יסוד פטור אדם בבור

 

יסוד פטור אדם בבור / הרב יואב שחם

א. מקור הדין

איתא בגמרא בבבא קמא:

דאמר קרא: ונפל שמה שור או חמור, שור ולא אדם חמור ולא כלים (נג: [1]).

בירושלמי ישנו מקור אחר לכך שכורה הבור פטור על הריגת אדם, וכך שנינו:

וכתיב בבור "והמת יהיה לו" תני רבי ישמעאל ... יצא אדם שאין לו הנייה במותו

(ירושלמי, פ"א ה"א).[2]

דהיינו, מכיוון שגופת האדם אסורה בהנאה, הרי שהוא אינו שייך לפרשת הבור.

בעלי התוספות העלו מקור שלישי לדין זה; הסוגייה בדף כו. דורשת שרוצח פטור מכופר:

ויהא אדם חייב בכופר! ... אמר קרא "ככל אשר יושת עליו" - עליו, ולא על אדם (כו.).

התוספות מבארים שלימוד זה נוגע אף לנזקי אש ובור:

ויש לומר דאש ובור פטורין דדרשינן "עליו" - ולא על בור, "עליו" - ולא על האש, כדדרשינן לקמן "עליו" - ולא על האדם (ט:, ד"ה מה).

כמובן, השאלה הנשאלת היא מה היחס בין המקורות השונים. בשלב ראשון, נעיין בהתייחסות הראשונים לכך, ובשלב שני נעמיק בפרטיו של הפטור ונעמוד על טעמו ויסודו.

בנוגע למקור של הירושלמי, הראשונים והאחרונים האריכו לדון מדוע הבבלי לא מקבל אותו, ואין כאן המקום להאריך בכך.[3] עוד דנו הראשונים בשאלה מדוע יש צורך גם בדרשת "שור ולא אדם", וגם בדרשה של "עליו" (שאותה הבאנו לעיל בשם התוספות). תוספות (ט:, ד"ה מה) מציעים, שדרשת "שור ולא אדם" נחוצה בכדי ללמדנו שבעל הבור פטור גם על מות עבד, וזאת אף שאין חיוב כופר על הריגתו (אלא קנס שלושים שקלים בלבד), וממילא הלימוד מהמילה "עליו" איננו מתייחס אליו.

התייחסות נוספת לכפל הלימודים מצינו בדברי הרשב"א:

וא"ת כיון דממעטינן בור מן הכופר מדכתיב "עליו", ל"ל בבור "שור ולא אדם" תיפוק לי מ'עליו'?! וי"ל דאצטריך לפטור אפילו מדמים משום דיש פטור מכופר וחייב בדמים כשור שנגח את העבד (ט:, ד"ה הא).[4]

למדנו מדברי הרשב"א, שישנם שני חיובים אפשריים על מות אדם בבור: החיוב בעונש ובכפרה, המקביל לחיוב כופר; וחיוב הדמים כפיצוי על הנזק הממוני. הרשב"א מסביר, ששני הלימודים פוטרים משני החיובים הללו: המילה 'עליו' פוטרת מתשלומי כופר,[5] והלימוד 'שור ולא אדם' פוטר מהפיצוי הממוני.

לעומת זאת, נעיין בדברי רש"י:

שור ולא אדם ... דקרא מכופר ממעטיה (כח:, ד"ה שור).[6]

אם כן, לשיטת רש"י, את הפטור מכופר למדים דווקא מדרשת "שור ולא אדם",[7] ונשאלת השאלה מנין למדים את הפטור מחיוב הדמים. כפי הנראה, לדעת רש"י פטור זה הינו פשוט מסברה, ואינו זקוק לדרשה, והדבר דורש ליבון.

אם כן, מטרתנו הינה לעמוד על פרטי הפטור וטעמיו, תוך התייחסות למקורות השונים שראינו, ובכך נעסוק בפרקים הבאים.

ב. היקף הפטור

1.

בסוגיית הגמרא עולה סיוג משמעותי לפטור אדם בבור:

והני מילי לענין קטלא, אבל לענין נזקין אדם חייב (כח:).

נמצאנו למדים, שבעל הבור פטור רק על מיתת האדם, אך במידה והאדם רק ניזוק ולא מת בעל הבור חייב. סיוג זה דורש תלמוד. מה ההגיון העומד ביסודו? מדוע לפטור את בעל הבור דווקא על תוצאה חמורה יותר? חילוק זה יעמוד במוקד הטעמים השונים שנעלה לקמן לפטור אדם בבור.

2.

