כוח כוחו

מה ההיקף של דין כח כוחו? האם זה דין רק לעניין צרורות או לעניינים נוספים בש"ס?

סיכום השיעור:

א. כוח כוחו – שאלה ב'צרורות' או רחבה יותר?[1]
במסגרת הסוגייה של צרורות מסתפקת הגמרא במושג "כוח כוחו":
"בעי רב אשי: כח כחו, לסומכוס, ככחו דמי או לא? מי גמיר הלכה ומוקי לה בכח כחו, או דלמא לא גמיר הלכה כלל? תיקו." (ב"ק יט,א)
במבט ראשון זו שאלה בדין צרורות בשיטת סומכוס. האם סומכוס שולל את כל הדין של "צרורות" וחייב תמיד לשלם נזק שלם, או שסומכוס מכיר בשיטת חכמים , ובעוד חכמים מעבירים את הגבול במקרה של צרורות שמשלם חצי נזק ולא נזק שלם,  סומכוס מעביר את הגבול בכוח כוחו , ורק במקרה זה מחייב חצי נזק ולא נ"ש. 

באופן פשוט יש לראות ספק זה כחלק מסוגיית צרורות. אך עצם המושג "כוח כוחו" מחייב דיון עצמאי לגביו , גם בסוגיות ותחומים הלכתיים אחרים. בשאלה כיצד לבחון ספק זה , כספק מקומי או רחב יותר נחלקו הראשונים:

א. תוס': כוח כוחו הוא דין רחב יותר שלא נוגע רק לצרורות , וזהו ספק שאינו נפשט: 
"ורבי יוחנן בדאנחה אנוחי - לא מצי למימר באדייה אדויי ועל כל הגדיש ח"נ דאי כח כחו לאו ככחו דמי הוי על כל שאר הגדיש פטור." (תוספות מסכת בבא קמא דף כב עמוד א)
לשיטתו השאלה מה היחס לכוח כוחו , רלוונטית גם להמשך המסכת כולה ולא רק בצרורות שמוזכרת בדפים הללו. 

ב. הרי"ף סובר שכוח כוחו הוא דין מקומי בלבד בתוך צרורות בשיטת סומכוס , ושיטת סומכוס גם ככה לא נפסקה להלכה:  "בעי רב אשי כח כחו לסומכוס ככחו דמי וכו' רב אלפס ז"ל לא הביא הך בעיא משום דלסומכוס מבעיא ליה ולית הלכתא כוותיה" (מובא ברא"ש ב,ב)

בתוך סיעת תוס' , הרואה את שאלת "כוח כוחו" כרחבה יותר ולא כשאלה פרטית בתוך צרורות , מצאנו מחלוקת ראשונים בשאלה האם הספק נפשט: 

1. תוס': אין פשיטה בספק , אלא תיקו. 

2. הרא"ש: הספק נפשט וכוח כוחו ככוחו דמי:
"ולי נראה דיש נפקותא גדולה בבעיא זו דמתוך בעייתו משמע דפשיטא ליה כח כחו ככחו דמי לכ"ע ולרבנן משלם על כח כחו חצי נזק כמו על כחו ומבעיא ליה אי סומכוס גמר הלכתא דצרורות לכח כחו לחצי נזק כמו לרבנן כחו או דלמא לא גמר הלכתא כלל ואף על כח כחו משלם נזק שלם אבל הא לא מיבעיא ליה אי גמר הלכתא ומוקי לה בכח כחו ולחייב חצי נזק ואף על גב דמן הדין פטור דכח כחו לאו כגופו דמי דבהא ליכא לאיסתפוקי דפשיטא דהלכתא לגרועי תשלומין אתא ולא לחייב במקום שראוי לפטור ומשום הכי לא קאמר לעיל (דף יז ב):כ לא דכ"ע כחו לאו כגופו דמי וחצי נזק צרורות הלכתא גמירא לה דמשלם חצי נזק משום דפשיטא ליה דהלכתא לגרועי אתא כדאמרינן גבי סוכה אתאי הלכתא וגרעתא לשלישית ואוקימתא אטפח (סוכה דף ו ב) וקרוב לענין זה מצאתי בפי' הר"ז הלוי ז"ל ובשמעתין דכלב שנטל חררה (לקמן דף כא ב) לא פי' התוס' כן:" (רא"ש מסכת בבא קמא פרק ב סימן ב)

3. הגר"א מסביר בשיטת הרמב"ם שכוח כוחו לאו ככוחו. יש להעיר שהיו גם מי שהסבירו באופן אחר ברמב"ם.

