגלעים קשיים אחרים, דווקא מן הכיוון ההפוך: אם דחתה הגמרא את אוקימתא א', שהראשונים פטורים בתרתי לטיבותא (1. שבישיבתם לבד בלא האחרון לא היה נשבר לעולם. 2. שלא יכלו, או לא העלו על דעתם, לעמוד אחר שישב), וטענת הגמרא שפטורם בתרתי לטיבותא פשיטא, מדוע עברה הגמרא באוקימתא ב' לחידוש כה קיצוני, בתרתי לרעתם (1. מחמת ישיבתם היה נשבר כעבור שעתיים בלא ישיבתם, 2. הייתה להם שהות של שעה לעמוד) ובסופו של דבר, אכן דחתה הגמרא מכח קושיית 'ולימא להו' את החידוש הקיצוני של אוקימתא ב'. אך מדוע מלכתחילה לא ניסתה הגמרא להעמיד את התוספתא בחידוש הגדול מא' - אך אינו קיצוני כב', כלומר בחדא לריעותא (בלעדיו לא היה נשבר כלל, אך יכלו לעמוד ולהצילו לאחר שישב האחרון).

הפני יהושע נשמר מקושיא זו, והוא מחבר את שתי הרעותות לאחת. לדבריו, עיקר החילוק בין מקרה שהיה נשבר בלעדיו למקרה שלא היה נשבר, אינו בנתינת שם מזיק לחמשת הראשונים, אלא ביכולתם לשער שהספסל עלול להישבר מחמת הכובד. אם חשו בישיבתם שהספסל עלול להישבר כעבור שעתיים (ואם לא חשו זאת בעת הישיבה - פשעו), היה עליהם לדעת, שכשהתיישב השישי, נתקצר הזמן. אך אם בישיבתם הראשונה נותר הספסל יציב, לא היה עליהם לדעת שיישבר מחמת השישי. ממילא עברה הגמרא ישירות ממקרה שבלעדיו לא היה נשבר כלל ולא ידעו שעליהם לקום - למקרה שאף בלעדיו היה נשבר וידעו שצריכים להיזהר ולא קמו.

אף לשיטת החזון איש ניתן ליישב בדוחק קושי זה, ולא נאריך.

ישנו קושי נוסף בשיטתם, וגדול מקודמו: אם כבר באוקימתא א' ידענו שפטורים רק כשלא יכלו לקום, מדוע הייתה צריכה אוקימתא ג' לחדש שנסמך עליהם ולא יכלו לעמוד. הרי כבר באוקימתא א' ידענו זאת, ולא מחמת שסמך עליהם, אלא שהספסל נשבר מיד או שלא חשבו שיפול. ושניהם נדחקים לומר, שאכן רק מפני שכבר עברה הגמרא לאוקימתא ב', שהיה להם זמן ומודעות לצורך לקום, העמידה באוקימתא ג', שלמרות זאת לא יכלו לקום, דסמיך עליהם. וכך למד כנראה המ"מ (דיני חובל ומזיק י', טו') את רש"י (על פי גירסת הדפוסים שלנו. ובמהדורת פרנקל תיקן לגירסה אחרת,עיין שם), שאוקימתא ג' מתייחסת לא רק לא' אלא גם לב', למרות דברי רש"י "לעולם דבלאו איהו לא היה מתבר". אך אין הכי נמי, יכלה הגמרא להישאר במקרה של אוקימתא א', שאף בו לא יכלו לקום, אף שלא נסמך עליהם.

מכל מקום נראה לנו, שקושי זה הכריח את הגר"א לבאר, שאוקימתא א' פטרה את החמישה אף שיכלו לקום. ורק אוקימתא ג' מחדשת, שסמך ולא יכלו לעמוד. 

*   *   * 

יוצא אם כן, שיש שני חילוקים יסודיים בין ביאור הגר"א לבין ביאור החזון איש והפני יהושע:

1) הסברת אוקימתא א'. האם ניתן לפוטרם כשישבו בהיתר ויכלו לעמוד לאחר שישב (ועל סברת המחלוקת דנו לעיל).

