אבות דר' נתן | טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמה ונופל

איזהו סייג שעשה אדם הראשון לדבריו? הרי הוא אומר "ויצו ה' א-להים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך מות תמות". לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב"ה, אלא כך אמר לה, ועשה סייג לדבריו יותר ממה שאמר לו הקב"ה: "ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר א-להים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון". שרצה לשמור את עצמו ואת חוה מן העץ אפילו בנגיעה. (נו"א א, ה)

לאחר הדיון בסייג שעשה הקב"ה לדבריו, עוברת מסכת אבות דר' נתן לדון בסייג שעשה אדם הראשון. סייג זה כידוע לא השיג את מטרתו – זהירות מאכילה מעץ הדעת – אלא להיפך, גרם לחוה לטעות ובעקבות שכנועו של הנחש לאכול. בשאלה מה 'לא עבד כאן' דנים התנאים בהמשך הפרק.[1]

כבר הניסוח שננקט כאן מרמז על קושי. לא נאמר שאדם רצה 'לעשות משמרת למשמרתו' או להציב גדר בפני האיסור, אלא נאמר "לא רצה אדם הראשון לומר לחוה כדרך שאמר לו הקב"ה". כביכול הציב אדם את האיסור מחדש; ה' אסר דבר אחד, ואדם החליט לאסור יותר "ועשה סייג לדבריו יותר ממה שאמר לו הקב"ה".

 

 

יש כאן פרט מפתיע נוסף. באדר"נ נאמר כמובן מאליו שאדם הוא זה שהציב את הסייג, בעוד שבתורה על פניו חוה היא זו שהוסיפה על איסור האכילה:

וַיִּקַּח ה' אֱ-לֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ: וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל: וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת: (בראשית ב, טו-יז)

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' אֱ-לֹהִים וַיֹּאמֶר אֶל הָאִשָּׁה אַף כִּי אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִכֹּל עֵץ הַגָּן: וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל הַנָּחָשׁ מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל: וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱ-לֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן: (שם ג, א-ג)

מפרשי התורה אכן הבינו בפשטות שחוה היא זו שהוסיפה את הסייג ולא אדם. כך למשל ברש"י:

הוסיפה על הציווי, לפיכך באה לידי גרעון, הוא שנאמר "אל תוסף אל דבריו". (רש"י שם, ג, ד"ה ולא תגעו בו)

אולם חז"ל באדר"נ מבינים שאדם הוא מי שהציב את הסייג. מדוע? בעל 'בניין יהושע' מנמק זאת בעניין הקשור לסייג עצמו: אם חוה החליטה בעצמה על הסייג, היא לא הייתה מתפתה לדברי הנחש שהבטיח לה שגם אם יגעו בעץ "לא מות תמותון". הלא היא עצמה יודעת שאיסור הנגיעה הוא סייג בלבד, ואזהרת המיתה נאמרה רק על האכילה! אם בכל זאת חוה לקחה את דברי הנחש ברצינות, ניתן להסיק שאדם הוא זה שהציב בפניה את הסייג, ואילו היא לא ידעה זאת וחשבה שאיסור הנגיעה הוא איסור ממש.

אולם עיון בפסוקים יכול להבהיר עוד את הסיבה לטענת חז"ל שאדם עצמו הציב את הסייג. נראה את הפסוקים בין הציווי על האדם ובין השיחה של חוה עם הנחש:

וַיֹּאמֶר ה' אֱ-לֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיִּצֶר ה' אֱ-לֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ: וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ: וַיַּפֵּל ה' אֱ-לֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה: וַיִּבֶן ה' אֱ-לֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם: וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה זֹּאת: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד: וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ: (בראשית ב, יח-כה)

