בבא בתרא | דף מב | השותפין מחזיקין זה על זה

סוגייתנו מביאה מחלוקת בין שמואל ובין אביו ולוי בשאלה אם לשותפים יש חזקה זה על זה, כלומר אם החזקה של שותף בקרקע השותפות שלוש שנים יכולה לשמש ראיה לטענתו שקרקע זו היא שלו בלבד, מפני שקנה מן השותף השני את חלקו. הגמרא אומרת כי שמואל, הסובר שלשותפים יש חזקה זה על זה, הולך לשיטתו, ש"השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה על זה ונעשים שומרי שכר זה לזה".

דומה כי פסקים אלו של שמואל אכן משקפים תפיסה ברורה ועקיבה על אודות אופייה של שותפות. כבר ראינו בהזדמנויות קודמות (ראה הדף היום יומי לעיל דף י"א, בבא מציעא דף ק"ה) את החקירה אם לכל אחד מהשותפים יש בעלות על מחצית הנכס, או שמא לשניהם בעלות על הנכס כולו. שמואל מניח שכל אחד מן השותפים הוא בעלים על מחצית הנכס, והמחצית השנייה היא לגביו נכס אחר, ועל כן הוא יכול להחזיק בו ולהעיד עליו (לאחר שהסתלק מן הנגיעה בעדותו, כפי שנלמד בעמוד הבא), והוא נחשב שומר שכר על המחצית של חברו.

אילו ראה שמואל את הנכס כמצוי בבעלות שני השותפים, לא היה אחד השותפים יכול להחזיק בנכס, שהרי כולו שלו; לא היה יכול להעיד עליו – ואפילו לא היה לו רווח או הפסד מן העדות – שהרי זה כמעיד על נכסי עצמו, ואדם קרוב אצל עצמו; וגם לא היה לו מעמד של שומר שכר כלפי חברו, שהרי אין הוא שומר עבור חברו אלא עבור עצמו (ולכל היותר היה מוגדר שומר חינם, בדומה לבעל בנכסי אשתו, ראה בבא מציעא צו ע"א ובתוספות שם ד"ה בעל).

לפי הסבר זה יש לבחון את החילוק שהציע רבינא, ולפיו דברי שמואל שיש לשותפים חזקה זה על זה היינו דווקא בשדה שיש בה דין חלוקה, אך לא בשדה שאין בה דין חלוקה. הרשב"ם (ד"ה דלית) ביאר שזהו חילוק מציאותי: בשדה שאין בה דין חלוקה, מנהג העולם שאחד השותפים אוכל את השדה כולה כמה שנים, ואחר כך אוכל אותה השותף השני כמספר השנים שאכלהּ הראשון, ולפיכך אין בה דין חזקת ג' שנים. אך לפי הצעתו של הרב שמואל שמעוני לעיל דף י"א, שהכול מודים שבשדה שאין בה דין חלוקה יש לשני השותפים בעלות מלאה, מובן מדוע אין דיניו של שמואל שייכים בה גם בלא ההסבר המציאותי של הרשב"ם.