לכל אדם ישנה | 1

 

[והעמידו תלמידים הרבה:] שבית שמאי אומרים: אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, ובית הלל אומרים: לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים, חסידים וכשרים. (נו"א ב, ט)[1]

לכאורה מדובר כאן במחלוקת פשוטה – האם מקבלים כל אחד ללמוד תורה או שניתן להציב תנאים מוקדמים. כאשר ילד מגיע ללימודי נגינה, מורים רבים יבדקו אם יש לו שמיעה מוסיקלית ואם הוריו מתכוונים לממן את השיעורים לאורך זמן. אם יבחינו שהלה מתקשה לדייק בצלילים ואינו מזהה כהלכה את המרווחים שביניהם, או יבינו שההורים אינם לוקחים בחשבון את נושא העלות, תעלה השאלה אם יש כלל טעם להתחיל. במבט ראשון, מחלוקת בית שמאי ובית הלל סובבת סביב שאלה דומה.

אולם זו טעות אופטית. המחלוקת המופיעה באבות דר' נתן מעלה על השולחן סוגיה סבוכה וקונטרוברסיאלית שהדיה מתמשכים לאורך התקופות השונות ואינם שוככים. השאלה שנדונה כאן העסיקה את החכמים לדורותיהם, החל מראשית ימי התנאים ועד ימינו. בשיעור זה נניח את התשתית ונעסוק בסוגיות המרכזיות. בשיעור הבא, נסקור כמה מהשאלות הנפרשות מהנושא תוך אזכור של מקורות מאוחרים יותר.[2]

באופן פשוט בית שמאי ובית הלל חולקים אם יש ללמד בני מעלה בלבד או שיש לפתוח את שערי בית המדרש לכל מי שבא ללמוד. בית שמאי מכוונים גבוה ומקבלים ללימוד התורה רק את מי שמראה פוטנציאל לימודי, שהוא בעל ענווה, מגיע ממשפחה טובה ובעל אמצעים. לעומתם, בית הלל מצדדים לקבל כל אדם שחפץ ללמוד. להלן נראה מהם השיקולים המנחים את שני הצדדים, אך על פניו בית שמאי סלקטיביים מאוד בעוד בית הלל אינם בוחנים כלל מי האדם הבא לבית המדרש אלא מאפשרים לכל אחד להיכנס.

הלל עצמו כבר עמד בפני הקושי להיכנס וללמוד, אך יכול לו. לפי הסיפור הידוע, כאשר לא היה באפשרותו לממן את הכניסה לבית מדרשם של שמעיה ואבטליון, נתלה על פני הארובה והקשיב דרכה לשיעור ביום חורפי מושלג (יומא לה ע"ב). סיפור מוכר זה מהווה בדרך כלל מקור למסירות ללימוד תורה, אך ניתן ללמוד ממנו דבר נוסף הנוגע לדיוננו: הכניסה לבית המדרש לא הייתה חופשית. תנאי הכניסה חייבו תשלום של חצי טרעפיק ליום. במילים אחרות כדי להיכנס וללמוד צריך היה להיות בעל אמצעים. כשלא היה בידו של הלל לשלם, יכול היה ללמוד רק בזכות ההתעקשות שלו, וגם אז שהה על הגג כשהוא קופא מקור.

כמה דורות אחר כך, לאחר שרבן גמליאל נדחק מנשיאות הסנהדרין ובמקומו התמנה ר' אלעזר בן עזריה, נפתחו שערי בית המדרש:

תנא: אותו היום סלקוהו לשומר הפתח וניתנה להם רשות לתלמידים ליכנס. שהיה רבן גמליאל מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש. ההוא יומא אתוספו כמה ספסלי. אמר ר' יוחנן: פליגי בה אבא יוסף בן דוסתאי ורבנן. חד אמר אתוספו ארבע מאה ספסלי, וחד אמר שבע מאה ספסלי.