עניינים רבים מופיעים מרגע ציווי איסור האכילה מעץ הדעת (בפסוק יז) ועד שחוה מתעמתת עם הנחש: החוסר של אדם בעזר כנגדו, בריאת חיות השדה ועוף השמיים, סוגיית קריאת השמות לחיות, בדידותו של האדם, בריאת האישה, טיב היחסים בין איש לאשתו לעומת הקשר בין אדם להוריו, שאלת העירום והבושה. התורה מתארת בפסוקים בודדים התפתחויות דרמטיות רבות, בעלות השלכות משמעותיות ואוניברסליות לקיומו של האדם. אולם התורה אינה מפרטת מאומה על השיח בין אדם וחוה. איננו יודעים על כך כלום.

על פי המתואר בפרק ב אדם הראשון עבר מה שאף יצור אנושי לא עבר: הוא הושם בגן עדן, הצטווה על ידי הקב"ה 'לעבדה ולשמרה', הכיר את החיות וקרא להן שמות, והוא היחיד שחי זמן מה לבדו כשאין אף יצור אחר כדוגמתו. לעומתו, חוה לומדת על העולם מאדם אחר שכבר נמצא שם. בכל מה שהיא רואה ולומדת יש חלק לאדם. הוא כבר הטביע את חותמו. היא רואה את החיות ולומדת את שמותיהן – כשאת השמות הוא נתן. היא שוהה בגן עדן – שעל שמירתו אדם כבר מופקד. היא נמצאת יחד עם אדם אך תחושת ה'ביחד' שלו עשירה יותר, כיוון שהוא כבר יודע מה זה להיות לבד, בעוד חוה לא עברה עד כה חוויה כזו.

מה אמר אדם לחוה ומה לא אמר? כיצד הציג בפניה את העולם? מה אמר לה על עץ הדעת? התורה אינה מספרת לנו על כך ומשאירה אותנו עם שאלה. אבל צריך לזכור שבעוד שאדם שמע את הציווי המפורש מהקב"ה, חוה שומעת עליו מאדם. בשלב הזה היא נסמכת על מה ששמעה ממנו. קשה אפוא להניח שחוה ממציאה מעצמה איסור. נראה שאפשר בהחלט להבין כפי שהבינו חז"ל כאן שאדם עצמו הוסיף על איסור האכילה גם את איסור הנגיעה בעץ הדעת.

 

 

באותה השעה היה נחש הרשע נטל עצה בלבו. אמר: הואיל ואיני יכול להכשיל את האדם אלך ואכשיל את חוה. הלך וישב אצלה והרבה שיחה עמה. אמר לה: אם לנגיעה את אומרת צוה עלינו הקב"ה, הריני נוגע בו ואיני מת, אף את אם תגעי בו אי את מתה. מה עשה הנחש הרשע? באותה שעה עמד ונגע באילן בידיו וברגליו והרתיעו עד שנשרו פירותיו לארץ. (נו"א שם)

הנחש נקט בתכסיס. הוא ניצל את העובדה שחוה שמעה על האיסור מכלי שני. נכנס לפתח שנפתח בפניו כשפחדה של חוה מפני המוות הוצמד לדבר שלא נאסר – נגיעה בעץ. מתוך כך יכול היה לפתות אותה גם לאכול, כפי שמופיע לאחר מכן:

ושוב אמר לה: אם לאכילה את אומר צוה עלינו הקדוש ברוך הוא, הריני (אומר) אוכל ממנו ואינו מת ואף את תאכלי ואי את מתה. מה אמרה חוה בדעתה? כל הדברים שפקדני רבי מתחלה שקר הם. לפי שאין חוה קורא לאדם הראשון מתחילה אלא רבי. מיד נטלה ואכלה ונתנה לאדם ואכל, שנאמר "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעיניים". (נו"א א, ו)

ברגע שנפתח הפתח, קרס האמון של חוה בתוקפו של האיסור, וכך מערעור על סייג שכלל לא היה אסור, הצליח הנחש להביא את חוה לשבירת האיסור עצמו.

