בבא בתרא | דף קמט | קניין אודיתא
הגמרא בסוגייתנו מסתפקת בדין שכיב מרע שמכר כל נכסיו. מצד אחד, אפשר לומר שמכר משום שחשב שהוא עומד למות, ולכן אם עמד מחוליו המכר בטל. מצד שני, ייתכן כי שכיב מרע שעמד מחוליו יכול לחזור בו רק ממתנה, ולא ממכר. על רקע זה מעלה הגמרא ספק נוסף:
"איבעיא להו: שכיב מרע שהודה, מהו?"
הראשונים נחלקו בביאור ספקה של הגמרא. הפירוש המקובל הוא הפירוש שהביאו התוספות על אתר בשם ר"י. לדבריו, ברור לגמרא כי המודה שנכס כלשהו שייך לחברו, קנאו הלז, וספקה של הגמרא בשכיב מרע דומה לספק הקודם: האם דין אודיתא ככל מתנה אחרת, שבטלה אם החולה הִבריא; או שמא נתינת הנכס באודיתא דווקא, ולא במתנה רגילה, מלמדת שכוונתו הייתה להקנותו בקניין גמור, ואפילו יבריא.
פירוש זה מניח שקניין אודיתא כשלעצמו תקף. וכך אכן נקטו רוב הראשונים. הנה למשל לשון הר"י מיגאש על אתר:
"קיימא לן בבריא שהודה – ודאי הודאתו הודאה".
קביעה זו מבוססת, בין היתר, על המימרה במסכת כתובות (קא ע"ב): "האומר לחבירו 'חייב אני לך מנה' – רבי יוחנן אמר: חייב".
אומנם יש מן המפרשים שחלקו על הדעה הרווחת הזו וקבעו שקניין אודיתא הוא חלק ממערכת ההלכות המיוחדות הנוהגת בשכיב מרע, ואין הוא תקף בבריא. המקור הידוע באחרונים לעמדה זו הוא שו"ת התשב"ץ (א, קנב), ונראה שכן סבר גם בעל העיטור.
אך להלכה כתב הש"ך (חושן משפט ס, לב):
"ונהי דמה שכתבו החולקים דהך דאיסור גיורא מיירי דוקא בשכיב מרע ולא בבריא – ליתא, וכל הפוסקים חולקים על זה".
הש"ך טוען שכל הפוסקים מודים בקניין אודיתא שהוא קניין ככל הקניינים. ובכן, אודיתא זו, מה טיבה?
ההבנה הפשוטה היא שאין זה קניין של ממש כי אם בירור: אדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, ועל כן אם הוא מודה שממון כלשהו שייך לפלוני – יש לדבריו דין עדות של ממש.
אולם בעל קצות החושן (קצד, ד) דגל בהבנה אחרת. לדבריו, ההודאה היא כוח קנייני של ממש, ולא רק בירור מציאותי. וזה לשונו:
"ולעניות דעתי קנין שלם הוא, ולא נופל הוא מכל הקניינים הן לענין ממון הן לענין איסור".
על פי הבנה זו חידש קצות החושן (מ, א) חידוש מרחיק לכת:
"אף על פי ששניהם יודעין והעדים יודעין שזה החפץ או הקרקע אינו של פלוני, קונה הוא אותו באודיתא של הנותן, כמו שקונה במשיכה וכסף".
זאת אומרת: אף אם ברור שההודאה אינה אמת, והחפץ אינו של פלוני, עצם הקביעה של בעליו כי הוא שייך לאותו אדם היא הקנאה.
החידוש המיוחד במתנת שכיב מרע הוא שהיא חלה בדיבור בלבד, בלא מעשה קניין (ראה דבריו של הרב ברוך וינטרוב לדף קמ"ז). על פי דרכו של בעל קצות החושן, גם קניין אודיתא חל בדיבור בלבד, ואם כן, ברורה העמדה שהחזיקה בה סיעת המפרשים הסבורה שקניין זה מועיל רק בשכיב מרע.
אומנם בעל קצות החושן עצמו, למרות הבנתו המחודשת, פוסק שקניין אודיתא חל גם בבריא. מסתבר שכל ה'התרחשות' של הודאה בפני עדים יוצרת גמירות דעת מספקת להחלת ההקנאה. ועדיין הדברים מחודשים, ואין כאן המקום להאריך בכך.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)