אלא מעתה, אדם בן דעת הוא דפטור, הא לאו בן דעת הוא דחייב, "שור" - ולא אדם כתיב! ... אמר רבא: שור והוא חרש, שור והוא שוטה, שור והוא קטן דוקא, אבל שור והוא פקח - פטור, מאי טעמא? דבעי ליה עיוני ומיזל. תניא נמי הכי: נפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן וסומא ומהלך בלילה - חייב, פקח ומהלך ביום - פטור (נד:).

מבואר בגמרא שיש חילוק בין דין בהמה לדין אדם: בבהמה יש חילוק בין שור בן דעת לשור שהוא חש"ו שנפל לבור, זאת מכיוון ששור פיקח אמור להסתכל להיכן הוא הולך ולכן בעל הבור פטור על נזקיו. בעוד שביחס לאדם, לא מצינו חילוק כזה, ובעל הבור פטור אף על נפילת אדם חש"ו מכוחה של הדרשה "שור ולא אדם". גם חילוק זה דורש ליבון - מדוע לא מחלקים גם בנזקי אדם בין פיקח לחש"ו?

ג. רשלנות האדם

כך הוא הענין: בור פטר בו מיתת אדם משום דהוה ליה לעיוני,[8] וחייב בנזקי אדם לפי שאין אדם מדקדק ומעיין אלא בדבר שהוא ירא ממנו שמא יפול וימות, אבל בדבר שאינו בא לו ממנו מיתה אלא נזקין אינו מעיין ולכך חייב בו בנזקי אדם ופטר בו מיתת אדם (שיטה מקובצת ט:, בשם גליון).

הטעם העולה בדברי השטמ"ק הוא, שבעל הבור פטור בשל רשלנות הניזק, שהיה צריך להסתכל להיכן הוא הולך. אמנם, דרישת הזהירות מופנית דווקא ביחס לתקלה בעלת פוטנציאל של מוות.[9]

אלא שנראה, שהסבר זה תמוה ביותר. שכן אף אם נאמץ את החילוק ביחס לחובת הזהירות בין תקלה בעלת פוטנציאל נזק בלבד, לתקלה בעלת פוטנציאל של מוות, עדיין עומדת כנגד ההסבר האמור קושייה חזקה מאוד.[10] כפי שראינו לעיל, מבואר בגמרא שיש חילוק בין דין בהמה לדין אדם, כאשר בבהמה קיים חילוק בין שור בן דעת לשור שהוא חש"ו, מפאת הסברה ששור פיקח אמור להסתכל להיכן הוא הולך ולכן בעל הבור פטור על נזקיו. ביחס לאדם, אין חילוק כזה, ובעל הבור פטור אף על נפילת אדם חש"ו מכוחה של הדרשה "שור ולא אדם". הנחה פשוטה היא, שהסברה של "איבעי ליה לעיוני" אינה שייכת ביחס לחש"ו שנפל לבור, ועל כרחנו שפטור אדם בבור אינו נובע מסברה זו (ולא ניתן לתרץ 'לא פלוג', שהרי בבהמה ישנו חילוק לאור סברה זו).

ואמנם, ביחס לפטור על ילדים קטנים שנפלו לבור, מבואר ברש"י:

אע"ג דקטנים הן, וליכא למימר איבעי להו עיוני ומיזל, אפ"ה פטור מגזירת הכתוב שור ולא אדם חמור ולא כלים (נב., ד"ה בן).[11]

רש"י מגיע למסקנה שפטור אדם מושתת על גזירת הכתוב, שכוללת גם כאלה שלא היתה להם אפשרות להתבונן ולהיזהר. בפרקים הבאים נציע סברות שונות שיישבו את הקושיה הנ"ל, גם ללא ההישענות על גזירת הכתוב.

ד. יסוד הפטור מחיוב דמים כפיצוי

מעתה, נעסוק בנפרד בשני הפטורים: א. פטור מדמים כפיצוי על ההמתה. ב. פטור מכופר כעונש על הפשיעה. נעלה שני טעמים אפשריים לכל אחד מהפטורים, כך שפרטי הפטור הנזכרים יתבארו היטב, ויובן מדוע יש צורך בדרשות נפרדות לכל אחד מהפטורים. נעסוק תחילה בפטור על חיוב הדמים.

1.

פסק הרמב"ם:

יראה לי שאע"פ שהתם שהמית עבד או שפחה פטור מן הקנס שהוא שלשים סלע הקצוב בתורה, אם המית שלא בכוונה משלם חצי דמי העבד או חצי דמי השפחה מגופו כאילו המית שור חבירו או חמורו (רמב"ם הלכות נזקי ממון, פ"י הי"ד).

