עולם שמאיר ובא

 

כיוון שבא (אדם הראשון) לעת ערב ראה אדם הראשון את העולם כלפי מערב שמחשיך ובא. אמר: אוי לי כי בשביל שסרחתי הקב"ה מחשיך עלי את העולם. והוא אינו יודע שכן דרך העולם. לשחרית, כיוון שראה העולם שמאיר ובא למזרח, שמח שמחה גדולה. עמד ובנה מזבחות והביא שור שקרניו קודמות לפרסותיו והעלהו עולה, שנאמר "ותיטב לה' משור פר מקרן מפריס". (נו"א א, ח)

שוהה אדם הראשון בגן עדן בשלהי יום בריאתו, והנה נטו צללי ערב. השמש שוקעת והעולם מחשיך. כיוון שאינו בקי בסדרי עולם – מעולם לא היה בו לפני כן – הוא אינו צופה את ירידת הליל, וכשזה מגיע, אין לו במה לתלות את החשכה המשתררת מלבד בחטאו. "אילולא חטאתי", אומר אדם לעצמו, "הכל היה נשאר כפי שהיה. עכשיו שסרחתי, לא רק שגורשתי מגן עדן, אלא שהקב"ה מחשיך עלי את העולם".

חולפות שעות, וכאשר מסתיים הלילה ומאיר הבוקר שמח אדם ומקריב קורבן. התנא באבות דר' נתן אינו מפרט את הסיבה לשמחתו וניתן לתלות אותה בשני גורמים שונים. אפשרות אחת היא שאדם מבין שהגורם לחשיכה לא היה חטאו ואם כך לא רובצת עליו האחריות הכבדה לעלטת הלילה. האפשרות השנייה היא שהוא שמח על ההבנה שמפציעה אודות סדרי עולם – כעת אדם יודע שהעולם אינו מחשיך לתמיד אלא צפוי לחזור ולהאיר.

בגמרא בעבודה זרה סיבת השמחה מפורשת יותר:

תנו רבנן: יום שנברא בו אדם הראשון, כיוון ששקעה עליו חמה אמר: אוי לי שבשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים. היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה, וחוה בוכה כנגדו. כיוון שעלה עמוד השחר, אמר: מנהגו של עולם הוא. עמד והקריב שור שקרניו קודמין לפרסותיו, שנאמר "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס". (עבודה זרה ח ע"א)

גם כאן ניתן לומר שהקורבן קשור להבנה שלא החטא גורם, אך בגמרא זו בולטת יותר ההכרה של אדם את חוקי הטבע. הגמרא מדגישה בבהירות את החשש שמקנן בלילה – לא רק 'הקב"ה מחשיך עלי את העולם' כמו באדר"נ, אלא גם 'ויחזור עולם לתוהו ובוהו'; מודגשת גם התובנה שמפציעה אצל אדם בבוקר – 'מנהגו של עולם הוא'. האדם מבין שלאחר הלילה מגיע הבוקר והוא אינו צפוי למות, ובעקבות זאת נרגע מחרדתו.^[1]

***

מה מאפיין את הלילה הראשון של אדם בעולם? על פי אדר"נ והגמרא בעבודה זרה בלילה זה יש ספק ואי הבנה של השינוי הלא-צפוי; אלו מביאים לחשש ואף תחושת אימה פן הקב"ה מחשיך עליו את העולם; מתוך כך האדם דואג שמא גרם החטא – 'בשביל שסרחתי'.

עיון בדברי חז"ל מציף מקומות נוספים שבהם הלילה והחשיכה מעלים קונוטציות דומות. ראשית, נתבונן בהמשך הפרק באדר"נ:

"להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות". 'להגיד בבוקר חסדך' זה העולם הבא שנמשל כבקרים שנאמר "חדשים לבקרים רבה אמונתך", 'ואמונתך בלילות' זה העולם הזה שנמשל כלילות שנאמר "משא דומה אלי קורא משעיר שומר מה מלילה שומר מה מליל". (שם)

בשיעור קודם עסקנו במובאה זו כשהתייחסנו לבהירות שיש ביום ולהשוואה של נהרת היום לעולם הבא.^[2] כעת נתייחס לצד השני, לעמימות ולספק שיש בלילה. העולם הזה מתאפיין בשאלה, אי בהירות, חיפוש ותהייה, ולכן נמשל ללילה – זמן שלטונו של החושך.