כך יוצא שיש מחלוקת משולשת בשאלת מצב הספק:
א. הרא"ש סבר שכוח כוחו ככוחו דמי
ב. הגר"א ברמב"ם כוח כוחו לאו ככוחו דמי
ג. התוס' סברו שזה תיקו

ב. 'כוח כוחו' בתחומים אחרים: מיתה , נזיקין , טומאה , שבת
לאחר שפרסנו את הצדדים השונים , יש לשאול שתי שאלות: 
1. מהן הסברות של הצדדים השונים , ואיזה צד משכנע יותר בהסבר המושג "כוח כוחו"?
2. מה דינו של המושג "כוח כוחו" בכל הש"ס כולו , בתחומים הלכתיים שונים? 

האור שמח בהל' שבת (ט,ב) מביא את השאלה הרוחבית לגבי המושג "כוח כוחו": 
"הנה דע דכמה ענינים מצאנו דכח כחו לא חשיב כגופו, והוא לענין רציחה, במכות, דף ח' ע"א, דמאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי ואזיל תמרי וקטיל כו' דהוי כח כחו ופטור, וכן בשבת מצאנו שחייב בזורק מרשות לרשות, וה"נ בזורק ועושה חבורה דמיחייב ע"י כחו, אבל ע"י כח כחו לא שמענו שיתחייב, וכמו כן גבי זב בעירובין ל"ה ע"א מחמת רעדה ברש"י שם (ד"ה מחמת) דהוי כח כחו יעו"ש"

האור שמח בדבריו מביא ראיות מסוגיות בתחומים שונים , ומוכיח שבכל הסוגיות כולן כוח כוחו לאו ככוחו (שהרי כוחו כגופו , וכוח כוחו לאו כגופו) , כגון סוגיות שרצח על ידי כוח כוחו ופטור ,וכן אדם שחילל שבת על ידי כוח כוחו - אינו מתחייב בחילול שבת.  

בכל הראיות של האור שמח יש לבחון את הראיות באופן מקומי , האם באמת זו ראיה שכוח כוחו לאו ככוחו , או שמא באותה סוגייה פטור מסיבה אחרת הנוגעת לאותו תחום הלכתי ספציפי.  
 

ג. כוחות משניים: כוח וכוח כוחו , כח ראשון ושני 
יש כמה סוגים שונים של כוחות משניים.
א. הסוגייה שלנו בב"ק מדברת על 'כוחו' ו'כוח כוחו' וכך מדובר גם בסוגייה במכות ז' ע"א. 
ב. בסוגיה בסנהדרין העוסקת ברוצח מופיע צמד אחר של כוחות: "כוח ראשון , כוח שני".
היו ראשונים שראו גם בצמד "כח ראשון ושני" , כביטוי של 'כוח וכוח כוחו' , אך האחרונים העירו שאלו מושגים שונים. יש להסביר את השוני בין שני הצמדים הללו.

ב. "כח ראשון , כח שני": רתימת כוח אחר , הטבע ממשיך במסלולו
ישנם כוחות רבים הקיימים בטבע כגון 'מים זורמים' והאדם מנצל אותם כדי לפגוע בחבירו. בסוגייה של היטה מי נהר על חבירו: כוח ראשון הוא המכה הראשונה הפותחת את הסכר , והכוח שני הוא כוח הכובד של המים הזורמים . כך כוח ראשון הוא הרתימה של הטבע לצרכי האדם , וכוח שני הוא ההמשכיות של כוח הטבע הממשיך לעשות את שלו. 
  
א. "כוחו , כוח כוחו":
בצמד הכוחות הללו שני הכוחות הם פרי יצירה של האדם, רק השאלה האם הכוח ישיר או עקיף. האדם זורק אבן על העץ , ותמרים נופלים ממנו ופוגעים באדם. כל הכוחות שפעלו: זריקת האבן ונפילת התמרים , נבעו מכוח האדם – אך 'כוחו' פעל באופן ישיר , ואילו 'כוח כוחו' פועל באופן עקיף , שנגרם מפעולה שיצאה מהאדם ולא מהאדם עצמו. במקרה זה אין שימוש כלל בכוח הטבע. 

