בבא בתרא | דף יג | לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ

הטענה ששִכנעה את בית הלל בחובה לשחרר את מי שחציו עבד וחציו בן חורין היא שאותו אדם שחציו עבד וחציו בן חורין לא יוכל להינשא, "והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה, שנאמר לֹא תֹהוּ בְרָאָהּ לָשֶׁבֶת יְצָרָהּ".

התוספות (ד"ה שנאמר) תמהו על כך: מדוע הביאו בית שמאי פסוק מנבואת ישעיהו, ולא ממצוות התורה "פרו ורבו"? בתשובה לכך הם מביאים את דברי ר"י, ש"לא תהו בראה" היא "מצוה רבה". ר"י מביא ראיה לדבריו מן הגמרא במגילה (כז ע"א), המתירה למכור ספר תורה כדי לשאת אישה, שנאמר "לא תהו בראה לשבת יצרה". ר"י טוען שרק מאחר שזו מצווה רבה משחררים את העבד כדי שיוכל לקיים אותה, שהרי לא מצינו שישחררו עבד כדי שיקיים את המצוות שהוא פטור מהן כעבד.

דברי ר"י נראים תמוהים: מדוע עדיפה מצווה הבאה בדברי הנביאים ממצווה מן התורה? דומה שהתשובה היא ש"לא תהו בראה" אינה מצווה מוגדרת ומסוימת, אלא ערך כללי. פסוק זה מלמדנו כי אחת מהמטרות של בריאת העולם היא יישובו, וכל הברואים נדרשים להתאמץ למלא את המטרה הזאת.

מעתה יובנו היטב דברי ר"י. מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מקיום מצוות פרו ורבו מחמת אונס, ואין אדם אחר חייב למלט אותו מן האונס הזה. אך מאחר שגם האדון מחויב לדאוג ליישוב העולם – לא מחמת מצווה נקודתית אלא מחמת רצון ה' הכללי, הנלמד מנבואת ישעיהו – הריהו מחויב לשחרר את העבד.

ייתכן שדברי ר"י הם היסוד גם לדבריו בהמשך (ד"ה כופין). התוספות שאלו כיצד כופין את האדון לשחרר את העבד כדי שיוכל לקיים מצווה, והרי יש איסור לשחרר עבד כנעני, ואין אומרים לאדם 'חטא כדי שיזכה חברך'. בתשובה לכך הם מביאים – שוב בשם ר"י – שמצווה רבה שאני. על פי דרכנו, ש"מצוה רבה" משמעה ערך, נמצאת אומר: השחרור מאפשר לא מצווה פרטית של העבד גרידא, כי אם קיום של ערך הרלוונטי גם לאדון עצמו, ולכן אין זה רק 'כדי שיזכה חברך', אלא גם 'כדי שתזכה אתה'.