התנא באדר"נ מצטט פסוק מישעיהו. ננסה להבין למה כוונתו בכך. מדובר בנבואה בת שתי פסוקים:

מַשָּׂא דּוּמָה אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר שֹׁמֵר מַה מִּלַּיְלָה שֹׁמֵר מַה מִּלֵּיל: אָמַר שֹׁמֵר אָתָה בֹקֶר וְגַם לָיְלָה אִם תִּבְעָיוּן בְּעָיוּ שֻׁבוּ אֵתָיוּ: (ישעיהו כא, יא-יב)

בלי להעמיק בפירוש המשא ובשאלה למי פונה הנביא באומרו "משא דומה", מתוכן הנבואה ברור שבזמן הלילה העולם מצוי באי ידיעה. הבריות הספונות בביתן אינן יודעות מה מתרחש והן פונות אל האדם היחיד שמפטרל בחוץ ומתמצא – השומר – ושואלות אותו 'מה חדש הלילה' – "שומר מה מליל"? תשובתו היא "אתה בוקר וגם לילה... שובו אתיו" – עוד מעט יבוא אמנם הבוקר, אך כשזה יחלוף ירד שוב הלילה ואתם תשובו ותשאלו מה קורה. כלומר יהיה פרק זמן של בהירות לכאורה, אך לאחריו ישוב הלילה, ושוב תהיו נתונים לאפילה, לספק, לאי בהירות ולחוסר ביטחון.

הגמרא במסכת תמיד מספרת על שאלות שהעסיקו את אלכסנדר מוקדון:

עשרה דברים שאל אלכסנדרוס מוקדון את זקני הנגב... אמר להן: שמים נבראו תחילה או הארץ? אמרו: שמים נבראו תחילה, שנאמר "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ". אמר להן: אור נברא תחילה או חושך? אמרו לו: מילתא דא אין לה פתר. ונימרו ליה חושך נברא תחילה, דכתיב "והארץ היתה תהו ובהו וחשך" והדר "ויאמר א-להים יהי אור ויהי אור"? סברי דילמא אתי לשיולי מה למעלה ומה למטה מה לפנים ומה לאחור. (תמיד לא ע"ב – לב ע"א)

כאשר שאל אלכסנדר האם השמים קדמו או הארץ, לא היססו הזקנים והביאו ראיה מפסוק. מדברי התורה ברור – השמים נבראו תחילה, שהרי נאמר "בראשית ברא א-להים את השמים ואת הארץ". לעומת זאת, כאשר שאל אם החושך קדם או האור, לא התבססו על הפסוק הבא אלא השיבו שאין תשובה ברורה. נראה שזקני הנגב חששו מהאפשרות שהפסוק "וחושך על פני תהום" המופיע לפני בריאת האור יעלה תהיות מצדו של אלכסנדר מוקדון על טיבו של החושך, היחס בין החושך לאור, והשאלה אם לפני האור הייתה חשיכה או לא היה כלום. כדי לא להיכנס לדילמה התיאולוגית הזו העדיפו לענות לו שלשאלה זו אין תשובה. לענייננו, זהו למעשה מקום נוסף בו חשכת הלילה מציפה שאלות ותחושת אי ידיעה.

הגמרא בתחילת מסכת ברכות מספרת על השכינה שמצטערת בלילה על חורבן בית המקדש:

אמר רב יצחק בר שמואל משמיה דרב: ג' משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי לבנים שבעונותיהם החרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתים לבין אומות העולם. (ברכות ג ע"א).

הלילה מזכיר את צרותיהם של ישראל, אך לא רק אותם אלא גם את העוונות שהובילו אליהן. כמו אצל אדם הראשון ("אוי לי כי בשביל שסרחתי הקב"ה מחשיך עלי את העולם"), גם כאן נעשה בלילה קישור בין החטא לעונשו. אך לעומת אדם שנוכח לדעת בסופו של דבר שהחשיכה אינה קשורה לחטאו, הקשר בין עונותיהם של ישראל לבין החורבן והגלות נשאר, ועל כך יש להצטער.