ומסביר הרב המגיד, שכל דברי הרמב"ם אמורים בנוגע לעבד, אך כאשר המת הוא בן חורין הרי שהשור התם פטור לחלוטין (יש להבהיר, ששור תם שהמית שלא בכוונה אינו נסקל, ולכן ניתן היה עקרונית לחייבו בדמים מגופו). הסיבה לכך היא, ש"אין דמים לבן חורין".

אם כן, לדעת הרמב"ם, ביחס לבן חורין לא שייך לדבר כלל על פיצוי כספי על הריגתו, משום שאין שווי כספי לנזק זה,[12] והדברים נכונים גם ביחס לבור. לפיכך, פשוט שלא שייך לחייב את בעל הבור בפיצוי כספי על הריגת האדם שנפל לבור, הן אם הנהרג הוא פיקח והן אם הוא חש"ו מאידך, ברור לחלוטין מדוע אם הנופל רק ניזק ולא נהרג, בעל הבור חייב: דווקא למיתת האדם אין ערך ממוני וממילא לא שייך פיצוי, אך באשר לנזק - הפיצוי בהחלט נדרש.[13]

2.

רבים וטובים עסקו בשאלה מה הבסיס לדרשת חז"ל שעל החובל בחבירו לשלם תשלום ממוני, על אף לשון הכתוב: "עין תחת עין" (שמות, פרק כ"א פסוק כ"ד). נעיין בדברי רבי יהודה הלוי:

והלא לא היה אומר מי שהכה סוסך הכה סוסו אבל אומר קח סוסו, כי אין לך תועלת בהכות סוסו, וכן מי שכרת ידך אין אומרים לך קח ידו, כי אין לך תועלת בכרות את ידו (ספר הכוזרי, מאמר ג' אות מ"ז).

לדעתו, חז"ל העדיפו את הערך של תועלת הניזק, על פני הענשת החובל, וזה הבסיס לדרשתם.[14] לאור הדברים, ניתן להקשות: מדוע את הרוצח התורה מחייבת בעונש מיתה ולא מעדיפה את פיצוי הניזקים - משפחת הנרצח? אמנם, לאור דברינו שלא שייך פיצוי כספי על מות אדם לא קשה מידי. כמו כן, ניתן ליישב, שאף אם שייך פיצוי כזה, כאשר העוון הוא כה חמור, התורה אכן מעדיפה את הענשת הרוצח על פני תועלת הניזקים.[15]

אולם, הרב מרדכי ברויאר העלה הסבר אחר ביסוד הדבר:

התורה שבכתב מבטאת את העונש הראוי ... ואילו התורה שבעל פה מבטאת את הפיצוי ... הכריעו חכמים שיש להעדיף את הפיצוי הכספי על העונש הגופני ...

כל הדברים האלה אמורים רק בחובל בחברו ואין הם אמורים ברוצח. כי הנזק הכספי שהרוצח גרם ... אינו ניתן להישבון. חובת התשלום ... יכולה לחול רק אחרי שיצאה נפשו של הנרצח, אך באותה שעה שוב אין הוא אדם היכול לזכות בממון ... והואיל והוא עצמו לא זכה ... גם יורשיו אינם יכולים לרשת ... נמצא שא"א לחייב את הרוצח ... על נזקו הממוני ... ולפיכך כבר אפשר להטיל עליו את העונש הראוי ... נפש תחת נפש ("עין תחת עין", מגדים כ"ד, עמודים 23 - 24).

כלומר, אכן שייך פיצוי כספי על מוות, ועקרונית פיצוי עדיף על עונש אף ביחס לרצח. אלא, שברצח לא שייך לחייב בפיצוי, מאחר שאין כלפי מי להתחייב (מתוך הנחה שקרובי הנרצח אינם מוגדרים כניזוקים).

אם כן, ניתן להסביר אף בעניינינו שלא שייך חיוב דמים על מות אדם בבור, מאחר שאין כלפי מי להתחייב (ומאידך ברור למה כאשר האדם ניזוק בעל הבור חייב, שכן במקרה זה קיים אדם המוגדר כניזק).

אפשר, שיש להסביר לאור זאת את דרשת הירושלמי והתוספתא שראינו לעיל: "יצא אדם שאין לו הנייה במותו". ניתן לבאר, שהעובדה שהמת אסור בהנאה מלמדת שהוא אינו רכושו של אף אחד, אף לא של קרוביו. וזו לשון הראב"ד בחידושיו:

אדם שמת הוא בעל לעצמו, ואם נאסר בהנאה במיתתו כל שכן שהוא כולו לעצמו (חידושי הראב"ד, נא.).

