כיצד נברא האדם הראשון?

 

כיצד נברא אדם הראשון? שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נברא צורתו, שלישית נעשה גולם, רביעית נתקשרו אבריו, חמישית נתפתחו נקביו, ששית נתנה בו נשמה, שביעית עמד על רגליו, שמינית נזדווגה לו חוה, תשיעית הכניסו לגן עדן, עשירית ציווהו, אחד עשר סרח, שתים עשר נטרד והלך לו, לקיים מה שנאמר "ואדם ביקר בל ילין". (נו"א א, ח)

פרשת בריאת האדם מולידה אצל חז"ל ואצל פרשני התורה לדורותיהם דיונים מגוונים: מדוע נברא האדם בערב שבת לאחר שמעשה הבריאה כמעט והושלם – האם כדי שהעולם יהיה מוכן ומזומן לו, או שמא להיפך כדי שלא תזוח דעתו עליו?[1] במי נועץ הקב"ה כשאמר "נעשה אדם" בלשון רבים ומה הייתה דעתם של מלאכי השרת לגבי בריאתו? מה פירוש "בצלמנו כדמותנו" ומה המשמעות של היות האדם בצלם א-להים? כיצד יש להבין את ההבדלים בין תיאור בריאת האדם בפרק א ופרק ב בבראשית? ועוד. כאן באבות דר' נתן נותנים חז"ל תיאור כרונולוגי של בריאת האדם ומעשיו ביום בריאתו. מה רוצים הם ללמדנו בכך? נראה שניתן למצוא פנים שונות בדבריהם.

באופן בסיסי ניתן כאן דגש על מורכבות היצירה האנושית. תפקודם של בעלי חיים נחוּת יחסית לאדם. אמנם מחקרים עדכניים מראים שיכולות אנושיות מורכבות (תקשורת ושפה, תודעה, מערכות יחסים וקשרים, משחק ועוד) קיימות באופן מסוים גם בבעלי חיים, אך השוני בינם ובין האדם מהותי ומובנה. האדם חוקר את העולם ומתערב בטבע; מפתח טכנולוגיות ומבטא את יכולת השליטה שלו; מקיים חיים בין-אישיים עשירים; מבטא מחשבות פילוסופיות ומתווכח עליהן; הוגה שירה וכותב ספרות; עסוק בשאלות מוסריות ובוחר בטוב או ברע; דורש א-להים; מסוגל לשמוע ולקבל ציווי אך למצער גם ליפול ולחטוא. את פלא בריאת האדם – ביולוגית, פסיכולוגית ורוחנית – מבטאים חז"ל בתיאור בריאת האדם כתהליך מתמשך.

הרב רחמים נסים יצחק פלאג'י כותב בפירושו לאדר"נ כך:

וכן היה בבריאה, שמכל היצורים עד האדם קצר בהם בבריאתם, ומשהגיע לברוא את האדם האריך בו, לפי שהיה חשוב לפניו יתברך מכל היצורים. (אבות הרא"ש על אדר"נ, ד"ה שלישית גולם)

לפי דבריו, מורכבות בריאת האדם נרמזת באריכות התיאור – לעומת היצורים האחרים שתיאור בריאתם קצר ותמציתי ("יהי אור"), תיאור בריאת האדם מפורט יותר.

לכאורה ניתן להראות את דבריו בבירור מתוך הפסוקים:

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ: וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם: (בראשית א, כו-כז)

אולם על פניו דבריו אינם מתיישבים, שהרי אם בעל 'אבות הרא"ש' משווה את בריאת האדם לכלל הבריאה, הרי שיש במעשה בראשית פירוט רב גם בבריאת המאורות ביום הרביעי; אם הוא מתמקד בהשוואה בין בריאת אדם לעומת בעלי החיים, הרי שבריאתם של אלו מתוארת בימים החמישי והשישי באריכות לא פחותה מזו של האדם.