כלומר ההבדל בין שני המקרים נעוץ בייחוס של הכוח השני: ב"כוח כוחו" – הקשר לאדם הולך ופוחת , ונהיה יותר עקיף. ואילו ב'כוח שני' – ניתן לדבר על כך שהאדם אינו הפועל כלל אלא הטבע. 

"כח ראשון ושני" מקרב אותנו רבות לסוגיית אש , כיוון ששם מדובר על כוח טבע שפועל כדרכו. שם בסוגייה תעלה השאלה לגבי הזיקה בין כוחות הטבע לפעולת האדם. אמנם הסוגייה שלנו מדברת בשפה שונה שאינה מדברת כלל על כוחות טבע , אלא פעולות שנגרמו מהאדם או המזיק.

נחזור לסוגייה בב"ק להסביר את הסברה הרואה ב'כוח כוחו  - ככוחו' דמי:
ככל שנדבר על מעשה שהאדם עשה , שיטת הרא"ש מסתברת יותר. הרי אין זה משנה כלל שישנה פעולה ראשונה הפועלת פעולה שניה , שהרי בכל מעשה של האדם קיימות כמה וכמה פעולות וכולן נחשבות לחלק מאותו המעשה של האדם. כך נסביר שכמו שכוחו של האדם הוא בעצם האדם עצמו , גם כוח כוחו – הרי הוא בעצם כוחו. הפועל ביצע את המעשה בכמה שלבים , אך כולם חלק מאותו המעשה.

ד. בין 'גופו' ל'מעשה':
בטרם נבאר את המושג כוח כוחו , יש להסביר את המושג "כוחו". בשאלה זו הגמרא מסתפקת:
"כחו כגופו דמי, אלא רבנן, אי כגופו דמי, כוליה נזק בעי לשלם! ואי לאו כגופו דמי, חצי נזק נמי לא לשלם! הדר אמר רבא: לעולם כגופו דמי" (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף יז עמוד ב)
יש לתמוה על עצם שאלת הספק. הרי לא מצאנו ספק כלל לגבי 'כוחו' בסוגיות אחרות כמו מיתה , שהרי התורה במפורש אסרה אדם ההורג את חברו באבן יד שהיא כוחו (במדבר פרשת מסעי פרק לה פסוק יז - (יז) וְאִ֡ם בְּאֶ֣בֶן יָד֩ אֲשֶׁר־יָמ֨וּת בָּ֥הּ הִכָּ֛הוּ וַיָּמֹ֖ת רֹצֵ֣חַֽ ה֑וּא מ֥וֹת יוּמַ֖ת הָרֹצֵֽחַ:). כך גם בהלכות שבת , ברור שאסור לחלל שבת על ידי כוחו.

אם כן מהו הספק שמעלה רבא? 
אלא שוודאי שרבא בעצמו לא הסתפק והיה ברור לו שכוחו כן נחשב כגופו. ניתן להבין את הספק , על פי המקומות בהם הוא נשאל. הספק מופיע גם ביז' ע"ב וגם בדף י ע"א , במקומות בהם כדי לחייב , לא צריך את רק את מעשה הנזק , אלא צריך את גם גוף המזיק – 'החפצא' שהזיק. 

כלומר הספק שעולה לרבא , הוא בשאלת הדמיון של "כוחו כגופו". עד כמה אנו רואים דמיון מוחלט או שזוהי רק השוואה חלקית. 