הוה קא חלשה דעתיה דרבן גמליאל. אמר: דלמא חס וחלילה מנעתי תורה מישראל. אחזו ליה בחלמיה חצבי חיורי דמליין קטמא.[3] ולא היא, ההיא ליתובי דעתיה הוא דאחזו ליה. (ברכות כח ע"א)

רבן גמליאל נוכח לדעת שכאשר לא מגבילים את הכניסה, מתווספים מאות רבות של אנשים הצמאים ללמוד. הוא נתפס לחלישות הדעת ('דלמא חס וחלילה מנעתי תורה מישראל') עד שהוא מקבל מסר בחלום שאותם אנשים נוספים שבאו ללמוד אינם ראויים, ומבין שהיעדרם לא היה משמעותי. לכאורה יש בחלום חיזוק מחודש לדעתו שיש להגביל את הכניסה רק למי ש'תוכו כברו', אולם הגמרא במסקנה מבהירה לנו שהחלום בא רק כדי ליישב את דעתו של רבן גמליאל, ולמעשה מובעת כאן ביקורת כלפי הסלקטיביות שהפעיל.

בהמשך מסופר שבאותו יום נשנתה גם מסכת עדויות וכן "ולא היתה הלכה שהיתה תלויה בבית המדרש שלא פירשוה". מתוך דברי הגמרא נראה שזוהי תוצאה ישירה של פתיחת בית המדרש לכל החפץ ללמוד; העובדה שבית המדרש היה פתוח לכולם אפשרה תוספת של מסכת משניות שלמה לש"ס וגם הביאה את כל ההלכות התלויות להכרעה. הסרת מגבלות הכניסה אפשרה פריחה תורנית.

***

האם בית שמאי חלקו על המלצתם של אנשי כנסת הגדולה "והעמידו תלמידים הרבה"? הרשב"ץ הבין שכן:

והעמידו תלמידים הרבה. שלא כדעת בית שמאי שהיו אומרים אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון, צנוע וכשר וירא שמים כמו שהוא נזכר באבות דר' נתן. וכן היה אומר רבן גמליאל: כל תלמיד שאין תוכו כברו אל יכנס לבית המדרש. אבל בית הלל אומרים: מלמדים לכל אדם. וכן כשהושיבו ר' אלעזר בן עזריה והעבירו רבן גמליאל, נסתלקו שומרי הפתח ונכנסו הכל ואתוספו כמה ספסלי ההוא יומא בבי מדרשא כמו שהוא מוזכר בפרק תפלת השחר. (מגן אבות ד, א, א, ד"ה והעמידו תלמידים הרבה)

הרשב"ץ משרטט שני קווי התקדמות שונים, האחד מתחיל בהנחייתם של אנשי כנסת הגדולה, עובר דרך הלל וממשיך בפתיחת שערי בית המדרש בעקבות העברת רבן גמליאל מתפקידו; השני מתחיל בשמאי וממשיך ברבן גמליאל.

ישנה אפשרות אחרת, והיא שבית שמאי מסכימים עם הנחיית אנשי כנסת הגדולה אך טוענים שיש ליישמה רק עם תלמידים הראויים לכך.[4] מכל מקום, לשאלה אם בית שמאי מודים לעיקרון "והעמידו תלמידים הרבה" או חלוקים עליו מעיקרו אין השלכה על התוצאה. בכל מקרה לדעתם יש להיות סלקטיביים בבחירת התלמידים. גם אם השאיפה היא להעמיד 'תלמידים הרבה' יש למקד את המאמץ בתלמידים העונים על הקריטריונים שציינו.

