בבא בתרא | דף צא | יציאה מן הארץ מסיבה כלכלית

הברייתא המובאת בסוגייתנו פוסקת שאין יוצאים מארץ ישראל אלא במצבי חירום כלכליים – "אלא אם כן עמדו סאתים בסלע". בירושלמי (סנהדרין י, ח) מובא דין הנראה במבט ראשון כסותר הלכה זו. הירושלמי דן שם באיסור השיבה למצרים, וזה לשונו:

"'לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד' – לישיבה אין את חוזר, חוזר את לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש את הארץ".

בפשטות נראה שדינה של ירידה למצרים חמור מדין יציאה לשאר חו"ל, ואם כן יש לכאורה סתירה בין ההיתר שבירושלמי, לצאת לכל סחורה שהיא, ובין מה שמשתמע מן הברייתא בסוגייתנו, שההיתר מצומצם לעיתות רעב.

הרמב"ם (מלכים ה, ט) פתר את הסתירה כך:

"אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ. וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור, אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין".

כלומר יש להבדיל בין יציאה זמנית, שהותרה אף לצורך הרווחה בעלמא, ובין השתקעות והשתכנות, שהותרו רק כשיש רעב בארץ.

בעניין זה נשאל מהריט"ץ (שו"ת מהריט"ץ הישנות סימן פ"ה): היוצא לחו"ל מפני הרעב – האם חייב לחזור מייד בסיומו? מהריט"ץ השיב שאכן אסור להישאר בחו"ל לאחר תום הרעב. ולכאורה חזרה בזה קושייתנו למקומה, שהרי מדבריו יוצא שהבבלי מתיר יציאה על מנת לחזור רק בעיתות רעב, ואילו הירושלמי מתיר יציאה וחזרה אף לסחורה!

ונראה שלפנינו שני דינים: יש אדם היוצא מארץ ישראל אך עודנו תושב הארץ לכל דבר ועניין, אלא שהוא נמצא כעת בחו"ל; ויש היוצא מן הארץ ונעשה תושב חו"ל. אלו שני איסורים שונים: האיסור הראשון הוא במעשה היציאה לחו"ל, ואילו האיסור השני הוא ביישובה של חו"ל. ואפשר שגם מוקדי האיסור שונים: האיסור הראשון ממוקד באדם ובמקום הימצאו, ואילו האיסור השני ממוקד בארץ – יש ארץ שמצווה ליישב אותה (ארץ ישראל), ויש ארץ שאסור ליישבה (חו"ל).

מעתה נוכל להבין מדוע הניח הרמב"ם שסוגייתנו עוסקת בהשתכנות דווקא, ולא ביציאה לצורך השתכרות גרידא. הסוגיה כולה עוסקת בתקנות שתיקנו חז"ל למען יישוב הארץ: האיסור להוציא פירות ודברים שיש בהם חיי נפש מן הארץ לחו"ל, האיסור להשתכר בארץ ישראל מדברים שיש בהם חיי נפש ועוד. על כן ביאר הרמב"ם שאף היתר היציאה כשיש רעב בארץ אינו ממוקד באדם ובמקומו כי אם בארץ – אימתי מותר לזנוח את יישוב הארץ ולישב בחו"ל.