כיתת נחש הנחושת

 

כזכור, התנא באבות דרבי נתן מזכיר ארבעה מעשים שעשה חזקיהו 'והסכימה דעתו לדעת המקום'. בשיעור הקודם דנו בשניים ממעשים אלו – סתימת מי הגיחון וגניזת ספר הרפואות. בשיעור זה נעסוק במעשה נוסף:

כתת נחש הנחושת והסכימה דעתו לדעת המקום. (נו"א ב, ד)

כפי שראינו בשיעורים קודמים, אזכור מעשי חזקיהו בא בעקבות הדיון במעשים שעשה משה מדעתו וזכו להסכמתו של הקב"ה, מעשים שכל אחד מהם היה מחודש ולא צפוי, כמו הוספת יום לפני מעמד הר סיני או שבירת הלוחות. מכך משתמע שגם מעשי חזקיהו אלו היו לא צפויים. יתרה מכך, בגמרות בברכות (י ע"ב) ובפסחים (נו ע"א) מפורטת רשימה של דברים שעשה, על חלקם הודו לו חכמים ועל חלקם לא הודו לו, ועולה מכך שחז"ל שקלו את מעשיו ובחנו אם פעל נכונה. אם כך, גם לגבי כתיתת נחש הנחושת לא היה ברור מלכתחילה שחזקיה היה צריך לנהוג כך. מה היה הספק שעמד בפני חכמים ומדוע הכריעו שנהג כהלכה?

וַיְהִי בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְהוֹשֵׁעַ בֶּן אֵלָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מָלַךְ חִזְקִיָּה בֶן אָחָז מֶלֶךְ יְהוּדָה:... וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד אָבִיו: הוּא הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה וְכִתַּת נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה כִּי עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ וַיִּקְרָא לוֹ נְחֻשְׁתָּן: (מלכים ב יח, א-ד)

תקופת מלכות חזקיהו נפתחת בתיאור מפעליו: הסרת הבמות, שבירת המצבות, כריתת האשרה וכתיתת נחש הנחושת. לאחרון מפורט גם נימוק – "כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו"; מובן מהפסוקים שתכלית סדרת פעולות זו הייתה ביעור העבודה הזרה.

בגמרא במסכת עבודה זרה עולה במפורש שנחש הנחושת הפך להיות עבודה זרה. המשנה מביאה מחלוקת כיצד לנהוג בכלים שיש עליהם צורה המסגירה את היותם כלי עבודה זרה:

המוצא כלים ועליהם צורת חמה, צורת לבנה, צורת דרקון, יוליכם לים המלח... רבי יוסי אומר: שוחק וזורה לרוח או מטיל לים... (עבודה זרה מב ע"ב – מג ע"ב)

בגמרא מנסה רבי יוסי להוכיח את דעתו מכמה מקורות. אחד מהם הוא בחירתו של חזקיהו לכתת את נחש הנחושת:

אמר להן רבי יוסי: והלא כבר נאמר "וכתת נחש נחשת אשר עשה משה"? אמרו לו: משם ראיה? הרי הוא אומר "ויאמר ה' אל משה עשה לך שרף", 'לך' משלך, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו! והתם בדין הוא דכתותי לא הוה צריך, אלא כיון דחזא דקא טעו ישראל בתריה עמד וכיתתו. (שם מד ע"א)

על פי ר' יוסי, הסיבה לבחירתו של חזקיהו היא הלכתית. לעומתו, חכמים סוברים שאין צורך לשחוק כלי עבודה זרה וחזקיהו החליט לכתות את הנחש כיוון שטעו בו; נחש הנחושת שהיה מלכתחילה כלי לעצירת המגפה הפך מושא לעבודה זרה.