***

עד כה ראינו כיצד מקושר הלילה לתחושות קשות כמו אימה ופחד, ספק ואי ידיעה. אולם אופיו של הלילה מורכב יותר. נראה מספר מקורות שבהם הלילה נתפס אחרת ונלווית לו אווירה שונה למדי.

ובכן ויהי בחצי הלילה, אז רב נסים הפלאת בלילה. (הגדה של פסח, נרצה)

בפיוט הנאמר בליל פסח אנחנו מזכירים נסים רבים שנעשו בלילה, כמו נצחונו של אברהם במלחמת ארבעת המלכים את החמישה ("ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם"), מאבקו של יעקב עם המלאך, נדודי השינה של אחשוורוש וקריאת ספר הזכרונות, וכמובן נס יציאת מצרים.^[3]

קונוטציה חיובית נוספת מתקבלת גם בדברי חז"ל בכמה מקומות לגבי לימוד תורה בלילה:

תנא רבי חייא: כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו, שנאמר "קומי רוני בלילה לראש אשמורות שפכי כמים לבך נכח פני ה'" וגו'. (תמיד לב ע"ב)

"שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות". מאי בלילות? אמר רבי יוחנן: אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה. מעלה עליהם הכתוב כאילו עסוקים בעבודה. (מנחות קי ע"א)

אמר ריש לקיש: כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, שנאמר: "יומם יצוה ה' חסדו". ומה טעם יומם יצוה ה' חסדו? משום "ובלילה שירֹה עמי". (חגיגה יב ע"ב)

חז"ל מעודדים כאן לימוד תורה בלילה לא רק משום שבלילה אדם מתפנה מעבודתו ואין הוא טרוד כמו ביום. על פי דבריהם שכינה שורה כנגד העוסק בתורה בלילה, וחוט של חסד משוך עליו. הלילה באופיו אינו זמן לימוד רגיל של שקלא וטריא וסברות לכאן ולכאן. ללא שאון היום ומרוצת העשייה פותח הלילה חרישית מימדים של הרהור והקשבה. יש בו אווירה אחרת, נוכחות שכינה ורוח פיוטית הנסוכה על הלומד.

בין אם הפחד ואי הידיעה שוררים בלילה, ובין אם פתח לנס וחוט של חסד המשוך על לומדי התורה מאפיינים אותו, הלילה שונה מהיום בתכלית השינוי. לעומת שאון היום ומרוצתו, הלילה הוא זמן לעצירת השטף ולשינוי אווירה.

***

אט אט מופיעים דמדומי שחר והחושך מתפוגג. למרות שהמעבר בין הלילה ליום הדרגתי, ישנו הבדל מהותי בין הלילה ליום, והופעתו של האחרון דוחקת את הראשון:

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר... וַיֹּאמֶר שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי: (בראשית לב, כה-כז)

וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱ-לֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם: וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה: וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ ה' אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם: וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם: וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם: וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף ה' אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם: (שמות יד, יט-כד)

התורה אינה מנמקת מדוע מאבקו של המלאך אינו יכול להימשך ביום, ומדוע הקב"ה המם את מחנה מצרים דווקא באשמורת הבוקר.^[4] המפרשים נתנו לכך הסברים שונים אך לענייננו הדגש ברור – המאבק שייך ללילה ועם סיומו מבקש האיש ללכת לדרכו; נס קריעת ים סוף מתרחש בלילה ועם הופעת הבוקר חוזר הים לאיתנו.

אם הלילה מאופיין בספק ואי ידיעה, אור השמש פושט ספקות ומבהיר את התמונה:

וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה וַיֹּאמֶר אֶל לָבָן מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָנִי: (בראשית כט, כה)

מעשה רמייה זה של לבן יכול להתרחש רק בלילה. כשמאיר הבוקר כבר אי אפשר להסתיר את המציאות ויעקב מבין שלא נשא את רחל אלא את לאה.