מדוע נכשלה כאן חוה ואכלה מעץ הדעת? הנחש הצליח למצוא פרצה. כיון שחוה אמרה לו "ולא תגעו בו פן תמתון", יכול היה הנחש להראות לה שאין סכנת מוות בנגיעה ומשם דרכו הייתה סלולה. אך האם היה פגם גם בסייג עצמו? בתוספת שהוסיף אדם לאיסור? חז"ל בהמשך מבינים שכן:

מי גרם לנגיעה זו? סייג שסג אדם הראשון שעשה לדבריו. מכאן אמרו: אם סג אדם לדבריו אין יכול לעמוד בדבריו. מכאן אמרו: אל יוסיף אדם על דברים ששומע. ר' יוסי אומר טוב עשרה טפחים ועומד ממאה אמה ונופל. (נו"א א, ז)

מתוך ביקורתם של חז"ל על הסייג שעשה, נפתח הבירור מה היה שגוי בסייג הזה. במה שונה התוספת של אדם לאיסור מסייגים אחרים שמשיתים חז"ל – כמו שניות לעריות או איסורי שבות בשבת? המפרשים מתחבטים בשאלה זו ונותנים לה תשובות שונות, מהן נוגעות בטיב הסייג עצמו ומהן נוגעות באופן הצבת הסייג.

 

 

על פניו ניתן לומר שאדם הראשון הוסיף תוספת לאיסור, בעוד שסייג במהותו הוא גדר ולא תוספת. יש הבדל בין מה המסקנה 'מכאן אמרו אל יוסיף אדם על דברים ששומע', ובין המלצת אנשי כנסת הגדולה 'ועשו סייג לתורה'. אולם כזכור באדר"נ מובאות דוגמאות רבות לסייגים, וכפי שנראה בהמשך בין הדוגמאות ישנם מקרים נוספים שבהם נוספה תוספת על האיסור המקורי ובכל זאת נחשבה לסייג ראוי.

אפשרות אחרת היא לנסות ולומר, שהתוספת שהוסיף אדם היא בשדה פעולה אחר. בעוד הקב"ה אסר עליו אכילה, אדם אסר גם נגיעה, וזו אולי אינה 'משמרת למשמרתי' אלא יצירת איסור חדש. אך גם בעניין זה, נמצא בין הדוגמאות בהמשך סייגים שנגעו בסוג אחר של עשייה ובכל זאת לא נמתחה עליהם ביקורת.

ננסה להבין את ההסברים של חז"ל לבעייתיות שבסייג שעשה אדם. במשפט הראשון המבקר את הסייג הזה נאמר "אם סג אדם לדבריו אין יכול לעמוד בדבריו". בהבנה מילולית פשוטה נראה שנאמר כאן שאם האדם עצמו עשה סייג לאיסור שהוטל עליו, יהיה לו מאוד קשה לעמוד בדבריו עצמו. האדם הרי מודע לכך שאת התוספת הוא עצמו הציב. כשהוא מוסיף סייג לדבריו הוא יודע מה אסור ומה לא נאסר באמת. מכאן שיהיה לו קל מאוד להמעיט בחשיבות הסייג ולעבור עליו. כדי שלסייג יהיה תוקף, כדי שאדם יתייחס לסייג ברצינות, עליו להגיע מגורם סמכותי.

הבנה זו, גם אם היא מתיישבת עם הלשון באדר"נ, אינה מסתדרת עם מה שנאמר לפני כן. הרי חז"ל הבינו כאן שאדם השית את הסייג, בעוד שמי שעמדה בפני הנחש הייתה חוה! יתרה מכך, כפי שראינו קודם, חוה למדה כל מה שידעה מאדם, ועל פי חז"ל כאן הוא נחשב בעיניה לסמכות ("לפי שאין חוה קורא לאדם הראשון מתחילה אלא רבי"). משתמע אם כן שחוה דווקא התייחסה לסייג ברצינות, מה שאינו מתיישב עם ההסבר "אם סג אדם לדבריו אין יכול לעמוד בדבריו". נמצא שהבנה זו אינה נכונה.