כלומר, איסור ההנאה מחזק את בעלותו של המת על עצמו, כך שאף אחד אחר לא נחשב כבעלים עליו. מעתה, היות והאדם הוא אישיות עצמאית - במותו וכל שכן בחייו - אי אפשר לחייב את בעל הבור לשלם לקרובים על הריגת המת, שהרי הם אינם הניזקים, והנזק שנגרם למת לא קשור אליהם מבחינה משפטית.

אם כן, העלנו שני הסברים לכך שלא ניתן לחייב את בעל הבור בחיוב דמים כפיצוי על מות אדם בבורו. יש לשים לב לכך שהסברים אלו אינם ייחודיים לבור, אלא הם כלליים וחלים אף על נזקי שור. לפיכך, מובנת מאוד שיטת רש"י שראינו לעיל,[16] הסבור שלימוד פטור הדמים ידוע מסברה, ואינו זוקק דרשה מפסוק. ואכן, אם נלמד על פטור זה מן הפסוק "שור ולא אדם" (כדברי הרשב"א), קשה להבין כיצד ניתן ליישמו גם בנזקי אש ושור.[17] לעומת זאת, הפטור מכופר, שהינו פטור ייחודי לבור, באמת זוקק דרשה מיוחדת.

אמנם, עדיין צריך עיון בהבנת הדרשה: מדוע התורה לא מחייבת את בעל הבור בכופר? הסברנו, שמאחר שהניזק הלך לעולמו, אין כלפי מי להתחייב, אך מדוע לא נחייב את בעל הבור בכופר כעונש על מעשיו? מאי שנא בור משור? בכך נעסוק בפרק הבא.

ה. יסוד פטור בעל הבור מחיוב כופר

בפרק זה נעלה שני הסברים המנוגדים אחד לשני בהסבר הפטור מכופר. תחילה נעלה הסבר שיבסס את הפטור על התפיסה שנזקי בור קלים מנזקי שור, ואילו בשלב שני נעלה גישה הפוכה, שלפיה דין בור חמור יותר מדין שור, ודווקא מתוך כך, בעל הבור נפטר מכופר על מיתת אדם בבורו.

נקדים ונאמר שלפי שני ההסברים, הפטור נובע מהייחוד של חיוב כופר, ובמקרה של נזק גופני שאיננו מוות, בעל הבור חייב, וכדברי רש"י:

בנזק אדם חייב בעל הבור דקרא מכופר ממעטינן (כח:, ד"ה שור).

ובצורה דומה באחרונים:

הטעם שאנו מחלקים באדם בפטור בור בין מיתה לנזקין ... משום דבאדם יש חילוק של גדרי החיוב, דבמיתה הוא חובת כפרה ובנזקין הוא ממון (שו"ת משפט כהן, סימן קי"ד).[18]

השאלה שעליה נעמוד היא מהי הסיבה שדווקא מחיוב הכופר בעל הבור פטור.

1.

כמה מהראשונים הגדירו את חיוב בור כחיוב מחודש שיש לצמצמו. הרשב"א (ב:, ד"ה אבל) הסביר, שהחידוש הקיים בדין בור נובע מכמה גורמים: א. הבור אינו ממונו של האדם; ב. אין דרכו לילך ולהזיק; ג. הניזק מגיע למזיק ולא להפך. לכן, דווקא ביחס לבור ישנה בעיה להרחיב את החיוב באמצעות קל וחומר,[19] מה שאין כן ביחס לאבות נזיקין אחרים שאינם בגדר חידוש.

והנה, הרא"ה הגדיר את החידוש בחיוב הבור באופן אחר:

וזה לשון הרא"ה ז"ל: אמר רב: בור שחייבה תורה להבלו ולא לחבטו, אלמא קסבר חבטא קרקע עולם הוא דמזקא ליה, פירוש: דבור בין בהבל בין בחבט גרמא בעלמא הוא ומן הדין ראוי שיפטר בגרמא דנזקין דעלמא דפטור, אלא דרחמנא הוא דחייביה בהכשר נזקיו וחייביה אבורו ואהבלא, וכיון דלא חזינן דחייביה אלא אהבלא, חבטה כדקאי קאי ומן הדין פטור הוא דהא ליכא אלא גרמא בעלמא (שיטה מקובצת, נ:).