באופן אפריורי, יש בהבנת המחלוקת של בית שמאי ובית הלל שתי אפשרויות:[5]

אפשרות אחת היא שהמחלוקת ביניהם פרקטית – מהי הדרך האפקטיבית ביותר להגיע לתוצאות. בית שמאי סוברים שכדאי למקד את המאמץ בתלמידים בעלי פוטנציאל, בעוד בית הלל סבורים שנעילת הדלת בפני תלמידים אחרים עלולה לגרום לפספוס. כך עולה מהאופן בו מוצגת המחלוקת בנוסח ב, שם נראה שבית הלל חולקים על בית שמאי מסיבות מעשיות:

בית שמאי אומרים: אין שונין אלא לכשרים, לבני אבות ולבני בני אבות. בית הלל אומרים: לכל אדם. למה הדבר דומה? לאשה שהיא מושבת תרנגולת על הביצים, מתוך הרבה היא [מוציאה] מעט, ומתוך מעט אינה מוציאה כלום. רבי אליעזר אומר: "בבוקר זרע את זרעך" וגו', [כמשמעו.] שאם [בכרת] וזרעת, שלא תשב ותאמר דיי, אלא זרע באחרונה שמא לא ירדו גשמים ויאבדו הראשונים, או שמא יבוא השדפון ויאבדו האחרונים, או שמא אלו ואלו יוכשרו. אינך יודע איזה יכשר, הזה או זה. רבי עקיבא אומר: אם העמדת תלמידים הרבה בנערותך, שלא תשב לך ותאמר דיי, אלא העמד בזקנותך והרבה תלמוד תורה כי אינך יודע. (נו"ב ד)

רבי אליעזר ורבי עקיבא מצטרפים לבית הלל ומדגימים בדרכים נוספות מדוע נכון להשקיע מאמץ בתלמידים רבים. בין אם במטפורה של תרנגולת שלא תמיד מטילה, זרעים שעלולים שלא לנבוט בגלל השידפון או תלמידים שאין לדעת מראש באיזו דרך יבחרו, כדאי להמשיך וללמד ולהרבות תלמוד תורה "כי אינך יודע" וכיוון ש"מתוך הרבה היא מוציאה מעט". לעומת זאת, בית שמאי סבורים שכדי להצליח יש למקד את המאמץ לא בכמות אלא באיכות ולבחור מראש את התלמידים המתאימים.

אולם יכול להיות שהמחלוקת בין בית שמאי ובית הלל עקרונית יותר. בית שמאי סבורים שכדי לשמור על כבודה של תורה יש ללמד אך ורק אנשים ראויים. לשם כך צריכים להתקיים מספר תנאים. תלמיד חכם יבין את התורה בצורה נכונה ולא יגלה בה פנים שלא כהלכה, עניו יתייחס לדברי רבו בכבוד, בן אבות יחוש מחויבות להמשיך את המסורת ועשיר יוכל להקדיש את עצמו ללימוד בנחת.[6] בית הלל סבורים שאין צידוק למניעת לימוד תורה ממי שאינם עונים על תכונות אלו ואינם משתייכים לחוגים ספציפיים. לדעתם כבוד התורה לא ייפגע גם אם כולם יוכלו ללמוד. שמא תהיה פגיעה מסוימת על ידי הבנה שאינה ראויה? לדעתם זו עדיין אינה סיבה למנוע מכולם ללמוד. תמיד יהיו כאלה שיגלו פנים תורה שלא כהלכה וגם חכמים או בעלי ייחוס עלולים לטעות. עם זאת תיוותר ברציפות גם שדרה של תלמידים שתמשיך ותתייחס במלוא הרצינות והכבוד הראויים.

הבנה שהמחלוקת היא עקרונית משתמעת מכך שבנוסח א אין התייחסות לפן הכמותי - הן בית שמאי והן בית הלל מתרכזים בצד האיכותי. בית שמאי מפרטים את התכונות הנדרשות לתלמיד ראוי, ובית הלל מציינים שלא תמיד ניתן להסיק מראש מה תהיה התוצאה, "שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים, חסידים וכשרים".