2) הסיבה לחייב את השישי בחלקם. בשיטת הגר"א דנו בכך על פי שלוש סברות. וכאן הוספנו שיטת החזון איש, שהואיל והספסל נשבר מיד, האחרון נחשב כמזיק יחיד וכח הכובד של הראשונים נחשב כנתון. 

ז. שיטת הדרישה בביאור רש"י

ה'דרישה' הבין כגר"א את אוקימתא א', שפשיטא שחמשת הראשונים פטורים בלא היה נשבר הספסל מחמתם, אף שיכלו לעמוד. אך הגר"א הבין שהגמרא חזרה בה מכך בשאלת 'לימא להו' ובאוקימתא ג', שסמך עליהם ולא יכלו לעמוד, ותמה הגר"א מה הביא את הגמרא לחזור בה מן הפשיטא. ה'דרישה' מבין שהגמרא לא חזרה בה אף למסקנה מפטורם של החמישה, ושאלת 'ולימא להו' היא על אוקימתא ב' בלבד. אוקימתא ג' שאמרה 'דסמך בהו' אמרה זאת להשמיענו שכוחו כגופו בלבד, כמשמעות רש"י בד"ה   "לא צריכא", ולא להשמיענו שלא יכלו לעמוד. ואף אם יכלו לעמוד, פשיטא שפטורים. לדבריו, הד"ה ברש"י "דסמיך בהו", המעמיד דווקא בלא יכלו לעמוד, הוא חלק מלישנא בתרא ברש"י ("דזגא מיזגא") המבינה את השקלא וטריא שבאוקימתא ג' כהמשך של אוקימתא ב', כלומר שהספסל היה נשבר אף ללא האחרון בשעתיים. ובמקרה זה אכן פטורים רק כיוון שלא יכלו לעמוד.

מסקנת שתי הלישנות ברש"י לפירוש ה'דרישה' – אחת. אם לא היה נשבר מחמת הראשונים פטורים אף שיכלו לעמוד. אם היה נשבר אף מחמת הראשונים בלבד, פטורים רק אם סמך עליהם ומנעם מלעמוד. וזה כרא"ש וסיעתו להלן, ושם תבוארנה סברות שיטה זו ודיוק נוסף בה. 

ח. שיטת הנימוקי יוסף הרא"ש והטור

לשון הטור בשם הרא"ש (סימן שפ"א): "ואם ישבו זה אחר זה, אם לא היה נשבר אלמלא ישיבת האחרון, אז הוא לבדו חייב". וכן כתב הנימוקי יוסף בד"ה "איהו" – "והכי הלכתא דכל היכא דלא איהו לא הוה מיתבר כלל, הוא חייב וכולם פטורים".

הטור והנימוקי יוסף למדו אפוא באוקימתא א' כשיטת הגר"א ברש"י, ולא כחזון איש והפני יהושע, שה'פשיטא' שהאחרון חייב וכולם פטורים – אף ביכלו לקום. ושאלת 'ולימא להו' אינה כרש"י, אלא על אוקימתא ב', ואוקימתא ג' מתקנת את ב' ולא את א'. דין הפשיטא של אוקימתא א' נשאר למסקנה. (אמנם החזון איש למד אף בנימוקי יוסף ובטור, שחיוב האחרון הוא רק בלא הייתה שהות לקודמים לקום, אך שיטתו קשה במהלך דבריהם. ורוב גדול של האחרונים למדו כפשט לשונם של הנימוקי יוסף והטור, שחייבו את האחרון בכל אופן).

וביחס לאוקימתא ב' כתב הטור: "ואם העניין כך, שבזולתו היה מתקיים שעה, ועל ידי שישב עליו נשבר מיד, אם כשישב עליו נשען עליהן ומנען מלעמוד – הוא לבדו חייב, ואם לאו – כולם חייבים". וכן פירש הנימוקי יוסף ששאלת ה'ולימא להו' – על אוקימתא ב'.

לעיל בשיטת הגר"א ביארנו את נקודת המחלוקת בין בעל האוקימתא א' לבין המקשן (בהנחה שהקשה עליו), ועתה עלינו לבאר את המחלוקת בין בעל אוקימתא ב' לבין המקשן.