הרא"ה מעלה הבנה מחודשת, שלפיה בור כלל אינו בגדר ממונו שהזיק, אלא שייך לפרשת אדם המזיק. ואף שהנזק הינו נזק עקיף ומוגדר כגרמא, התורה חידשה שניתן לחייב עליו. עם זאת, היות וזה חידוש מיוחד, יש לצמצמו. לפיכך, סבור רב שיש לחייב רק על בור שיש בו הבל כסתם בור שהתורה מתייחסת אליו, ולא על החבטה כאשר אין הבל, היות ואין לך בו אלא חידושו.[20]

נראה, שעל פי דברים אלו ניתן להסביר את פטור בעל הבור מתשלום כופר. עילת החיוב בנזקי בור, על אף החידוש שבדבר, יכולה לנבוע מהתוצאה של הנזק שנגרם, ומהעובדה שעומד לפנינו ניזק הזקוק לפיצוי. במקום שבו הניזק נהרג כתוצאה מהנפילה, אין לחייב בתורת פיצוי, אלא אך ורק בתורת ענישה. אלא, שחיוב ענישה זה הינו חיוב מחודש, וכאמור, בדיני בור אין לנו אלא מה שחידשה תורה.

ניתן להוסיף ולבאר, שהמאפיינים המיוחדים של בור, יכולים להתאים לחיוב שאופיו פיצוי, אך לא יכולים להתאים, באופן מהותי, לחיוב שמהותו עונש. שכן, אם ננסה להגדיר את הנקודה המרכזית המחודשת בבור, מתוך דברי הראשונים הנ"ל, נראה שההבחנה היא שבבור אין מעשה נזק; היות והבור אינו הולך, והניזק הוא שהולך למזיק, הרי שאין כאן מעשה מצד הבור. אמנם, האדם עשה מעשה בחפירת הבור, אולם הזיקה בין מעשה זה לבין הנזק היא עקיפה בלבד,[21] כך שגרימת הנזק אינה נובעת ממעשה החפירה, אלא ממחדלו של החופר שלא כיסה את הבור ולא שמרו.

מעתה, אי אפשר להעניש את האדם על הנזק שבורו עשה - כאשר אנו עוסקים בעונש ולא בפיצוי - מאחר שאין עונשים על "מחדלים" אלא רק על "מעשים". תשלומי כופר מכפרים על הבעלים ופוטרים אותם מהעונש המוטל עליהם בגין מעשיהם, אך בנזקי בור, שבהם, כאמור, אין מעשה נזק, אין מקום לחיוב כופר. לעומת זאת, ביחס לשור שהרג אדם, נראה שבהחלט שייך לחייב את הבעלים בעונש. אמנם, אף כאן הבעלים לא עשה כל מעשה, אלא 'רק' לא שמר על שורו המועד, אך השור (בניגוד לבור) בהחלט עשה מעשה.

הסוגיה בסנהדרין דנה באפשרות שנחייב מיתה את בעליו של שור שהרג אדם, אך הצעה זו נדחית:

על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו (סנהדרין טו:).

מכל מקום, הגמרא מגדירה את מעשה שורו במינוח קיצוני: רציחה. זאת אומרת, ניתן לייחס לשור רשעות, וזה הבסיס לתפיסה שסקילת השור אינה עונש לבעלים אלא לשור.[22] מעתה, ניתן להבין שאפשר לייחס את מעשה השור לבעליו הפושע שלא שמר עליו,[23] ולפיכך יש כאן מעשה הראוי לעונש,[24] מה שאין כן בבור, כפי שנתבאר.[25]

ניתן לבסס הבנה זו ביחס לחיוב כופר בשור על דעת רבה (מג.), שאם השור הרג שלא בכוונה, הבעלים אינם חייבים בכופר. לפי ההבנה הרגילה, שהבעלים חייבים על המחדל שלהם - שלא שמרו - קשה להבין מדוע חוסר הכוונה של השור המועד מהווה עילה לפוטרם. לעומת זאת, ע"פ דברינו, ההסבר פשוט; מנגנון החיוב קובע שאנו מייחסים את מעשה השור לבעלים, וממילא אם השור הזיק שלא בכוונה (ולכן לא חייב סקילה), זה המעשה שנייחס לבעלים, ועל מעשה ללא כוונה לא חייבים מיתה בידי שמיים, וממילא גם אין חיוב כופר.