***

סוגיה נוספת הקרובה לנושא מוסיפה זווית חשובה לדיון:

אמר רבי זירא אמר רב: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כזורק אבן למרקוליס, שנאמר "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל", וכתיב "לא נאוה לכסיל תענוג". (חולין קלג ע"א)

דברים חריפים בנושא זה מופיעים במקומות נוספים בש"ס.[7] העיקרון של מניעת תורה מתלמיד שאינו הגון לא נאמר רק כמדרש אלא נפסק גם להלכה:

אין מלמדין דברי תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם. אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו. אמרו חכמים: כל השונה לתלמיד שאינו הגון כאילו זרק אבן למורקליס, שנאמר "כצרור אבן במרגמה כן נותן לכסיל כבוד", ואין כבוד אלא תורה שנאמר "כבוד חכמים ינחלו". (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ד, א)[8]

האם בית הלל חולקים על עיקרון זה? הראשונים מסכימים שלא. גם לדעת בית הלל המצדדים בקבלת כל תלמיד נדרשת זהירות ועירנות מצד המלמדים ואף לשיטתו יש תלמידים שאין ברירה אלא להשעותם. כפי שנראה מיד הראשונים חולקים מהו העיתוי בו נעשה הסינון ומה חומרת ההתנהגות ברף 'תלמיד שאינו הגון', אך כולם מודים שגם לדעת בית הלל ישנה נקודה בה תלמיד מסוים אינו יכול להישאר במסגרת.[9]

לפני שנראה את הדעות השונות, יש לדון ביחס שבין סוגיית 'תלמיד שאינו הגון' למחלוקת בית שמאי ובית הלל. עקרונית ניתן לחשוב על שני כיוונים בעניין זה:

1) מחלוקת בית שמאי ובית הלל אינה נוגעת כלל לשאלת תלמיד שאינו הגון. כולם מסכימים שאין מקבלים תלמיד כזה אך בית שמאי דורשים דרישות נוספות לקבלת תלמיד – שיהא חכם, עניו, בן אבות ועשיר.

2) כולם מסכימים שאין מקבלים תלמיד שאינו הגון, אך בית שמאי ובית הלל חולקים בשאלה כיצד מאתרים תלמיד שאינו הגון. בית שמאי טוענים שהקריטריונים שקבעו יצליחו לסנן את מי שאין ראוי ללמדו, ולעומתם בית הלל טוענים שמעשיו של אדם ירחיקוהו ולא קריטריונים מוגדרים.

נראה כיצד הסבירו הראשונים את זיקת סוגית 'תלמיד שאינו הגון' למחלוקת בית שמאי ובית הלל. המאירי כותב כך:

ולא ידקדקו יותר מדאי שלא להושיב בפניהם אלא בעלי תריסין, אלא יסבירו פנים לכל הבא לפניהם "שהעצים הקטנים מדליקין לגדולים", ולא אמרו שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון אלא במי שמידותיו מגונות שזה בודאי ראוי להרחיקו הרחקה יתרה. (בית הבחירה על אבות א, א, ד"ה והעמידו תלמידים הרבה)

המאירי נוקט כבית הלל שהמלמדים אינם צריכים לדקדק בתלמידיהם ולקבל דווקא את התלמידים המוכשרים, אלא יסבירו פנים לכולם. התלמידים החלשים יכולים לא רק ללמוד אלא גם להפרות את התלמידים החזקים יותר, "שהעצים הקטנים מדליקין לגדולים". אולם המאירי מוסיף ומבהיר מיד שיש להרחיק בעלי מידות מגונות. כלומר, לדעתו אלו שני נושאים נפרדים – מחלוקת בית שמאי עוסקת בשאלת הסלקטיביות בקבלת תלמידים, וסוגיית 'תלמיד שאינו הגון' עוסקת במי שמידותיו האישיות מגונות.