אוקימתא ב' סוברת, שהואילו האחרון קירב זמן שבירתו הוא לבדו חייב. ואנו רואים אותו כגורם השבירה, שהרי אין ביטחון שלולא הוא, היה הספסל נשבר, שהרי יכלו לעמוד מקץ שעה ולפני תום שעתיים. ונבאר בדוגמא: החמישה התיישבו בשעה 7, מהנחה שהספסל יישבר מחמת ישיבתם בשעה 10, אם לא יקומו עד אז. בשעה 8 התיישב השישי, ועקב כך נשבר הספסל בשעה 9 ולא ב-10. שם מזיק שיש לפעולתם הוא לגבי נזק בשעה 10. בשעה 8 אין מעמדם כמזיקים משתנה אף שהכבדתם עתה מתייחסת לנזק בשעה 9, הואיל ולא עשו דבר, ו'שב ואל תעשה' אינו הופך אדם למזיק (על חלק זה של הסברא הרחבנו לעיל בשיטת הגר"א). ויוצא אפוא, שאינם נחשבים כמזיקים לגבי מה שיקרה בשעה 9. ואף שבאופן כללי יש לפעולת התיישבותם שם נזק לגבי הספסל, כל עוד לא ישבו עד שעה 10 ואף יכלו לקום, לא ניתן להגדיר את התיישבותם בשעה 7 כנזק בפועל.

טענת המקשן, שנשארת להלכה, היא שבמקרה כזה חייבים כולם, למרות שבמקרה שלא היה נשבר מחמתם כלל, אינם נחשבים כמזיקים אף שיכלו לקום. וסיבת החילוק: אם הראשונים היו שוברים את הספסל אף בלעדיו כעבור זמן רב, הרי פעולת התיישבותם על הספסל נחשבת כמעשה מזיק. ולדעת המקשן, בעל ה'ולימא להו', נחשבים שהזיקו את הספסל כבר בשעה 7 בדוגמא שלעיל. אמנם, לא ניתן לחייבם עד שלא יישבר הספסל בפועל מחמת המעשה שעשו. וכשישב השישי בשעה 8, אף שלא ניתן להחשיב את חוסר קימתם כמעשה נזק, הוברר למפרע, שהנזק שכבר הזיקו לספסל מחמת שעשאוהו עומד להישבר, יצא לפועל כבר בשעה 9, ומצד אונס לא ניתן לפוטרם כשיכלו לקום.  

לפי זה, הן לבעל אוקימתא ב' והן למקשן יש צורך במעשה של ממש ואין להסתפק ב'שב ואל תעשה' כדי להפוך את החמישה לנתבעים. אך נחלקו מתי נחשבת ישיבתם כמזיקה לספסל. למקשן – כבר בשעה ראשונה בעת שישבו, הואיל ואז הפך הספסל לעומד להישבר מכח משקלם (אף שהנתון זה יכול היה להשתנות). לבעל האוקימתא – דווקא בעת השבירה בפועל, וקודם לכן אינם נחשבים כעושי מעשה נזק.

מחלוקת זו מזכירה את המחלוקת (ב"ק כו': ועוד), אם בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא אזלינן, כגון – בזרק כלי מראש הגג. האם חיוב הנזק הוא על שעת היותו בכוח, בעת מעופו של הכלי, או על שעת גילויו בפועל, בעת שבירתו על הקרקע. אמנם יש לחלק, ואף למאן דאמר בזרק כלי מראש הגג ובא אחר ושברו שבתר מעיקרא אזלינן ומעשה הנזק נעשה בעת שהכלי עמד להישבר, הכא מעשה הנזק יהיה בשעת השבירה בלבד, אם מפני שיכלו לקום, בעוד ששם הנזק בלתי נמנע, ואם מפני שכוח ההכבדה ביושבים על הספסל בכל רגע ורגע נחשב כגורם עצמאי, ולא כהתם, שכח השבירה האחרון מונח בכלי הנזרק מן הגג, כבר בעת מהירותו הראשונה, מעת נפילתו.