ייתכן שאפשר לבאר את דבריו בכיוון אחר. ננסה להשוות בין בריאת האדם לבריאת בעלי החיים. בבריאת החיות אין התייחסות לתהליך הבריאה אלא מתוארת ישר התוצאה המושלמת:

וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב: (שם, כא)

וַיַּעַשׂ אֱ-לֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱ-לֹהִים כִּי טוֹב: (שם, כה)

כידוע בריאת החיות נזכרת גם בפרק ב:

וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיִּצֶר ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: (בראשית ב, יח-יט)

גם כאן מתוארת יצירת החיות כמתרחשת בבת אחת. אך חשוב לשים לב לשני דברים נוספים: בפרק ב מתוארת בריאת החיות לא כבריאה עצמאית אלא כחלק מעולמו של האדם; כמו כן, לאחר בריאתן הן נקראות בשם – אך מעשה זה הוא כבר יצירה של האדם.

בריאת האדם עצמו מתוארת בפרק ב כך:

וַיִּיצֶר ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה: (שם, ז)

בריאתו מתרחשת בשלושה שלבים: ה' יוצר את האדם עפר מן האדמה;[2] נופח באפיו נשמת חיים; האדם נהיה לנפש חיה. צא ולמד – בריאת האדם היא תהליך.

בנוסף לכך, בפסוקים שהבאנו לעיל מפרק א מופיעים מאפיינים ייחודיים נוספים של בריאת האדם – "נעשה אדם", "בצלמנו כדמותנו", "וירדו בדגת הים...", "זכר ונקבה ברא אתם" – אפיונים כאלה לא נזכרו באף אחד מהנבראים האחרים.

***

נתבונן כעת בפרטי תיאור בריאת האדם באדר"נ. השלב הראשון בתהליך הארוך הוא "בשעה ראשונה הוצבר עפרו". הגמרא בסנהדרין מזכירה אף היא את העפר כחומר הגלם ומוסיפה שהעפר נצבר מכל העולם:

תניא היה רבי מאיר אומר: אדם הראשון מכל העולם כולו הוצבר עפרו, שנאמר: "גלמי ראו עיניך" (וכתיב "כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ"). (סנהדרין לח, ע"א)

מה טוענים בכך התנאים? בחלק ממעשה הבריאה מפרטת התורה כיצד נבראת היצירה מתוך מה שכבר קיים: "תדשא הארץ דשא", "ישרצו המים שרץ נפש חיה", "תוצא הארץ נפש חיה למינה", וכן בפרק ב' "וייצר ה' א-להים מן האדמה כל חית השדה". הקב"ה בורא את העולם שלב אחרי שלב, כשכל נדבך נסמך על קיומו של הנדבך הקודם לו. ברם אצל אף אחד מהנבראים מלבד האדם לא נזכר חומר הגלם שממנו נוצר. רק אצל האדם מציינת התורה 'עפר מן האדמה'. דוק – לא רק 'מן האדמה' אלא 'עפר מן האדמה'. נראה שהתנאים מבינים שבבריאת האדם יש חשיבות לחומר היצירה, אולי משום שהעפר הנצבר לבריאתו מייצג את כל המרחב בו יפעל האדם ומכין אותו לנוכחותו שם. כך עולה גם מדברי האמוראים בהמשך:

אמר רב אושעיא משמיה דרב: אדם הראשון גופו מבבל וראשו מארץ ישראל ואבריו משאר ארצות. (שם, ע"א-ע"ב)[3]

נמשיך בתהליך בריאת האדם על פי אדר"נ. בשעות הבאות נבראה צורתו, הוא נעשה גולם, נקשרו אבריו והתפתחו נקביו. התנאים אינם מביאים מקור לכך, אך נראה שבחלוקה זו לשלבים הם מבטאים את מורכבות גוף האדם כפי שהכירו אותו – צורה וגולם, איברים ונקבים.[4]

בשעה השישית "ניתנה בו נשמה" ובשעה השביעית "עמד על רגליו". שלב נתינת הנשמה בבריאת האדם ברור וחיוני, אך מה החשיבות של "עמד על רגליו"? בנוסף, מה רוצים חז"ל לחדש בכך שמזכירים את העמידה על הרגליים דווקא לאחר נתינת הנשמה?