הרשב"ץ שראינו בתחילת השיעור סובר שההנחיה "והעמידו תלמידים הרבה" היא אליבא דבית הלל, וגם הוא מסכים שיש תלמידים שלא ראוי ללמד, אך הוא מוסיף כלל לגבי החלת הסינון:

ומה שאמרו... השונה לתלמיד שאינו הגון נופל בגהינם והוא כזורק אבן למרקוליס... זה הוא בתלמיד שמעשיו מקולקלים וסאנו שמעניה,[10] אבל סתם בני אדם אין צריך לבדוק אחריהם. (מגן אברהם שם)

גם לדעתו בית הלל מסכימים שאין לקבל תלמיד שאינו הגון, ואמנם אם ידוע מראש שמעשיו מקלקלים אין מקבלים אותו. אך הרשב"ץ מוסיף גם לגבי עיתוי החלת הכלל – אם אין מידע מוקדם לא חוקרים ולא שואלים אלא מקבלים את התלמיד. בכל מקרה, גם הוא סובר שמחלוקת בית שמאי ובית הלל נפרדת משאלת 'תלמיד שאינו הגון'.

החיד"א מקשה על דעת הרשב"ץ וכותב אחרת:

ולא תקשי דתלמיד שאינו הגון אסור ללומדו, דיש לומר דסברי בית הלל דישנה לכל אדם אפילו לפושעים דאפשר דיחזרו למוטב, ואחר שלמד עמם קצת אם רואה שעדיין הם במרדם יסלקם. (פתח עיניים על אבות א, א)

לפי הבנת החיד"א מחלוקת בית שמאי ובית הלל קשורה בטבורה לשאלת תלמיד שאינו הגון. שניהם מסכימים אמנם שאין ללמד תלמיד כזה, אך בית שמאי סוברים שהסינון נעשה מראש על ידי קבלת התלמידים העומדים בקריטריונים שלדעתם רלוונטיים לכך, ובית הלל סוברים שהקריטריונים הללו אינם רלוונטיים ויש ללמד גם פושעים, "שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה"; רק אם התלמיד מראה שגם כאשר שלומד נשאר במרדו, זהו סימן לכך שהוא תלמיד שאינו הגון.

***

הגמרא במסכת תענית משבחת את התלמיד ההגון וממשיכה ומדברת על חשיבותה של ענווה:

רבי חנינא בר חמא רמי: כתיב "יפוצו מעינותיך חוצה" וכתיב "יהיו לך לבדך". אם תלמיד הגון הוא, יפוצו מעינותיך חוצה, ואם לאו, יהיו לך לבדך... רבי חנינא בר אידי: למה נמשלו דברי תורה למים, דכתיב "הוי כל צמא לכו למים"? לומר לך: מה מים מניחין מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. ואמר רבי אושעיא: למה נמשלו דברי תורה לשלושה משקין הללו, במים וביין ובחלב, דכתיב "הוי כל צמא לכו למים", וכתיב "לכו שברו ואכלו ולכו שברו בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב? לומר לך, מה שלושה משקין הללו אין מתקיימין אלא בפחות שבכלים, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה. (תענית ז ע"א)

בגמרא אחרת ישנה דרישה של 'תוכו כברו':

אמר רבא: כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם. (אמר) אביי ואיתימא רבה בר עולא: נקרא נתעב, שנאמר "אף כי נתעב ונאלח איש שותה כמים עולה". (יומא עב ע"ב)

גמרות אלו מציבות סטנדרטים כלליים ללימוד תורה. לא נחלקו בית שמאי ובית הלל בכך שהתורה מתקיימת במי שהוא עניו וגם לא נחלקו בכך שמי שאין 'תוכו כברו' אינו תלמיד חכם. אלא שלדעת בית הלל אלו אינם קריטריונים הכרחיים לקבלת תלמיד, שהרי הרבה פושעים החלו ללמוד "ויצאו מהם צדיקים, חסידים וכשרים". ברבות הימים ולאחר השקיעה בלימוד, התורה תתקיים במי שיראה כנות וענווה.

בשיעור הבא נמשיך בסוגיה זו, ונבחן הסתעפויות ונגיעות שלה לסוגיות אחרות בלימוד תורה.