ועוד, שלדעת החזון איש (ב"ק יא; ט) התם בתר מעיקרא אזלינן, כיוון שמרגע שנזרק הכלי נחשב כאבוד ממנו ומכל אדם, וזה אינו שייך בספסל (כל עוד יכלו לקום). ולדעת קצות החושן (סימן שצ') מעשה הנזק מוגדר שם משעה ראשונה מכיוון שמעשה האדם יצא משליטתו, ולא מחמת מה שאירע לכלי בשעה ראשונה.

ולאידך גיסא, אף למאן דאמר התם בתר תבר מנא אזלינן, והאחרון חייב, כיוון שכל עוד לא נעשה הנזק בפועל אינו נחשב כמעשה נזק, ייתכן דווקא שם, שכח השבירה שבכלי איננו פנימי, אלא מחמת הסביבה והאדמה שעתיד להיות מוכה בה בעת הנפילה, בעוד שההכבדה השוברת היא כוח פנימי הטמון בכלי כבר עתה.

הארכנו בביאור מחלוקת בעל האוקימתא ב' והמקשן, אף שלכאורה סברת בעל האוקימתא נופלת למסקנה. אך להלן יתבאר, שהרמב"ם, על פי פירוש הגר"א, קיבל להלכה דווקא את סברת בעל אוקימתא ב' ולא את סברת המקשן. 

*   *   * 

בעל אוקימתא ' מסכים עם המקשן, אך מחייב למרות זאת את האחרון, כשסמך עליהם ולא יכלו לעמוד. וכך פסקו הטור והנימוקי יוסף להלכה. ואף שלדעת המקשן כפי שאמרנו, נחשבים הראשונים למזיקים מכוח ישיבתם, האחרון חייב בכל.

לעיל הבאנו כמה סברות בשיטת רש"י לחיובו של האחרון בכל. הנימוקי יוסף מבאר בד"ה "דזגא מיזגא":

"הוא כאילו עשה את כל הנזק בידיים... דאף על גב דמכוחם ומכוחו נשבר, הכל כח דידיה קא חשיב, דכגרזן ביד החוצב דמי".

כח כבדותם מתייחס, יותר מאשר אליהם, אל האדם המכוון משקל זה מדעתו ומרצונו כגברא, ובמקרה דנן – השישי.

הסיבה שהנימוקי יוסף בחר בסברה זו מכל הסברות שהעלינו לעיל, נראית לנו כדלהלן: 1) שלא כרש"י – לפי הנימוקי יוסף וסיעתו מדובר באוקימתא, שהיה נשבר אף מחמתם בלבד, לולא שאנסם. אם אף מחמתם היה נשבר, וכעבור שעה ולא כעבור שעתיים, היה מקום לומר, שרק החמישה יתחייבו והוא יפטר, הואיל ולא הוסיף דבר לנזק (בדין זה נחלקו רש"י ותוס' בסוגיין בד"ה "מאי קעביד"). כשנאנסו מלעמוד, אין משמעות להבדל בין שעה לשעתיים, שהרי לא יכלו לעמוד, וממילא אין מקום לחייבו מצד 'ליכא לאשתלומי', דאינו שותף להם במעשה הנזק.

2) מצד גרימתו לכך שלא יעמדו, לא יכול הנימוקי יוסף לחייבם, דאי משום הא – מה לי על ידי כוחו מה לי על ידי גופו. בלאו הכי אינו מתחייב על מעשיו. ואף אם נבוא לחלק אף בגרמי בין כוחו לגופו (והיא סוגיא שונה, ואין כאן מקומה), גרימתו לכך שלא יקומו ודאי הייתה על ידי גופו ולא על ידי כוחו, שהרי הוא עצמו הכביד עליהם, ורק ביחס לספסל נחשבת ההכבדה ככוחו.

אף סברתנו הנוספת, שהמשקל הקודם נחשב כנתון ולא כמזיק, שייכת רק כשהספסל נשבר מיד עם ישיבתו או עם הכבדתו. וכאן ודאי אין מקומה של סברה זו. ולא נותרה לנימוקי יוסף, במקרה שמעמיד את הסוגיה, אלא סברת גרזן וחוצב, ונחשב שהוא עצמו הכביד בכוחו על ידי משקלם על הספסל והוא דין כוחו כגופו המיוחד לכאן, שאף שמכביד על ידי משקל אחר, נחשב ככוחו וכגופו. 