אפשרות אחרת להבין את המשפט "אם סג אדם לדבריו אין יכול לעמוד בדבריו" היא שהמילה 'סג' מוטענת במשמעות נוספת ומובנת כשימת סייג מוגזמת, ואם כך כוונת המשפט היא שאם סג אדם לדבריו יתר על המידה, אין הוא יכול לעמוד בדבריו. כלומר חז"ל אומרים שאדם גזר כאן גזירה 'שאין הציבור יכולין לעמוד בה', גזירה שמטבעה אינה יכולה להתקיים. כך מבין אחד מפרשני אדר"נ:

אם סג אדם, כלומר סייג ביותר, וכן אמרינן בסמוך אל יוסף וכו', דהיינו שלא יעשה הטפל יותר מן עיקר כמו שפירש ר' יוסי בסמוך טוב י' טפחים ועומד ממאה ונופל. כלומר דאם העיקר עשרה אל יעשה הטפל מאה. (אהבת חסד על אדר"נ א, ז, ד"ה מכאן אמרו)

חשיבות יתר הושמה על הסייג והוא הפך להיות העיקר. ההדגשה של הסייג התבטאה בין השאר בכך שאדם וחוה תפסו אותו כאילו הוא איסור שאי הציות אליו מחייב מיתה, לא פחות מאשר האיסור המקורי עצמו. בעצם הסיוג לא הייתה בעיה לדעת בעל 'אהבת חסד', הבעיה הייתה שהטפל הפך להיות עיקר:

רצה לומר לא תעשה הסייג כאדם הראשון, דאף דשפיר עביד בעשיות הסייג, אבל הוא סייג ביותר דעשה הגדר יותר מן העיקר, דהקדוש ברוך הוא לא היה מחייב מיתה אלא על אכילה והוא הוסיף מיתה לנגיעה ולא כך הוה ליה למיגדר. (אהבת חסד על אדר"נ א, ה, ד"ה אדה"ר עשה סייג לדבריו)

בעיה אחרת בסייג שעשה אדם הראשון מוצא בעל 'בניין יהושע' (בשם ה'מפרש'):

ולכאורה הוא סותר את עצמו, דלעיל הזהיר שיעשה כל אחד סייג לדבריו... והכא הפך השטה שלא יעשה סייג. ומתרץ המפרש דבודאי ראוי לעשות סייג כדלעיל, וגם החכמים עשו הרחקה וסייג כגון שניות לעריות ושבות לשבת וכדומה, רק באופן זה שלא יוסיף מדעתו על הדבר כי אם שיאמר בפירוש שהוא לשם סייג. ומשום הכי דאם היה אדם הראשון אמר בפירוש לחוה דהקב"ה לא צוה רק על האכילה, ואנחנו לעצמנו נעשה סייג וגדר אף בנגיעה, פשוט דלא היה יוצאת שום תקלה ממנו. (בניין יהושע על אדר"נ א, ז, ד"ה מכאן אמרו אם סג אדם לדבריו)

גם לדעתו הבעיה אינה בכך שאדם הציב סייג. הבעיה היא שאדם הראשון לא ציין שמדובר בסייג אלא הציג לחוה את איסור הנגיעה כאיסור ממש, כאילו כך נצטוו על ידי הקב"ה. התוצאה הייתה שכאשר הוכיח הנחש לחוה שאין כל נזק בנגיעה, כל תוקפו של האיסור פקע וחוה אכלה מהפרי.

 

 

מדוע מובא כאן באדר"נ סיפורם של אדם הראשון וחוה? הרי חז"ל הביאו כאן רשימה של יוצרי סייגים כתימוכין להמלצתם של אנשי כנסת הגדולה 'ועשו סייג לתורה', והסייג של אדם הראשון בהחלט לא מתאים לרשימה זו?