כך נראה את ההקשר בסוגייה שלנו:
"תניא כותיה דרבא: בהמה מועדת לשבר בדרך הלוכה, כיצד? בהמה שנכנסה לחצר הניזק, והזיקה בגופה דרך הלוכה, ובשערה דרך הלוכה, באוכף שעליה, ובשליף שעליה, ובפרומביא שבפיה, ובזוג שבצוארה, וחמור במשאו, ועגלה מושכת בקרון - משלם נזק שלם" (תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף יז עמוד ב)
רק במקרה בו הבהמה הזיקה בגופה ממש כגון: "הזיקה בגופה .. אוכף ושליף.. שעליה" משלמים נזק שלם. כך הספק הוא לגבי כוחו כגופו:
האם גם כוח הבהמה , נחשב ממש כמו גוף הבהמה – ומשלם עליו נזק שלם ממש כאילו הגוף הזיק ורואים את הכוח כהרחבת הגוף ומעין "ידא אריכתא" , או שמא אין דמיון מוחלט , ומתייחסים ל'כוחו' כמעשה של הבהמה אך באופן נפרד מהגוף.

כך גם נבין את הדיון בדף י. לגבי שמירת גופו עליו. אין הכוונה שם למעשה שביצע האדם שהרי פשוט מסברה שחובה על האדם לשמור שלא לעשות מעשה נזק , אלא הכוונה לנזקים שנעשו באופן פיזי על ידי גופו גם ללא רצון לבצע מעשה. הבית ישי מסביר שהכוונה ב"מבעה" , היא לאדם שהזיק על ידי גופו ללא מעשה רצוני שלו. במקרים אלו מתייחסים לגוף כ'חפצא' בלבד. 

כך ברור מדוע הגמרא לא מסתפקת לגבי חיוב מלאכה בשבת שנעשה על ידי 'גופו'. הרי בשבת חייבים על "מעשה" ("לא תעשה כל מלאכה") ,כך שמלאכה שנעשתה בגופו ואינה מעשה – אינה מחייבת. בניגוד לשבת , בנזיקין אין חובה שיהיה 'מעשה' , אלא תוצאת הנזק היא המחייבת , לכן עולה השאלה כיצד להתייחס לגוף. 

שאלה דומה , נשאל לגבי 'כוח כוחו'. האם הספק לגבי מושג זה קיים רק במקומות בהם צריך את הגוף של האדם , או שמא הספק מופיע בכל מקום, אף שאין צריך דווקא את גופו של האדם. 
האור שמח מביא את הגמרא בעירובין לגבי זב:
"זה הכלל: ניסט מחמת כחו - טמא, מחמת רעדה - טהור! - אלא אמר אביי: דכולי עלמא: היסט מחמת כחו - טמא, מחמת רעדה טהור. והכא ברעדה מחמת כחו עסקינן." (עירובין דף לה עמוד א)

1. כך גם הסוגייה שלנו בב"ק עושה את ההשוואה:
"אמר רבא: כל שבזב טמא - בנזקין משלם נזק שלם, כל שבזב טהור - בנזקין משלם חצי נזק." (בבא קמא דף יז עמוד ב)

המושג של "טומאת זב" עקרוני להבנת הסוגייה שלנו. זב אינו מטמא במעשה נגיעה סתם , אלא רק במגע ממשי של הגוף. לכן אם זב מחזיק מקל בבית הסתרים ונוגע יחד עם המקל , זהו מעשה נגיעה אך לא מגע. כך גם במקרה בו אדם טמא זורק אבן על אדם אחר , השני אינו נטמא כיוון שלא היה מגע ישיר. 

תוס' מעיר שישנן נקודות רבות שונות בין התחומים הללו , אך נקודה אחת זהה והיא הדרישה לביצוע הפעולה על ידי הגוף ממש. האם מדובר בגוף הזב והוא מטמא וכן בנזק שנעשה על ידי גוף הבהמה שמחייב נזק שלם , או במעשה של הזב שאינו מטמא , וכוח הבהמה שמחייב חצי נזק נזיקין שלם.   

כך הדיונים לגבי הגדרת "גופו" בנזיקין , זהים בדיוק לדיונים לגבי הגדרת 'גופו' בטומאה. לפי זה הראיה שהאור שמח הביא מהגמרא בשבת אינה רלוונטית כלל , שהיא עוסקת בהלכות שבת בהן המעשה הוא המחייב.
 