*   *   * 

דין זה של כוחו כגופו הוא דין מחודש (ורמז על כך החזון איש שם), שהרי אינו כגירא דיליה, שהחץ פועל מכוחו בלבד. כאן פועל משקלם של החמישה. השישי מכוון משקל זה בצורה סבילה, על ידי שמונעם מלעמוד ומלשנות את המצב הקיים, שהכבידו מכוחם שלהם. וייתכן ליישב בכך את דיוקו של ה'דרישה' בדברי הרא"ש והטור, שחייבו דווקא כשהשישי ישב על הספסל ונשען עליהם, ולא כשנען עליהם מחוץ לספסל בעמידה (לשון הטור: "ואם העניין כך, שבזולתו היה מתקיים שעה, ועל ידי שישב עליו נשבר מיד, אם בשישב עליו נשען עליהם ומנעם מלעמוד, הוא לבדו חייב. ואם לאו, כולן חייבין").

אם נבוא לדייק כ'דרישה', ניתן לומר זאת אף בנימוקי יוסף, שגרס 'דזגא מיזגא', ומשמעותו – ישיבה על ידי הסיבה והישענות, ולא הישענות סתם. וכאמור, הואיל וחידשה הגמרא דין כוחו כגופו וגרזן וחוצב אף במקרה זה, שאינו ממש מפעיל את כוחו, ייתכן שיש צורך בפעולה שלו ממש לשבירת הספסל, בכך שישב, ושהכבדתו עליהם ומניעתו אותם מלעמוד אינה אלא תוספת לכוח זה. ומיגו שמכביד על הספסל, ניכר שאף הכבדתו עליהם כהכבדת גופו על הספסל וכגרזן וחוצב. אך כשאינו מכביד על הספסל, אלא רק מונעם מלעמוד – אין כאן דין גרזן וחוצב, אלא גרמא בלבד, בכך שלא עמדו.

כל זה דחוק, ומן הרמ"א משמע בניגוד ל'דרישה', שהטור נקט מקרה שהשישי ישב על הספסל ולא שנשען בעמידה – משום הסיפא של דבריו, שאם יכלו לעמוד – כולם חייבים. והרי אם לא ישב עימם על הספסל ונשבר מחמת הראשונים, הוא פטור. אך חיובו כשנשען עליהם, אינו תלוי בישיבתו על הספסל, ואף כשנשען עליהם מבחוץ ומנעם מלעמוד, הוא חייב בכל. 

*   *   * 

בשולי שיטת הנימוקי יוסף והטור נעיר, שלדעתם להלכה (וכן ל'דרישה' בביאור רש"י), אם לא היה הספסל נשבר מחמת חמשת הראשונים, הם פטורים והאחרון חייב, אף אם הייתה להם שהות לעמוד. וכאמור, לרש"י לפי הגר"א, החזון איש והפני יהושע בכהאי גוונא החמישה חייבים, שהיה להם לעמוד. שיטת ביניים בכך יש ל'נחלת דוד' (ואף ה'חסדי דוד' על התוספתא ביאר כמוהו) בביאור שיטת הרמב"ם. לדעתו, החמישה פטורים אף אם יכלו לעמוד, דווקא כשהם אנשים רגילים ומחמתם לא היה נשבר הספסל לעולם, בעוד שהשישי כבד בשר במיוחד, כפפא בר אבא, והוא במשקלו יכול לשבור את הספסל לבד אף ללא החמישה. אך אם אף השישי זקוק לקודמיו לשבירת הספסל, כולם חייבים, אם הייתה שהות לעמוד (המקרה שבו מעמיד ה'נחלת דוד' נראה מוזר - משקלו של פפא בר אבא צריך להיות לפי זה גדול ממשקלם של חמישה אנשים בינוניים). ונראה שמבחינה עקרונית מסכים ה'נחלת דוד' לרש"י, שיש לחייב את הראשונים אם לא קמו. אך כשהשישי כבד במיוחד מצטרף כאן מעין דין של זה יכול וזה אינו יכול, שכל הפעולה מתייחסת ליכול, למרות שהשאינו יכול השתתף בה. ואף כאן, הוא היה שובר בלעדיהם, והם לא היו שוברים בלעדיו. ובמקרה הפרטי הזה אכן מסכים ה'נחלת דוד' לנימוקי יוסף והטור, שהחמישה פטורים.