לדעת חכמים ניתן לנמק את מעשהו של חזקיהו בשני אופנים המשלימים זה את זה. אפשר שנקט בצעד כזה מסיבה חינוכית – פעולה נחרצת המפגינה את יחסו לעבודה זרה; ואפשר שפעל כך מתוך שיקול מעשי. נשים לב שאת ספר הרפואות חזקיהו לא קרע או השמיד אלא גנז. לעומת זאת את נחש הנחושת הוא כיתת, למרות שלדעתם לא היה חייב לעשות כך. נראה שחזקיהו רצה למנוע כל אפשרות שאי פעם ימצא מישהו את נחש הנחושת וישתמש בו שוב לעבודה זרה.

***

למעשה, חזקיהו נקט לא בפעולה אחת אלא בשתיים. הפעולה הראשונה היא תגובה מעשית הדומה מאוד לתגובתו של משה לחטא העגל:

וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁקְ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (שמות לב, כ)

השמדת והעלמת כל סימן מהעגל נזכרת גם בספר דברים:

וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר: (דברים ט, כא)

כאן נזכר אותו פועל בדיוק – "כתת", ונראה שהשימוש בו בספר מלכים ב מכוּוָן. חזקיהו עשה בדיוק מה שעשה משה בזמנו, ודין נחש הנחושת בתקופתו כדין העגל במדבר.

הוראתו של הפועל ברורה מתוך הפסוק עצמו ('ואכת אתו טחון היטב'). לאחר חימום מסיבי של המתכת באש ("ואשרף אתו באש") ניתן לעבד אותה בכוח כמו בפעולת הטחינה 'עד אשר דק לעפר'. זו פעולה חזקה וקשה, אולי אף אלימה, והשימוש בפועל זה הוא תמיד כשמדובר בפעולה נחרצת וחדה.[1] פעולתו של חזקיהו הייתה אפוא חריפה וחד-משמעית. הוא לא גנז, לא העלים וגם לא שבר את נחש הנחושת אלא כיתת אותו בכוונת מכוון.

אולם חזקיהו נוקט בפעולה נוספת – הוא קורא לנחש הנחושת 'נחושתן'.[2] נראה את רש"י על אתר:

לשון בזיון, כלומר מה צורך בזה? אינו אלא נחש נחושת. (רש"י על מלכים ב יח, ד)

רד"ק מרחיב אף יותר:

דרך בזיון, כלומר אינו אלא נחושת, מה כוח יש בו להרע ולהיטיב? בעת שכתתו קרא לו כן. אמר להם לישראל: איך יעלה בלב אדם כי זה יועיל? כי אינו אלא נחושת! ותוספת הנו"ן להקטינו... (רד"ק שם)

חזקיהו מקטין את הנחש ומרוקן אותו לחלוטין ממשמעות. מאובייקט המהווה מושא לעבודה זרה הופך הנחש לחומר גלם ריק מתוכן.

***

אם עם ישראל טעה וקיטר לנחש הנחושת, מדוע היה זקוק מעשהו זה של חזקיהו להסכמה? במה שונה הנחש מדברים אחרים שעליהם נאמר "כי הרס תהרסם ושבר תשבר מצבותיהם"?

בגמרא במסכת חולין ישנו רמז לכך שמדובר בפעולה לא צפויה:

העיד רבי יהושע בן זרוז... על רבי מאיר... והתיר רבי... אמרו לו: מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר? דרש להן מקרא זה: "וכתת נחש הנחשת אשר עשה משה כי עד הימים ההמה היו בני ישראל מקטרים לו ויקרא לו נחושתן", אפשר בא אסא ולא ביערו, בא יהושפט ולא ביערו, והלא כל עבודה זרה שבעולם אסא ויהושפט ביערום? אלא מקום הניחו לו אבותיו להתגדר בו, אף אני מקום הניחו לי אבותי להתגדר בו. מכאן לתלמיד חכם שאמר דבר הלכה שאין מזיחין אותו, ואמרי לה אין מזניחין אותו, ואמרי לה אין מזחיחין אותו. (חולין ו ע"ב – ז ע"א)

הגמרא מביאה היתר[3] של רבי בעקבות עדות רבי יהושע בן זרוז על רבי מאיר. ההיתר היה מפתיע ומנוגד לדעת קודמיו של רבי, והוא נשאל על כך. לטובתו גייס את מעשה חזקיהו: אם נחש הנחושת הפך לעבודה זרה, מדוע לא ביערו אותו קודמיו אסא ויהושפט? מכאן, שתלמיד חכם יכול לבוא ולחדש הלכה שלא הייתה ידועה לפני כן.