2. במסכת ע"ז מצאנו כמה וכמה סוגיות המבדילות בין כוחו של הגוי , לבין גופו. 
"מעצרא זיירא - רב פפי שרי, רב אשי ואיתימא רב שימי בר אשי אסר. בכחו כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי - בכח כחו. איכא דאמרי: בכח כחו כולי עלמא לא פליגי דשרי, כי פליגי - בכחו. הוה עובדא בכח כחו, ואסר רב יעקב מנהר פקוד." (מסכת עבודה זרה דף ס עמוד א)

בהמשך אותה הסוגייה אנחנו מוצאים שוב את הדמיון  לזב , המטמא במגע בגופו ולא במעשה נגיעה:
"אמר רב אשי: כל שבזב טמא - בעובד כוכבים עושה יין נסך, כל שבזב טהור - בעובד כוכבים אינו עושה יין נסך." (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ס עמוד ב)
כך גם סוגייה זו של יין נסך , מתקשרת לאותה משפחת סוגיות הקשורות בחילוק בין המעשה לבין גופו כגון טומאת זב , חיוב נ"ש בבהמה , ויין נסך. ראיות אלו מצטרפות להבנה שהגמרא הסתפקה ב"כוח כוחו ככוחו דמי?" רק בסוגיות מסוימות המחייבות גופו ממש , ולאו דווקא הסתפקה בכל סוגייה. 

ה. מיתה בכוח כוחו: הגדרת המעשה או דין בשגגה  
בסוגייה במכות לגבי רוצח בשגגה אנחנו מוצאים דיון נוסף לגבי "כוח כוחו":
"מתני'. נשמט הברזל מקתו והרג - רבי אומר: אינו גולה, וחכמים אומרים: גולה. מן העץ המתבקע - רבי אומר: גולה, וחכמים אומרים: אינו גולה. 
גמ'. תניא, אמר להם רבי לחכמים: וכי נאמר ונשל הברזל מעצו? והלא לא נאמר אלא מן העץ! ועוד, נאמר עץ למטה ונאמר עץ למעלה, מה עץ האמור למעלה - מן העץ המתבקע, אף עץ האמור למטה - מן העץ המתבקע. אמר רב חייא בר אשי אמר רב, ושניהם מקרא אחד דרשו: ונשל הברזל מן העץ - רבי סבר: יש אם למסורת ונישל כתיב; ורבנן סברי: יש אם למקרא ונשל קרינן. ורבי, יש אם למסורת סבירא ליה?
והאמר רב יצחק בר' יוסף אמר רבי יוחנן: רבי ורבי יהודה בן רועץ וב"ש ור"ש ור"ע, כולהו סבירי להו: יש אם למקרא! היינו דקאמר להו ועוד. אמר רב פפא: מאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול - באנו למחלוקת דרבי ורבנן. פשיטא! מהו דתימא ככח כחו דמי, קמ"ל. אלא כח כחו לרבי היכי משכחת לה? כגון דשדא פיסא ומחיה לגרמא, ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול." (תלמוד בבלי מסכת מכות דף ז עמוד ב)

הגמרא אומרת באופן פשוט , שאדם שהרג על ידי כוח כוחו פטור מגלות. 
בסוגייה זו קשה לתרץ שצריך את "הגוף עצמו" ,  ולכן נראה שסוגייה זו היא הוכחה ניצחת לשיטת הרא"ש שכוח כוחו – לאו ככוחו , שהרי הפטור מגלות נובע מכך שלא עשה מעשה כלל. 

אלא שניתן להציע כיוון אחר על פי ביאור מחלוקת רבנן ורבי. המחלוקת היא דו-סטרית ונחלקו רבי ורבנן בשני המקרים. אם המחלוקת הייתה רק לגבי השאלה של 'כוח כוחו' – ככוחו או לאו , אז בשלב מסוים כולם היו צריכים להודות שפטור מגלות , בשלב בו הכוח שבעזרתו הרג כבר מספיק רחוק מהאדם. אלא שאנו רואים שרבי מחייב אף במקום שרבנן פטרו – כך שזוהי לא מחלוקת חד צדדית בהגדרת כוחו אלא בשאלה אחרת.  