(ה'נחלת דוד' עצמו בא לתרץ בכך את הרמב"ם, שלא הזכיר את כובדו של השישי להלכה. וביאר, שכובדו חשוב רק ל'הווא אמינא' לאוקימתא א' להסבר פטור החמישה כשלא היה נשבר מחמתם. ואכן לאוקימתא ב' וג' אין משמעות לכובדו של האחרון, ולכן לא הזכירו הרמב"ם. והמאירי ביאר בשיטת הרמב"ם שכובדו של האחרון כפפא בר אבא הוזכר כדוגמא ודרך צחות בלבד. והתוספות בסוגיין הביא בכך שני פירושים נוספים). 

*   *   * 

תמצית הסברות העיקריות שהעלינו בפרק זה:

1) מחלוקת בין בעל אוקימתא ב' למקשן שדחאו, כשהחמישה ישבו והכבידו והנזק בפועל קורה כעבור זמן – האם מעשה הנזק הוא כעת, בכך שהפכו את הספסל כרגע לעומד להישבר מחמת כובדו (אלא שאי אפשר לחייבם בלא שיישבר בפועל), או שמעשה הנזק ייחשב רק בעת השבירה בפועל. הנפקותא והיחס בין מחלוקת זו למחלוקת אם בתר מעיקרא אזלינן או בתר תבר מנא אזלינן נתבארה לעיל.

2) משמעות מיוחדת לכוחו כגופו בסוגייתנו, כאשר באמצעות כוח של מונע בלבד מפעיל משקל שאינו קשור לכוחו. וייתכן שכוחו כגופו בכהאי גוונא נחשב רק כמצטרף לפעולת גופו המכביד מכוח עצמו.

3) הסברות לפטור את אלו שמחמתם לא היה נשבר אך יכלו לקום: ייתכן מצד זה שאינם אחראים אלא למעשיהם בקום עשה ולא לכובד גופם, וסברה זו נתבארה בפרקים הראשונים. וייתכן כנחלת דוד, מצד זה יכול וזה אינו יכול. וייתכן שאכן חייבים, כי אחראים אף לגופם כחפצא, כגר"א וחזון איש. 

ט. שיטת הרמב"ם

לשון הרמב"ם (בחובל ומזיק ו', טו'):

"וכן חמישה שישבו על הכיסא ולא נשבר, ובא אחרון וישב עליו ונשבר. אף על פי שהיה ראוי להישבר בהן קודם שישב, הואיל וקרב את שבירתו, האחרון חייב. שהרי אומרים לו, אילו לא נסמכת עלינו (גירסת הטור: 'עליו'), היינו עומדים קודם שיישבר. ואם ישבו כאחת ונשבר, כולם חייבים. וכן כל כיוצא בזה".

בביאור דברי הרמב"ם ובדרך שהוציאם מן הגמרא קיימות שתי שיטות מרכזיות.

1) שיטת הגר"א: השישי לא הכביד על החמישה, ואף הייתה להם שהות לעמוד. למרות זאת פסק הרמב"ם שהאחרון לבדו חייב, ואף במקרה שהחל להישבר מחמת חמשת הראשונים.

הרמב"ם פסק אפוא כאוקימתא ב', שהעמידה בכך את התוספתא, ולדעת הגר"א, כלל לא גרס את דברי המקשן "ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר". ולדבריו, למרות שתרתי לרעתם של החמישה, שהחל להישבר מחמתם בלא השישי, ושיכלו לעמוד קודם שנשבר ולהציל את הספסל, האחרון חייב. ולא עוד, אלא שהגמרא מקשה על כך - 'פשיטא', ונזקקה לתרץ שהחידוש הוא שכוחו כגופו. את הסברה, שהאחרון חייב אף בכך, ביארנו לעיל בדברינו על שיטת הנימוקי יוסף והטור, שכל שעשו החמישה לספסל בשעה ראשונה הוא, שגרמו שיוזק בשעה אחרונה (בשעה 10 – בדוגמא לעיל). אין לישיבתם הראשונה כל קשר עם הנזק שבשעה 9, ועל כך שלא קמו – לא ניתן לחייבם ב'שב ואל תעשה'. וכרמב"ם להבנה זו, פסק הגר"א להלכה.