נראה עוד, שגם לדעת רבי יוחנן (מג:), החולק על רבה (והלכה כמותו), ניתן לטעון שדברינו שרירים וקיימים. אלא שלדעתו לאחר שהתחדשה ההלכה שאין חיוב מיתה לבעלים, אלא חיוב כופר בלבד, כעת אנו בוחנים את החיוב לפי גדרי כופר. לפיכך, אם השור אינו מתכוון, וזהו המעשה המיוחס לבעלים, איננו בודקים האם ראוי לחייב את האדם במיתה, אלא האם ראוי לחייבו בכופר. ובכופר שתכליתו כפרה, אכן שייך לחייבו, כשם שמחייבים בקרבן על עבירה בשוגג.

2.

כאמור, ניתן להעלות גם כיוון הפוך, שמבוסס דווקא על החומרא הקיימת בבור ביחס לשור. ראינו לעיל את דברי הרא"ה, המשייך את פרשת בור לדין אדם המזיק, תוך חידוש שבבור ניתן לחייב על גרמא. דעה זו אינה יחידאית, ומצאנו מקור נוסף בראשונים לתפיסה המנתקת בין פרשת בור לנזקי ממון, ומסנפת אותה לאדם המזיק:

דכך חשיבא לי' תקלת הבור כאלו הבעלים דחוהו שם שכל מעשה הבור גרמא הוא. והבורא חייבו בגרמא זו כאלו עשה מעשה בידים ... (תוספות רי"ד, נג.).

אם כן, כאשר אדם נופל לבור ומת, אנו עוסקים, למעשה, ברצח בגרמא! אמנם, מתקבל מאוד על הדעת, שכאן לא נאמר שיחול חידוש התורה שנתייחס אל בעל הבור כאילו עשה מעשה בידיים ונחייבו במיתה, ודי בכך שמכח חידוש זה אנו מחייבים אותו בממון במקרה של נזק. אלא שמאידך נראה, שתשלום כופר ממוני הוא עונש קל מדיי, ואין ביכולתו לכפר על עוונו של רוצח בגרמא.[26] וזו לשון הרמב"ם ביחס לרוצח בגרמא:

אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין (רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש, פ"ב ה"ב).

נראה, שמי ששפך דמים ועוון הריגה בידו - דמו נדרש, ולכן הוא אינו יכול להתכפר בתשלום כספי, וכנגדו אמורים דברי התורה: "ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת" (במדבר, פרק ל"ה פסוק ל"א).[27]

לעומת זאת, ביחס לשור שהרג אדם, סוף-סוף בעל השור לא עשה מעשה אקטיבי, ורק פשע באי-שמירה על המזיק. לפיכך, על אף החומרה הגדולה בכך, שבאופן עקרוני כוחה יפה לחייבו מיתה בידי שמיים, כופר כספי אכן יכול לפוטרו.[28] אם כן, לדברינו, הפטור של בעל הבור מכופר אינו מהווה קולא, אלא דווקא מהווה ביטוי לחומרה של דין בור, כך שכופר הוא עונש קל מדיי עבורו.

כעת, נרצה לבסס הבנה זו ולהביא לה מספר ראיות:

א.

הגמרא בדף נג: קובעת, שאם נפל לבור שור פסולי המוקדשין (כלומר שור הקדש שנפדה), בעל הבור פטור. הגמרא מנמקת: "מסתברא פטור גבי בור הואיל ופטר בו את הכלים".

אלא שיש להקשות על כך, שהרי פטור כלים נתון במחלוקת חכמים ורבי יהודה (שם), ואם כן, מדוע לרבי יהודה, המחייב על כלים בבור, מקלים בבור יותר מבנזקים אחרים?[29] וזו לשון תוספות רבנו פרץ:

תימא לרבי יהודה דמחייב על נזקי כלים בבור מאי איכא למימר. וי"ל דאמרינן הואיל ופטר בו את האדם (תוספות רבינו פרץ נג:, ד"ה שכן).

אלא שלדבריו יש לתמוה: מדוע הגמרא בחרה לבסס את דבריה על פטור השנוי במחלוקת, ולא על פטור אדם המוסכם על הכל? בשטמ"ק מובאת דיעה החולקת על תירוצו של רבינו פרץ:

אין נראה לומר כן, דאי משום פטור דאדם, כיון דחייב בנזקי אדם לא הוה מוקמינן בשור פסולי המוקדשין (שיטה מקובצת שם, ד"ה וזה לשון גליון התוספות).[30]

את טענתה של דעה זו נראה להסביר כך: העובדה שבנזקי אדם הכורה חייב מוכיחה שכלל לא מדובר בקולא, אלא בסיבה מיוחדת לפטור דווקא מכופר בגלל חומרת העוון כנ"ל. לכן, הפטור ממיתת אדם לא יכול ללמד על קולא כללית בבור, כי פטור זה כלל לא מהווה קולא![31] לפיכך, הגמרא למדה את פטור שור פסולי המוקדשין בבור דווקא מפטור כלים, כי דווקא פטור זה אכן מהווה קולא.