ניתן להציע כיוון אחר , שהמחלוקת אינה בדיני כוחו , אלא בדיני 'שגגה'. שגגה הוא תחום ביניים בו צריך שהמעשה יתבצע על ידי האדם , אך שהאדם לא יהיה מודע להשלכות של המעשה שלו. כך ניתן להסביר את הדין שרבי פוטר גלות , משום שאין זה דין "שגגה" ולא משום שכוח כוחו לאו ככוחו. לשיטתו אדם שחוצב בגרזן , אינו צריך לחשוש שהגרזן יעוף לו , כך שהאדם יותר קרוב לאונס , ולא למקרה שיש השלכות אפשריות רק שהוא לא ידע מהן.
כך גם רבנן יכולים לחלוק על רבי , לא בשאלת הגדרת המעשה  אלא בשאלת ה"שגגה". לשיטתם אין אדם צריך לחשוש שיעופו שבבים , והוא פטור מגלות כיוון שאין זו 'שגגה'.
  
הסבר זה עולה בדברי הרמב"ם:
היתה אבן בחיקו והכיר בה ושכחה ועמד ונפלה והמיתה גולה, שנ' בשגגה, מכלל שהיתה לו ידיעה. נשמט הברזל מקתו והרג הרי זה גולה, נשמט הברזל מן העץ המתבקע אינו גולה, מפני שאין זה מכחו אלא מכח כחו ונמצא כמו אונס, וכן הזורק אבן לתמר להפיל תמרים ונפלו מן התמרים על תינוק והרגוהו פטור מפני שהן באין מכח כחו, וכן כל כיוצא בזה משאר הסיבות. (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק ו הלכה טו)

הרמב"ם אינו אומר שכוח כוחו אינו נחשב מעשה כלל ולכן פטור , אלא הפטור נובע מכך שכוח כוחו דומה לאונס. הרמב"ם ממשיך את שיטתו ממכות פ"א וב' , שם הוא מסביר שכל הפטורים מגלות נובעים מכך שהם קרובים לאונס – ופטור לגמרי , או קרובים למזיד – ואינם דינם גלות. שם הוא מתמקד בהסברו בדיני שגגה וכך גם כאן. 

כך גם מסוגייה זו לא ניתן להוכיח כלל את השאלה של "כוח כוחו – ככוחו או לא" , שהרי הרמב"ם מתייחס אליה כחלק ממערכת השגגות והגדרת אונסים ולא בשאלה של הגדרת המעשה. 

הסבר זה ברמב"ם מושך לשאלה , מהו המחייב בגלות. חקירה ידועה בנושא זה היא האם גלות היא עונש או כפרה.  האפשרות שאדם נענש על עבירה שעשה בשוגג , מצריכה דיון נפרד בראשונים , על עבירה בשוגג. אמנם על פי דברי הרמב"ם , דווקא מסתבר יותר לומר שגלות היא כפרה , על עצם התקלה שנפלה תחת ידו של האדם , ולכן כל הדיון של פטור משגגה אינו קשור להגדרת מעשה , אלא להגדרת 'שגגה'. חיזוק נוסף לכיוון זה , היא הידיעה שגלות מסתיימת במות הכהן הגדול המכפר על עוונות עמו ישראל. 

כנגד הרמב"ם עולה הריטב"א, המסביר את הסוגייה בשאלת הגדרת המעשה , כפי שהאור שמח רצה להוכיח מהסוגייה שם "כוח כוחו לאו ככוחו":
"אלא כח כחו לרבי היכי משכחת לה וכו'. פירוש לאו קושיא היא דהא לא אשכחן לרבי בשום דוכתא דאמר כלום בכח כחו בענין זה עד דנפרוך היכי משכחת לה, אלא דכיון דאיתיה בעינן לברורי משום דכולי עלמא כח כחו לאו ככחו דמי כדאיתא בפ"ק דב"ק (י"ח א') וכן בפרק הנחנקין (סנהדרין ע"ז ב')." (חידושי הריטב"א מסכת מכות דף ח עמוד א)

יש לשאול מדוע אין דיון באופן כללי בש"ס על המושג "כח כחו" אלא רק בנזיקין , ע"ז , טומאה ומכות.
הריטב"א והאור שמח הניחו שהתשובה היא שהגמרות הללו הן מהוות את הדיון לגבי כל הש"ס כולו , כמו גם לשבת עצמה. ניתן לענות באופן הפוך , שדווקא בסוגיות הללו ישנו דיון ספציפי בשאלות פרטיות לגבי "כח כחו" כמו מגע גופו ושגגה.