...רבי חייא רבא ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא: בי רבי, כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעא קמעא, כל כמה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מאי טעמא? "כי אשב בחושך ה' אור לי". (ירושלמי ברכות א, הלכה א)

איילת השחר מסמלת את ביאת גאולתם של ישראל. מתוך חשכת הלילה בוקע האור ומפזר את החושך.^[5]

אף שההתקדמות הטכנולוגית מאפשרת פעילות אינטנסיבית לאורך כל שעות היממה, טבעם של הלילה והיום נשמר. גם היום נכונים דברי נחמיה "והיו לנו הלילה משמר והיום מלאכה" (ד, טז). היקף הפעילות בלילה יורד מאוד, הכבישים מתרוקנים, הקצב מואט, ומי שנדרשים לעמוד על המשמרת או למלא תורנות מאפשרים לרוב בני אנוש לנוח.^[6]

***

מדוע קשר אדם הראשון את הגעת הלילה לחטאו? לא היה זה רק בגלל החשיכה ותחושת חוסר האונים שהשרתה; קדמה לכך סיבה אחרת. אדם נברא והונח בגן עדן באור יום.^[7] לא הייתה לו סיבה להניח שהמציאות הסטאטית תשתנה. הניסיון האנושי מלמד שהעולם בנוי על שינוי מתמיד אך לאדם לא היה על מה להתבסס. כשהעולם הלך והחשיך בישר השינוי את הלא-נודע ומשהו התערער בתחושת הביטחון הבסיסית. מדוע שיהיה בכלל שינוי? אין זאת אלא בגלל החטא, הסביר אדם לעצמו.

אי ידיעה כרוכה בתחושת אי נוחות. קשה לחיות במציאות לא ברורה ולא מובנת. קשה יותר כאשר למתרחש יש השפעה רבה על חיי האדם והוא אינו יודע להסביר לעצמו מה קורה – או אז נוצרת תחושת אימה. ההסבר שאדם נותן לעצמו "אוי לי כי בשביל שסרחתי הקב"ה מחשיך עלי את העולם" נותן פשר למה שקורה. זוהי אמנם השערה כואבת ומייסרת אך לפחות הוא חש שהוא מבין את המציאות בה הוא נמצא.

הכרת חוקי הטבע מעניקה תחושת שליטה. כשהאדם מבין את החוקיות הוא מבין שיש סדר והמשכיות ונרכשת תחושת ביטחון. כשמאיר היום, אדם הראשון לומד שזהו מנהגו של עולם וההסבר שהוא נותן לעצמו משתנה. לא עוד החטא הוא הגורם אלא 'ככה זה עובד' – בשלב כלשהו היום מסתיים והעולם מחשיך, אך לאחר מכן הוא גם ישוב ויאיר. לאור תובנה זו הוא בטוח יותר ביכולתו לחיות בעולם שברא הקב"ה ושמח שמחה גדולה.

את השוני המהותי בין היום ללילה ניתן לראות עוד לפני כן. התורה אומרת בכל אחד מימי הבריאה "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", "ויהי ערב ויהי בוקר יום שני" וכן הלאה. מכאן שהקב"ה ברא את העולם ביום ולא בלילה. בסיפור המופיע באדר"נ על אדם נאמר "ראה אדם הראשון את העולם כלפי מערב שמחשיך ובא" וכשהאיר הבוקר "כיוון שראה העולם שמאיר ובא למזרח". דוק, לא נאמר שהשמש פנתה למערב והאירה במזרח, אלא שהעולם החשיך כלפי מערב ולאחר מכן שהעולם האיר ובא. לא מדובר כאן על הבדל טכני בשל שינויים בתנאי התאורה אלא שטיבו של העולם משתנה. הלילה הוא זמן של פניוּת להרהורים. אלו יכולים להעלות שאלות, ספקות וחששות אך יכולים גם ללכת לכיוון של שירה, של מפגש ושל "כל העוסק בתורה בלילה שכינה כנגדו". כשמאיר היום, יכול לחזור אדם לעשייה.

נָכוֹן לִבִּי אֱ-לֹהִים נָכוֹן לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה: עוּרָה כְבוֹדִי עוּרָה הַנֵּבֶל וְכִנּוֹר אָעִירָה שָּׁחַר: (תהלים נז, ח-ט)