ב.

כפי שראינו לעיל, כמה ראשונים למדו את הפטור מכופר מהסוגייה בדף כו., וכך נאמר שם:

יהא אדם חייב בכופר מק"ו: ומה שור שאינו חייב בארבעה דברים - חייב בכופר, אדם שחייב בארבעה דברים - אינו דין שיהא חייב בכופר! אמר קרא: ככל אשר יושת עליו, עליו - ולא על אדם (כו.).

ופירש רש"י:

ויהא אדם חייב בכופר - כגון במזיד ולא אתרו ביה דליתיה בר קטלא ולא בר גלות.

עליו ולא על האדם - על נזקי שור משלמין כופר אבל על נזקי אדם אין משלמין כופר אלא או מיתה או גלות (רש"י שם).

ברור לפי פירוש זה,[32] שפטור אדם מכופר אינו בבחינת קולא, אלא שלא סגי ליה בכופר, כשם שאפילו בגלות (המהווה עונש חמור יותר מתשלום כספי) לא סגי ליה, מפאת חומר עוונו.

אם כן, מתקבל על הדעת, שאם אכן "עליו" הוא המקור המלמד על פטור בעל הבור מכופר, אזי יסוד הפטור מכופר באדם ובבור צריך להיות זהה (ולפחות לא הפוך, כך שקשה להבין שדרשה אחת מאותה מילה תיצור פטור מנימוקים הפוכים). לפיכך, יש לומר שכשם שהדרשה פוטרת אדם מכופר מפאת חומרת עוונו, כך גם הפטור בבור נובע מאותה סיבה, כפי שנתבאר.

לסיכום: לאחר שדחינו את סברת רשלנות הניזק, העלנו שתי סברות חלופיות לפטור דמים, ושתי סברות לפטור כופר. לפי דברינו, יסוד שני הפטורים שונה לחלוטין כפי שנתבאר, ולפיכך מובן מדוע יש צורך בשתי דרשות נפרדות.

ו. שאלת חיוב כופר בשן ורגל ובאש

כעת, לאחר שליבנו את הסברות השונות לפטור כופר בבור, נבחן את חיוב הכופר באבות נזיקין אחרים. עד עתה, דנו בשני המקרים הברורים: נזקי קרן מחד, אשר מפורש בתורה שיש בהם חיוב כופר; ונזקי בור, שלגביהם מוסכם שפטור מכופר. בפרק שלפנינו, נעיין בשני אבות הנזיקין הנוספים אשר ביחס אליהם התמונה ברורה פחות, ונרצה להבין את דינם לאור הסברות שהעלנו לעיל.

1. שן ורגל

הסוגייה בדף כו. דנה בשאלה האם יש חיוב כופר בשן ורגל,[33] ומסקנתה היא שיש חיוב כופר גם בנידון זה.[34] אולם ראינו לעיל שהדרשה מהמילה "עליו" האמורה בנזקי קרן, ממעטת את כל שאר אבות הנזיקין מחיוב כופר. מדוע, אם כן, נזקי שן ורגל לא ממועטים?

התוספות (כו., ד"ה רגל) עומדים על כך, אך לא מסבירים. ברם, רבינו פרץ מציע הסבר אפשרי לכך, וזו לשונו:

דרשינן "עליו" ולא על ניזקין כגון אש ובור, כדמשמע "עליו" ולא על האחרים. ומ"מ שן ורגל לא ממעטינן מ"עליו", כיון דהוו מגוף השור (תוספות רבינו פרץ י., ד"ה שהשור).

הסבר זה נראה קצת דחוק, שהרי המיעוט נכתב בפרשת נזקי קרן, ובפשטות בא למעט את כל אבות הנזיקין האחרים. אמנם, מבחינה טכנית נזקי שן ורגל מבוצעים אף הם על ידי שור, אך להלכה הם מוגדרים כאב נזיקין שונה בעל דינים שונים.