כדי לענות על שאלות אלו נפנה לרגע לפסוקים אחרים העוסקים בבריאת בעלי החיים:

וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה... וַיִּבְרָא אֱ-לֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת... וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ... וּלְכָל חַיַּת הָאָרֶץ וּלְכָל עוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל רוֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בּוֹ נֶפֶשׁ חַיָּה... (בראשית א, כ-ל)

בדומה לתיאור האדם 'נפש חיה', מופיע גם לגבי בעלי חיים אחרים. על הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה" אומר הרד"ק כך:

ויהי האדם לנפש חיה: כשאר בעלי חיים שמתנועעים והולכים על רגליהם בכח הנפש החיה תכף צאתם מהרחם, כן הוא הלך על רגליו מעת שנפח בו הא-ל רוח חיים, לא כמו התינוקות שנולדו אחרי כן, וזה כי בקומתו ובגדולו נברא לשעתו כשאר בעלי חיים והצמחים. (רד"ק על בראשית ב, ז, ד"ה ויהי האדם לנפש חיה)

הרד"ק מבין שאדם הראשון התייחד משאר בני האדם הנולדים מרחם אימם. לעומת תינוק, שזמן רב חולף מאז לידתו ועד השלמת שלבי ההתפתחות המוטוריים העיקריים – מתהפך, יושב, זוחל, עומד והולך, אדם הראשון הלך על רגליו "מעת שנפח בו הא-ל רוח חיים" כלשון רד"ק. בכך דמה לבעלי החיים שכידוע כבר ביום לידתם עומדים על רגליהם. על דמיון זה שבין אדם הראשון לבעלי החיים למד רד"ק מכך שעל שניהם נאמר 'נפש חיה'.

נחזור לפסוק שהבאנו לעיל מפרק ב. נאמר שם "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". על פי פירוש הרד"ק דברי התנא באדר"נ מובנים – הקב"ה נופח נשמה באדם בשעה השישית, ולאחר מכן בשעה השביעית עומד האדם על רגליו. כלומר סמוך לכך שניתנת בו נשמה הוא יכול להתחיל ללכת, לצעוד ולפעול.  

אולם ייתכן שהתורה רוצה לומר לנו יותר מכך. בעלי החיים נבראים מיד 'נפש חיה'. לעומתם אצל האדם מתרחש תהליך: לאחר "ויפח באפיו נשמת חיים" נאמר "ויהי האדם לנפש חיה".[5] ייתכן שחז"ל באדר"נ מבטאים בכך את הרעיון שלאחר שניתנת בו נשמה האדם הולך ומתהווה. שלא כמו החיות, האדם לא נברא כדי להתקיים – לחפש את מזונו ולהתרבות – אלא כדי לעמוד על רגליו, להתקדם, להתפתח ולהשתלם.

כך מבין גם בעל ה'בניין יהושע':

מה שלא היה בריאת אדם כולו כאחד כשאר נבראים, שכל מעשה בראשית בקומתן נבראו מפני שרמז רמז לו הקב"ה לאדם הראשון, שתמיד יהיה הולך בשלימות מעלה מעלה, קונה שלימות יותר, ואינו כמו הבהמה שהיא עומדת במצב אחד מיום שנולדה עד סופה. וגדולה מזה שהוא חשוב יותר מן מלאך שהוא עומד במצב אחד, כמה דאת אמר "שרפים עומדים ממעל לו" רצה לומר בעמידה, לא כן הצדיקים שהוא מוסיף וקונה שלימות בכל יום ויום יותר. (בניין יהושע על אתר, ד"ה שעה ראשונה)

האדם שעומד על רגליו לאחר שניתנת בו נשמה, הוא אדם שנמצא בתהליך של התפתחות והתהוות. שלא כמו הבהמה, ואף שלא כמלאך שמעליו – "שרפים עומדים ממעל לו" – האדם מוסיף וקונה שלימות בכל יום ויום.