ו. גופו , מעשה , אחריות
סוגייה נוספת שיש לקחת בחשבון , היא הסוגייה העוסקת בכוח ראשון ושני. התוס' מקשר את הסוגייה בסנהדרין לסוגייה בב"ק באופן מפורש , וכן הריטב"א במכות שמפנה לסנהדרין עז ב , ככל הנראה שהוא התכוון לסוגיות המופיעות קודם ועוסקות בכוח ראשון ושני. 

"ומיהו קשה ההיא דזרק צרור למעלה דבסמוך דמשמע דאי לא אזלא לצדדין אלא לתחת פטור אמאי ליחייב מידי דהוה אאבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דחייב משום אשו אי בהדי דאזלי קא מזקי כדאיתא בפ"ק דב"ק (ד' ו.) ושמא אינו מצוי כאן שתפול לתחת ממש ולא תיזיל כלל לצדדין ומיהו זה ודאי קשה דמשמע דלצדדין נמי לא מיחייב אלא משום כחו דפריך אי כחו הוא תיזיל לעיל ודוחק לומר כח כחוש הוא וצריך לומר דהיינו למ"ד אשו משום ממונו והא דתנן בפ"ב דחולין (דף לא.) נפלה סכין מידו ושחט שחיטתו פסולה ודייק טעמא דנפלה הא הפילה הוא כשירה כמאן כרבי נתן דלא בעי כוונה קשה נפלה נמי ליהוי כי הפילה למ"ד אשו משום חציו אם לא נחלק בשחיטה ולא מסתבר לחלק כיון דאפילו מיתה גמרינן מממון אלא נראה דאתיא ההיא סוגיא כמ"ד אשו משום ממונו ומיהו קשה דאי לתחת לאו כחו הוא מאי שנא מהא דתנן באלו הן הגולין (מכות דף ז.) היה מושך במעגילה ונפלה עליו והרגתו פטור משום דשלא כדרך ירידתו הוא והשתא תיפוק ליה דלאו כחו הוא 
וי"ל דשאני התם דמתוך שמושך למעלה נופל יותר למרחוק
עוד יש לפרש דבכל הני דסוף חמה וצנה וארי לבא וזרק צרור למעלה ונפל לתחת אפילו כפתו והביאו שם פטור דדמי לכח כחו ואש נמי שלא המיתה אלא ברוח מצויה פטור ממיתה אלא דלענין ממון חייב נזק שלם ולא דמי לחצי נזק צרורות אף על גב דכח כחו הוא דהא אשו נמי חייב משום ממונו כדמוכח בפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כג. ושם) דמאן דאית ליה משום חציו אית ליה נמי משום ממונו." ( תוספות מסכת סנהדרין דף עז עמוד א)

1. תוס' אינם מקבלים את החילוק בין פעולות האדם לפעולת הטבע , אלא משווים בין כוח ראשון ושני  לבין כוחו וכוח כוחו. כל הכוחות העקיפים מבחינתם נכללים באותה קבוצה שאינה קשורה לאדם , ולכן הם פוטרים בנזיקין וברציחה אם נעשו על ידי 'כוח כוחו' ועל ידי כוח שני. 

2. הר"ן חולק על תוס' לגבי נזיקין. ברציחה הוא מבין שצריך מעשה רציחה , שעליו מתחייבים , אך בנזיקין החסרון עצמו הוא המחייב , והתוצאה של חסרון הממון מחייבת לכן גם במקרה שאין מעשה חייבים בנזיקין. כך הר"ן פוטר את הסתירה בין נזיקין לרציחה , בשאלת המחייב: המעשה או התוצאה , ועדיין הר"ן מסביר שכח כוחו וכוח שני זהים זה לזה ואינם נחשבים מעשה כלל.   

אמנם בפשט הגמרא עולה חילוק אחר , בין כוח כוחו שהוא מעשה האדם , לבין כוח שני שפטור שאינו מעשה האדם.