מדוע באמת לא כיתתו אסא ויהושפט[4] את הנחש? ייתכן שבתקופתם עוד לא טעו בו העם. אך ייתכן גם שלא מדובר כאן בעבודה זרה חדשה שהתפתחה בתקופתו של חזקיהו אלא במהלך מורכב יותר. כיצד יכול היה להתרחש מהלך כזה?

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי: וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי: (במדבר כא, ח-ט)

מקריאה פשטנית של הפסוקים אפשר להבין שלנחש יש כוח מרפא – "והביט אל נחש הנחושת וחי". חז"ל הכירו בבעייתיות אפשרית זו והדגישו שלא הנחש מרפא אלא ההשתעבדות לאביהם שבשמיים מרפאה. הנחש הוא רק אמצעי והמבט בו גורם לחולה להסתכל כלפי מעלה:

כיוצא בדבר אתה אומר: "עשה לך שרף ושים אותו על נס והיה כל הנשוך וראה אותו וחי". וכי נחש ממית או נחש מחיה? אלא, בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמיים, היו מתרפאים. ואם לאו, היו נמוקים. (משנה ראש השנה ג, ח)

הקב"ה ממית ומחייה, אך משנוצר האמצעי אפשר גם לטעות בו. נראה שלא בכדי עסקו חז"ל במשנה בראש השנה בשאלה זו. חז"ל לא דיברו על טעות היפותטית אלא זיהו תהליך שכבש לאיטו מקום אצל בני ישראל. כך מבין הרד"ק:

מעת שהרעו מלכי יהודה וטעו ישראל אחר עבודת גילולים, עד הימים ההמה שמלך חזקיהו, היו בני ישראל מקטרים לו, כיון שמצאו כתוב "וראה אותו וחי" היו חושבים כי טוב הוא להיות אמצעי ולעבוד אותו. והיה מונח מימות משה זה הנחש לזכרון הנס, כמו צנצנת המן.

ואסא ויהושפט שלא בערוהו כאשר ביערו שאר העבודת גילולים, מפני שלא מצאו כשמלכו שהיו עובדין ומקטרים לזה הנחש, והיו מניחים אותו לזכרון הנס. וחזקיהו ראה לבער אותו כשביער העבודת גילולים, כי בימי אביו היו עובדים לו כמו לעבודת גילולים... (רד"ק על מלכים ב יח, ד)

נחש הנחושת אזכר את הנס שנעשה לבני ישראל במדבר, אבל עם היותו 'זכרון הנס' טמונה בו גם סכנה גדולה. גבול עדין ודק קיים בין היכולת לראות את הנחש כתזכורת לנס שנעשה באמצעותו ובין המחשבה שהנחש ממית ומחיה. היו דורות שהצליחו לשמור על הגבול הזה ובדורות אחרים גבול זה היטשטש. חזקיהו זיהה שבדורו של אביו הנחש הפך להיות 'אמצעי לעבוד אותו'. או אז החליט שאין ברירה אלא להשמידו.

המהרש"א במסכת ברכות כותב כך:

ויש לדקדק, מה שייך בזה 'והודו לו'? דמאיזה טעם היה לו לקיימה שלא יודו לו? ואפשר שהיו מקיימין אותה לדורות על שם הנס, שאין הנחש ממית אלא החטא ממית, כמו צנצנת המן וכמטה אהרן. (מהרש"א על ברכות י ע"א)

המהרש"א עסוק בשאלה שגם אנו כאן התחבטנו בה. לכאורה על פי הפסוק במלכים ב ברור מדוע חזקיהו בחר לכתת את נחש הנחושת. מדוע חז"ל מונים מעשה זה כדבר שעליו 'הודו לו' – והרי מעשהו מתבקש! המהרש"א מסביר שהייתה סיבה טובה לשמר את הנחש, כדי להראות לדורות את העיקרון 'שאין הנחש ממית אלא החטא ממית'. אך משטעו בנחש והפכו את היוצרות לא היה מנוס מלכתתו.