המשך התיאור באדר"נ מתמצת את האירועים המופיעים בפרקים ב-ג בבראשית: "בשעה השמינית נזדווגה לו חוה, תשיעית הכניסו לגן עדן, עשירית ציווהו, אחת עשה סרח, שתים עשר נטרד והלך לו". נראה שמעבר לתזמון פעולות האדם בגן עדן, חז"ל מסברים את אוזנינו שהשעות האחרונות של אדם הראשון בגן עדן מתמצתות הרבה מההוויה האנושית – חיים זוגיים, עמידה בפני ציווי, חטא וקבלת עונש. האדם אינו רק גוף המורכב ממערכות פיסיולוגיות; קיומו מושתת על מערכות יחסים בין-אישיות, עולם ערכים, בחירה וקבלת אחריות על מעשיו.

***

לתיאור המופיע כאן באדר"נ יש מספר מקבילות.[6] נראה כמה אפיונים ייחודיים של בריאת האדם שנוספים במקבילות אלו.

בסנהדרין מופיע כך:

אמר רבי יוחנן בר חנינא: שתים עשרה שעות הוי היום. שעה ראשונה הוצבר עפרו, שניה נעשה גולם, שלישית נמתחו אבריו, רביעית נזרקה בו נשמה, חמישית עמד על רגליו, ששית קרא שמות, שביעית נזדווגה לו חוה, שמינית עלו למיטה שנים וירדו ארבעה, תשיעית נצטווה שלא לאכול מן האילן, עשירית סרח, אחת עשרה נידון, שתים עשרה נטרד והלך לו שנאמר "אדם ביקר בל ילין". (סנהדרין לח ע"ב)

למרות הדמיון לאדר"נ, בגמרא בסנהדרין יש כמה פעולות שאינן נזכרות באדר"נ[7] – האדם קורא שמות (בשעה השישית), מביא ילדים לעולם (בשעה השמינית), וכשהוא סורח הוא עומד לדין[8] (בשעה האחת עשרה). יש כאן העשרה של מרחב הפעולה האנושית: האדם משליט בעולם שפה ויוצר קטגוריות, מרחיב את נוכחותו, ומאידך גיסא גם אינו פועל בחלל שרירותי אלא נתון לחוק ולמשפט.

בנוסח המקביל בפסיקתא רבתי מופיע כך:

אתה מוצא כשברא הקב"ה את עולמו היה בורא שלש בריות בכל יום, ובערב שבת היה עוסק כל היום באדם. שעה ראשונה עלה במחשבה, שניה נמלך במלאכי השרת, שלישית ביום צבר עפרו... (פסיקתא רבתי מו)

אף שביום השישי נבראו החיות ורק לאחריהן האדם, המדרש מעניק לו בכורה ואומר שהקב"ה היה "עוסק כל היום באדם". האדם אינו בריה גרידא המשתלבת במעשה בראשית. בתבונתו, ביכולת השליטה שלו ובבחירה שלו מאתגר האדם ומזעזע את כלל הבריאה. ברצותו ירד מטה מטה, ברצותו יעלה מעלה מעלה. מתוך כך בריאתו הייתה כרוכה במחשבה קודמת ובהיוועצות במלאכי השרת.[9]

הגמרא בסנהדרין מספרת שהמלאכים התנגדו לבריאת האדם אך הקב"ה ברא את האדם בניגוד לדעתם. גם בהמשך, כאשר הגיעו דור המבול ודור הפלגה שמעשיהם מקולקלים, החזיק הקב"ה בדעתו כנגד דעת המלאכים:

כיון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין, אמרו לפניו: ריבונו של עולם, לא יפה אמרו ראשונים לפניך? אמר להן "ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול וגו". (סנהדרין לח ע"ב)

נראה שחז"ל אומרים כאן שהאדם לא נברא כדי להיעלם בתוך עולם הרמוני – אילו היה כך לא היה טעם בקיום העולם – אלא דווקא כדי לנכוח בו, לפעול בו ולהטביע את חותמו. בריאת העולם אינה שלימה עד שהאדם נמצא בו ומבטא את יכולת הבחירה שלו, בין אם הוא חוטא בסוף ובין אם בוחר לחיות על פי התורה. בעולמם של מלאכים העמידה ומילוי התפקיד המוגדר הם הכרחיים, אך הקב"ה רצה את האדם כפי שהוא, על חולשותיו וחוזקותיו. בשל כך המשיך ועסק הקב"ה בבריאת האדם ובמעשיו כל אותו היום, גם לאחר שנמלך במלאכים ("שניה נמלך במלאכי השרת") ושמע את הסתייגויותיהם.