2) שיטת ה'מגיד משנה', ה'לחם משנה' ו'הדרישה': המגיד משנה כתב על הרמב"ם שסובר כרש"י (לגירסתנו בלבד, ובמהדורת פרנקל הוגה המ"מ). אך הואיל וברור מדברי הרמב"ם, שהתייחס לאוקימתא ב', נראה שאף ברש"י הבין המגיד משנה שמתייחס גם לאוקימתא ב'. והלחם משנה שהבין שרש"י על אוקימתא א' בלבד, ביאר את הרמב"ם כרא"ש והטור, שרק אוקימתא ב' נשארה למסקנה. אך שלא כגר"א, הלחם משנה הבין, שהרמב"ם קיבל את עמדת המקשן 'ולימא להו' ואת אוקימתא ג' שבאה בעקבותיה, והעמיד את הרמב"ם, המחייב את האחרון בלבד, דווקא בסמך עליהם ולא הניחם לעמוד. ואף שכתב סתם: "ובא אחרון וישב עליו ונשבר", ולא כתב שמנעם מלעמוד, סמך עצמו על מה שכתב בהמשך – "שהרי אומרים לו – אילו לא נסמכת עלינו היינו עומדים קודם שיישבר". ומבין שנסמך עליהם ומנעם מלעמוד, ולכן לא עמדו (והגר"א גרס כנראה "נסמכת עליו" – על הספסל ולא על החמישה. והבין, היינו עומדים קודם שיישבר, בפער שבין השעה לשעתיים בדוגמא של הגמרא, אך לא שלא היו מסוגלים לעמוד מיד). ובפירוש דברי הרמב"ם לא נראה לי שיש חילוק בינו לבין המגיד משנה. ולא נחלקו אלא בהבנת רש"י. ועל כך עמדנו לעיל בביאור דברי רש"י.

כדבריהם להלכה ובסברה נראה מן ה'דרישה', אלא ששיטתו הפרשנית ברמב"ם ובגמרא נראית שונה, ולנו נראתה המחוורת ביותר בין בגמרא בין ברמב"ם.

ה'דרישה' גרס ברמב"ם "אילו לא נסמכת עליו", והכוונה לספסל. והחידוש שבשיטתו, שהספסל נשבר מיד עם ישיבתו של השישי. ולולא השישי, היה לחמישי זמן לעמוד קודם שיישבר הספסל, אך הואיל ונסמך עליהם (ואין הכוונה שנשען עליהם, אלא שישב בסמוך אליהם), נשבר הספסל מיד, ולא הספיקו לעמוד. ואת הנימוק מדוע חייב בחלקם כתבנו לעיל. על הספסל היה משקל נתון והוא הוסיף עליו את המשקל המכריע. ואליהם אין להתייחס כלל, שהרי לא היה כל פרק זמן שישבו עימו יחד, שהרי מיד נשבר.

אף בגמרא נראית שיטה זו מחוורת מאוד, ואף בלא שינויי נוסחאות. הגמרא שאלה על אוקימתא ב' 'ולימא להו', כלומר – היה על החמישה לעמוד. ותירצה – לא צריכא – "דבהדי דסמיך בהו תבר". ובתרגום, תכף, בסמוך לסמיכתו אליהם – שבר. ההדגשה היא על סמיכות הזמן שבין ישיבתו לשבירה, וכתשובה ישירה לשאלה – היה לכם לעמוד. לא היה זמן בכדי שיעשה, והסמיכה אינה אלא ישיבה בסמוך ולא הישענות (ועל כך שואלת הגמרא 'פשיטא', ומתרצת שעדיין לא ישב ממש, אלא סמך על הספסל בכוחו, וכוחו כגופו. ודבר זה לא ראה הרמב"ם להכניס בדבריו). כאמור אין חילוק עקרוני בין אם לא יכלו לעמוד (כלחם משנה) מחמת שנשען עליהם ומנעם מכך, לבין מחמת שלא הספיקו לעמוד (כ'דרישה'). החילוק אינו אלא בתשובה לשאלה מדוע מתחייב השישי אף על חלקם של החמישה. ל'דרישה' מחמת שכל הנזק מתייחס אליו, וללחם משנה מחמת אחד משלושת הנימוקים שכבר העלינו לעיל בשיטת רש"י, עיין שם.