לפיכך, נראה שניתן להעלות הסבר אחר, לאור דברינו לעיל. ייתכן שהסברה הפוטרת מכופר בבור אינה רלוונטית ביחס לשן ורגל, ולכן שן ורגל לא נכללות במיעוט. מחד, בשן ורגל, כבנזקי קרן, המחייב הוא רק על מחדל של הבעלים שלא שמר ולא על מעשה אקטיבי שעשה, ולפיכך לא שייכת הסברה לפטור מפאת חומר העוון. מאידך, השור כן עשה מעשה, ולפיכך לא שייכת גם הסברה לפטור מכופר בשל התפיסה שאין עונש ללא מעשה. גם לפי ההסבר הפשוט, שיסוד הפטור בבור נובע מהחידוש שבחיוב זה (היות ולפי הכללים הרגילים היה צריך לפטור את הכורה), ברור שבשן ורגל טענה זו אינה שייכת, שהרי אף אחד מהמאפיינים המחודשים של בור לא חל ביחס לשן ורגל.[35]

השאלה היא: מדוע לדעת בעלי התוספות אב הנזיקין הבא - האש - נכלל במיעוט מכופר, והאם תפיסה זו הינה מוסכמת ופשוטה, או שמא ניתן לחלוק עליה. בכך נעסוק בפיסקה הבאה.

2. אש

ביחס לחיוב כופר באש, ישנה מחלוקת ראשונים. לדעת התוספות (ט:, ד"ה מה), אין דין כופר באש. לעומת זאת, מעיון בשיטת רש"י עולה, שלדעתו עקרונית יש חיוב כופר באש. בגמרא נאמר:

חומר בשור מבאש שהשור משלם כופר (י.).

ופרש"י:

מה שאין כן באש - אש לא חייב בה שריפת אדם שהיה לו לברוח, ואם כפות הוא המבעיר חייב מיתה וקם ליה בדרבה מיניה (רש"י שם).

רש"י מבסס את דברי הגמרא שבאש אין חיוב כופר אף כאשר הנרצח כפות, על שיטת רבי יוחנן (כב.) שאישו משום חציו, ולכן ויש חיוב מיתה על שריפת אדם, וממילא לא ניתן לחייב בתשלומי כופר משום קים ליה בדרבה מיניה. מכאן משמע, שאליבא דריש לקיש (שם), שאישו משום ממונו ולא חל על המבעיר חיוב מיתה (וכן לשיטת רבי יוחנן עצמו, במקרה שכלו חיציו; עיין כג.), אכן יהיה חיוב כופר. רבינו פרץ (ד"ה שהשור) הקשה קושיה זו על דברי רש"י, והציע שפטור כופר באש נובע מדרשת הפסוק "עליו", וכשיטת התוספות.

אך שפתי רש"י ברור מיללו, שכשלא ניתן להפעיל את דין קים ליה בדרבה מיניה, ישנו חיוב כופר באש.[36] אם נתבונן בדבר, ניווכח שרש"י ותוספות הולכים לשיטתם; כזכור, רש"י מבין שמקורו של פטור כופר בבור בדרשה מיוחדת: "שור ולא אדם". לפיכך, מסתבר שהפטור יהיה מצומצם דווקא לדיני בור. לעומת זאת, התוספות למדים מהמילה "עליו", ומכוחה ממעטים את כל אבות הנזיקין חוץ משור, וממילא גם בור וגם אש מתמעטים.

מבחינת הסברה, נראה שסברת רש"י היא רשלנות הניזק, ולכן כפי שראינו לעיל הוא נאלץ להסביר את הפטור גם בחש"ו כגזירת הכתוב. לפיכך, הוא גם מגדיר (בדף ה:, ד"ה כי שדית) אדם כאינו ראוי לבור, שכן אדם לא אמור להגיע לבור אם יסתכל להיכן הוא הולך. זו הסיבה לכך, שפטור כופר לא חל באש, שהרי שם אין כל רשלנות מצד הניזק.[37]

לעומת זאת, תוספות (שם, ד"ה כי) דוחים סברה זו, ומגדירים אדם כראוי לבור, מאחר שאדם בהחלט עשוי ליפול לבור, והסיבה לפטור כופר היא כנראה אחת משתי הסיבות שהצענו לעיל (אין מעשה נזק, או שהעוון חמור מידי).[38] לפיכך, הפטור חל אף באש, שגם ביחס אליו לא מדובר במחדל בלבד, אלא במעשה בידיים של האדם ולפיכך הדבר יוגדר לכל הפחות כרצח בגרמא (אף אם מדובר בתרחיש של "כלו ליה חציו", ואין כאן רצח בידיים המחייב מיתה), כך שעוונו חמור מכדי שיוכל להתכפר בתשלום ממוני. גם הסברה השנייה מתאימה לאש, שכן גם כאן אין מעשה נזק שניתן לייחס לאדם, שהרי אש איננה אישיות שניתן לייחס לה מעשים, בניגוד לבעל חיים.[39]