***

התנא באדר"נ מסיים ואומר: "שתים עשר נטרד והלך לו, לקיים מה שנאמר 'ואדם ביקר בל ילין'" – כביכול אומר התנא שהחטא היה צפוי.[10] יום בריאת האדם מסתיים בכך שהוא מגורש מגן עדן, 'נטרד והלך לו'.

בניגוד לכך, המדרש המקביל בויקרא רבה מתאר אחרת את סיומו של אותו יום:

...בשמיני הכניסו לגן, בתשיעי נצטוה, בעשירי עבר, באחד עשר נידון, בשנים עשר יצא בדימוס. אמר הקב"ה לאדם: זה סימן לבניך, כשם שעמדת לפני בדין היום הזה ויצאת בדימוס,[11] כך עתידין בניך לעמוד לפני בדין ביום זה ויוצאין לפני בדימוס. אימתי? בחודש השביעי באחד לחדש.[12] (ויקרא רבה כט, א)

גם בפסיקתא רבתי סיום היום שונה מזה שבאדר"נ:

שתים עשרה [נטל אפופסין][13] ופייסה עליו שבת ופדה אותה מדין, ונטל דימוס והתחיל מקלס לשבת שנאמר "מזמור שיר ליום השבת". (פסיקתא רבתי מו)

על פי מדרשים אלו, דינו של אדם לא נחרץ כפי שהיה מצופה. כזכור, בציווי המקורי נאמר:

וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (בראשית ב, יז)

אולם אדם וחוה לא מתו אלא גורשו מגן עדן. חז"ל מבינים שבכך הומתק דינם, הם יצאו בדימוס וקילסו את השבת שנכנסה עם השלמת בריאתם בסוף היום.

בין אם מסתיים המדרש לשבט כמו באדר"נ ('נטרד והלך לו') או לחסד כמו בויקרא רבה ובפסיקתא רבתי ('יצא בדימוס'), גם כאן מבטאים חז"ל את הרעיון שהבחירה החופשית והשייכות לעולם שיש בו גמול – האכילה מעץ הדעת בניגוד לציווי והשלכותיה על חיי האדם – הם חלק מתהליך בריאתו של האדם.

***

בהמשך הפרק באדר"נ מופיע קטע מדרשי נוסף העוסק באותו עניין:

(בו ביום נוצר) בו ביום נברא, בו ביום נוצרה צורתו, בו ביום נעשה גולם, בו ביום נתקשרו אבריו ונתפתחו נקביו, בו ביום נתנה נשמה בו, בו ביום עמד על רגליו, בו ביום נזדווגה לו חוה, בו ביום קרא שמות, בו ביום הכניסו לגן עדן, בו ביום צוהו, בו ביום סרח, בו ביום נטרד לקיים מה שנאמר "ואדם ביקר בל ילין". (נו"א א, ח בהמשך)

לצד הדמיון הרב, השוני העיקרי בין דברים אלו לאמור לעיל, הוא שהתיאור כאן אינו כרונולוגי לפי שעות היום; הכול פשוט התרחש 'בו ביום'. נראה שחז"ל מדגישים כאן שאמנם בריאת האדם על כל צדדיה היא תהליך ארוך ומורכב, אך בכל זאת נמשכת כולה יום אחד. ההתנהלות האנושית עוד תשתנה במהלך הדורות, האדם ימשיך ויקדם את העולם, ירחיב את ההבנה האנושית, יסעף את קשריו הבין-אישיים, יתחבט בהוויות העולם ובשאלות מוסריות. אבל התהליכים האנושיים הבסיסיים כבר נוצרו והתבררו בהתחלה, ביום בריאתו כבשר ודם בעל נפש חיה, צלם א-להים.