אך שיטת הגר"א חלוקה עקרונית על ה'דרישה' והלחם משנה ומחמירה ביותר על השישי ומקילה על חמשת קודמיו.

ולכן, בעוד של'דרישה' אין חילוק עקרוני בין הראשונים השונים, ולדעתו – הן לרש"י, הן לטור ונימוקי יוסף והן לרמב"ם – אם מחמת החמישה לא היה נשבר כלל, אף שיכלו לעמוד – פטורים. ואף אם מחמתם היה נשבר כעבור זמן, אם יכלו לעמוד מיד לאחר שישב השישי – חייבים. הרי לגר"א שלוש מחלוקות בדבר. לרש"י – בשני המקרים החמישה חייבים. לרמב"ם – בשני המקרים החמישה פטורים. ולנמוקי יוסף והטור – במקרה הראשון פטורים ובשני חייבים. ואת הסברות הן ביארנו בגוף המאמר. 

י. להלכה

המחבר הביא בשו"ע את לשון הרמב"ם, אך הוסיף ללשונו את המילים "ונסמך עליהם ולא הניחם מלעמוד". וכנראה הבין את הרמב"ם כלחם משנה וכמגיד משנה וכפי שהבאנום לעיל. הסמ"ע השיג על תוספת זו, וביאר את הרמב"ם כפשט לשונו וכדבריו בדרישה. והרמ"א הביא את לשון הטור בשינויים קלים וכנגד דיוקו של הדרישה מן הטור, שינה, ולא כתב שהשישי ישב על הספסל ונשען עליהם, אלא שנשען עליהם מחוץ לספסל, ועיין בדברינו לעיל בכך בשיטת הנימוקי יוסף והטור (וזאת, מלבד מה שהביא להלכה את דברי הרשב"ם על סמך הדוגמא של פפא בר אבא, שסתם ספסל שאול לסתם בני אדם, שאינם כבדים כפפא בר אבא. אך בכך לא טיפלנו במסגרת זו).

אך כפי שהבאנו לעיל, אין נפקותא עקרונית בין פירושים אלו, מלבד השאלה מדוע חייב האחרון בתשלום לחלק מקודמיו. וכך הכריע גם ערוך השולחן כדעה זו, דעת הרא"ש, הטור והנימוקי יוסף, שהיא הדעה האמצעית, שרק כשהיה נשבר מחמתם בשעתיים משתתפים עם האחרון בתשלום.

החזון איש הכריע להלכה כפירושו ברש"י (ולדבריו גם הטור סובר כן), שאם יכלו החמישה לקום, אף אם ללא האחרון לא היה נגרם כל נזק, כל השישה חייבים. וערוך השולחן, שאף הוא הביא דעה זו בשם רש"י על פי פירוש הגר"א, הוסיף בה את הסתייגות ה'נחלת דוד' (ולא משמו אלא כדיוק מלשון הגמרא ב'ולימא להו'), שאם היה נשבר מחמת האחרון לבד, הוא לבדו חייב, וקודמיו פטורים.

והגר"א הכריע כפירושו ברמב"ם, שאף אם היה נשבר בשעתיים מחמת הראשונים, ואף שיכלו לעמוד, אם קיצר האחרון את זמן שבירת הספסל, הוא חייב בכל.

וכשהאחרון לא קיצר את זמן השבירה ובלאו הכי היה נשבר, הראשונים ודאי חייבים. ולגבי האחרון – לרש"י בד"ה "מאי קעביד" פטור לגמרי, וכן פסק ערוך השולחן, ולתוס' – משתתף עם כולם.

 

---