***

אין להמעיט במחיר מעשהו של חזקיהו. מימי המדבר ותקופת משה רבינו נותרו בעיקר כלי המשכן ולוחות הברית. מלבדם, השתמרו בעיקר הדברים שהיו 'משמרת':

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי ה' לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם: (שמות טז, לב-לג)

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ: (במדבר יז, כה)

צנצנת המן ומטה אהרן נשמרו כתזכורת[5] מכוח ציווי. את נחש הנחושת לא נצטוו לשמור, אך מסתבר שבני ישראל שמרו אותו לצד חפצי ה'משמרת' האחרים. אפשר בהחלט להבין מדוע חשוב לשמור לדורות חפץ שנעשה בו נס.

בפני חזקיהו עמדה אם כן דילמה קשה. האם במלחמתו בעבודה זרה נכון לוותר על תזכורת מוחשית לניסים שעשה הקב"ה לעם בסיני? בעל אבות הרא"ש מבליט את הקושי:

אף על גב דמשה רבינו עליו השלום עשאו על פי הדיבור, וכן כתב התוספות ז"ל בהדיא בפרק קמא דחולין דף ז עמוד א יעויין שם, היינו משום שיהיה לאות זאת זכרון נפלאותיו יתברך. אבל כשטעו אחיו ובא חזקיהו וכיתתו, כי אמר יותר טוב שלא יהיה זכר לנפלאותיו בדבר זה ולא שיטעו אחריו כמו שכתבו המפרשים. גם ה' הודה לדבריו והסכים על ידו. (אבות הרא"ש על אדר"נ ב, ד)

מדובר בפעולה חריגה ביותר. קשה להעלות על הדעת איך אפשר לשחוק ולאבד חפץ שמשה 'עשאו על פי הדיבור'. מי יכול לאבד דבר שהקב"ה בעצמו ציווה על השימוש בו במדבר? מי יהין לוותר על 'אות זאת זכרון נפלאותיו יתברך'? אם העם השכיל כל השנים לשמור על נחש הנחושת, ואם מלכים צדיקים שהיו לפני חזקיהו לא העזו לגעת בו, איך אפשר לעשות זאת?

נחזור וניזכר בדברי הגמרא בחולין: כשהיא שואלת על בחירתו של חזקיהו לכתת את נחש הנחושת בניגוד לאסא ויהושפט שלא עשו כך, היא מתנסחת באופן הבא: "מקום שאבותיך ואבות אבותיך נהגו בו איסור אתה תנהוג בו היתר?" לכאורה, אם מדובר בחפץ שהפך להיות מושא לעבודה זרה, פעולתו של חזקיהו נחוצה, אך הגמרא מתייחסת אליה כהיתר של מה שקודמיו ראו בו איסור. הגמרא מבינה אם כן שחזקיהו עושה כאן מעשה מרחיק לכת ביותר.

היה כרוך בכך גם מחיר, במיוחד לאלו שהמשיכו לעבוד את ה' ושימרו את תוכנו המקורי של הנחש:

אף על פי שהטובים היו זוכרים בו הנס אמר טוב לבער אותו וישכח הנס מלהניחו ויטעו בני ישראל היום או מחר אחריו. (רד"ק על מלכים ב יח, ד)

אולם חזקיהו לא היה מוכן לשלם את מחיר העבודה הזרה כדי לשמר את אזכור הנס. הוא הרגיש שאין לו ברירה ונקט במעשה אמיץ ומקורי על אף המחיר והקושי שבו. חז"ל באדר"נ ובגמרות ברכות ופסחים הכירו בקושי שעמד בפניו והודו שהכרעתו הייתה נכונה.