בבא בתרא | דף לה | כל דאלים גבר

בדף לד ע"ב פוסק רב נחמן כי כאשר שניים מריבים על שדה, ובפי שניהם אותה טענה – "של אבותי" – אנו נוקטים "כל דאלים גבר". בפשטות הכוונה להשגת הכרעה במידה כזו או אחרת של אלימות, והדבר מעורר תהיות גדולות הן מצד מידת האמת הן מצד הסדר החברתי. ברם ייתכן שדברי הגמרא בדף ל"ה יסייעו בידנו להבהיר את מקומה ומשמעותה האמיתיים של פסיקת כל דאלים גבר (כדא"ג).

הגמרא בסוגייתנו קובעת שאין פוסקים כדא"ג אלא כאשר "איכא למיקם עלה דמילתא", כלומר כשאפשר, עקרונית, לברר את המציאות, אף שלעת עתה אין הדבר בהישג יד. הרשב"ם (ד"ה התם) מסביר שבמקום שהמציאות עתידה להתברר, אין בית דין מעוניין לפסוק, שמא יתגלו אחר כך ראיות לכיוון ההפוך ויהיה צורך לשנות את הפסק:

"דשמא יבאו עדים ויסתרו את הדין שדנו בית דין, הלכך אין בית נזקקין להם לדון דין שסופו לבא לידי עיוות, אלא מניחים אותן, וכל דאלים גבר, עד שיבאו עדים ויבררו הדבר".

מראשית דבריו ("שמא יבאו עדים ויסתרו את הדין שדנו בית דין") משמע אולי שהבעיה במצב זה היא זילותא דבי דינא.

אבל מסוף דבריו משתמע שיש כאן בעיה עקרונית יותר: בית דין מחויב לדון דין אמת, ולכן אין לו "לדון דין שסופו לבא לידי עיוות". אומנם כאשר ליכא למיקם עלה דמילתא אנו פוסקים "שודא" או "יחלוקו": במצב כזה – כאשר אי אפשר להגיע לחקר האמת עד תכליתה – צריך בית הדין לחתור להשכנת שלום בין אדם לחברו וליחסי ממון מתוקנים בין הבריות, ועל כן "משתדלין בית דין בדינן ודנין אותו" (לשון הרשב"ם שם). אך כאשר איכא למיקם עלה דמילתא, הערך העליון שבית הדין מחויב לו הוא דין אמת ומשפט צדק, ואל לו להכריע בדרך העלולה לסתור את המטרה הזאת.

אפשרות שלישית להבנת דין כדא"ג היא שזהו דין פרוצדורלי ביסודו: כאשר בית הדין מצפה לראיות נוספות שיובאו בפניו, אין הוא מכריע, אף אם יש לו כלים לעשות זאת – פשוט מפני שהדיון טרם הסתיים. דוגמה לדבר בסוגיה בבבא מציעא (קי ע"א), שבה נאמר כי כאשר עתידים להתגלות עוד נתונים, אין בית דין מוציא ממון, אף אם לטובת הצד השני עומדת חזקה המועילה בדרך כלל להוציא ממון. קיצורו של דבר: אין בית דין פוסק את פסיקתו הסופית עד שיסתיים שלב הבאת הראיות. לפי זה, דין כדא"ג אינו פסיקה סופית כלל ועיקר, ויש לראותו כמעין 'צו ביניים' עד שיובאו בפני בית דין נתונים המספיקים כדי להגיע להכרעה. [אם כנים הדברים, ייתכן שפסיקתו של רב נחמן היא מעין פסקהּ של הסוגיה הקודמת (לד ע"ב): "והלכתא לא תפסינן, והיכא דתפס לא מפקינן".]

[הבנה שונה בדין כדא"ג צוינה בקיצור נמרץ בעיונו של הרב אביהוד שורץ למסכת בבא מציעא דף ב', עיין שם.]