3. היד רמ"ה מכניס נקודה נוספת למשוואה , את שאלת האשמה של האדם במה שקרה.  
"דאע"ג דלאו כחו הוא (דמחשב) [כיון דמחמת] מעשה דידיה קאזלי ככחו דמי דהא גיריה כי קאזלי לאו מחמת כחו קא אזלי אלא מחמת דשביק ליתרה של קשת ואזלי גירי ממילא ומיחייב עלייהו הכא נמי לא שנא[...]חייב אף על גב דלאו כחו הוא גירא דידיה הוא דלא גרע מבידקא דמיא:"
כלומר אף על פי שכח כוחו אינו נחשב מעשה , במיתה חייב משום שזוהי אחריות שלו שאדם אחר נהרג על ידי פעולה שהיה מעורב בה.

כך נוכל לדבר על שלושה מושגים בכל מצב בו האדם מעורב:
א. מעשה (הר"ן)
ב. גופו (תוס')
ג. אחריות (יד רמ"ה)
כך בכל תחום בו נעסוק עלינו לשאול איזה מהמושגים הנוגעים לפעולת האדם  - רלוונטי ביחס לאותו תחום. 

ז. שני דינים ב'כוח כוחו': מערכת מתוכננת או התגלגלות אקראית של פעולות
לסיום יש להבדיל בין שני סוגים של "כוח כוחו" , העולים כבר בגמרא. 
א. מנגנון מערכתי מתוכנן , לדוג' גלגלי שיניים או אבני דומינו אחת אחרי השנייה.
ב. מנגנון שאין יודעים מה יקרה , כגון אבן שנזרקה על עץ תמר. אין האדם ידע מה יקרה בוודאות.

יש לחלק בין שני הסוגים הללו , לגבי התחומים שהצענו:
1. גופו – אין הבדל ביניהם ושניהם אינם נחשבים גופו ממש.  

2. הגדרת מעשה:
כאשר המנגנון מתוכנן , הוא למעשה הרחבת המעשה של האדם. האדם ידע שהדברים יקרו ובעצם כל המנגנון הוא "ידא אריכתא" של האדם הפועל. הרי כל מעשה של האדם מיוחס אליו בשני אופנים:
א. פיזי ב. תכנוני. כוח כוחו שהוא מתוכנן , דומה לגמרי למעשה. 

אמנם כוח כוחו שאינו מתוכנן , אינו דומה למעשה , שאין בו ביטוי של תכנון האדם שתיכנן לבצע ולהגיע ליעד הסופי , אלא כוח כוחו באופן כזה יותר דומה למתעסק.

כך נוכל לחלק בין הגמרות השונות במכות וע"ז. 
(א.) בע"ז מדובר במערכת מתוכננת , לכן האדם חייב. כך גם הראשונים התלבטו לגבי כח שלישי ורביעי , ונגיד שאין בהם מקום לחלק , שהרי הם חלק מהמעשה המתוכנן. 
(ב.) במכות ז' מדובר על מערכת לא מתוכננת אלא אקראית , לכן אין זה מוגדר כמעשה של האדם ופטור. מערכת אקראית מוגדרת משני חלקים: אינה מתוכננת , ואינה וודאית שתקרה במאה אחוז.  

3. אחריות:
כאשר המחייב הוא אחריות , ניתן לאתר את האשם בשני המקרים ויש פחות מקום לחלק.( אמנם במקרה שאין וודאות שהנזק יקרה , נפטור לגמרי. )

ח. תשלום שלם , חצי או פטור כתלות במעשה , גופו , אחריות
כך נבין את הספק בגמרא , כאשר סומכוס מסתפק לגבי כוח כוחו: 
"בעי רב אשי: כח כחו, לסומכוס, ככחו דמי או לא? מי גמיר הלכה ומוקי לה בכח כחו, או דלמא לא גמיר הלכה כלל? תיקו." 
1. הרא"ש: הספק הוא בדיני צרורות , והשאלה היא האם חייבים בצרורות על גופו ואז בכוח כוחו - חייבים חצי נזק או שבצרורות חייבים על מעשה ובכוח כוחו חייבים נזק שלם.
2. תוס': הספק הוא לגבי הגדרת כוח כוחו , האם כוח כוחו נחשב כמעשה וחייבים חצי נזק או שכוח כוחו אינו מעשה , אלא רק אחריות של הבהמה ופוטרים את האדם משלם כלל כי לבהמה אין מודעות.
 

[1]השיעור סוכם על ידי יעקב אדורם (מחזור נה) , הסיכום לא עבר את ביקורת הרב.