ניתן לומר שחז"ל רוצים ללמד אותנו על נושא הסייג מכל צדדיו כדי שנדע אילו סייגים ישימים, או לחילופין כיצד נכון להציב סייגים כך שימלאו את תפקידם. כאן יש דוגמא לסייג לא מוצלח, כזה שמדגים את העיקרון 'כל המוסיף גורע'. אבל נראה שיש בדוגמא של אדם וחוה גם מסר חינוכי מאלף ובעל ערך.

מה הביא את אדם הראשון לעשות טעות כזו? יכול להיות שאדם הראשון פעל מתוך בהלה. ביודעו שאיסור האכילה חמור, הוא רצה להתרחק ממנו ככל האפשר. כיוון שכך אמר לחוה שאם יגעו בעץ ימותו. דומה הדבר לאב שמתוך רצון לשמור על בנו הקטן, אומר לו בחומרה 'בשום אופן אל תתקרב לכביש', ואוסר עליו לא רק לחצות כביש לבד אלא גם לעמוד בקרבתו. זו אמירה חריפה וחד משמעית הבאה משום הסכנה האורבת ממכוניות חולפות. אם תוקפו של איסור האב נשבר, למשל אם הילד נמצא עם חברים שלועגים על כך שאינו יכול לעמוד ליד הכביש, סביר להניח שיפסיק להיזהר. או אז, אף אחד אינו מבטיח שיבחין בין קרבת הכביש לכביש עצמו. לעומת זאת, אם האב מסביר לבנו 'הכביש מסוכן, אליו אתה בשום אופן לא יורד לבד. כדי לשמור עליך, בגלל שאתה עוד לא יודע לחצות כביש, אני מבקש שגם לא תתקרב אליו', הילד שומע שהבעיה העיקרית היא סכנת המכוניות, והוא מבין את ההבדל בין ירידה לכביש להתקרבות אליו. ייתכן אולי שהוא ימעיט בערך הסייג, אך בהחלט לא יזלזל באיסור עצמו. באופן דומה, החומרה שאדם הקנה לסייג הנגיעה, הביאה לכך שברגע שהבהלה של חוה חלפה, תוקפו של האיסור נשבר לגמרי.

מכאן ניתן להפיק גם לקח חינוכי. הורים שמבהירים לילדיהם מה חמור ומה הם אוסרים רק מתוך זהירות, יאפשרו להם לבנות מדרג של התרחקות מהאיסור. לעומתם, הורים שאוסרים באופן גורף ולא מבחינים בין רמות החומרה, עלולים למצוא את עצמם במצב בו ילדיהם רואים היכן לאיסור אין הרבה תוקף ויתקשו להבחין בין כך למה שחמור באמת. אם כן, יש ערך רב בהבאת הדוגמא של אדם כחלק מהרשימה של עושי הסייגים.

ייתכן שיש כאן הדגשה נוספת. חז"ל מביעים כאן את הרעיון שסייג הוא נושא מהותי בקיום העולם. בשיעור הקודם ראינו שהדגש הוא על הצורך בגבול – עולם ללא גבול הוא עולם שאינו יכול להתקיים. כאן עולה דגש נוסף. העולם לא יכול להתקיים לא רק בלי גבולות אלא גם בלי סייגים. משום כך מוקדשים כשני פרקים באדר"נ לבחינת שאלת הסייג מכיוונים שונים, וכפי שראינו בשיעור הקודם, אפילו הקב"ה מוזכר כמי שעשה סייג לדבריו. דיון כזה מחייב לא רק דוגמאות של סייגים טובים אלא גם של סייג חריג, חריף מדי, כזה שמחטיא את מטרתו. כשסייג מוצב כהלכה, מתקיימת אמירתו של ר' יוסי בהמשך הדברים באדר"נ "טוב עשרה טפחים ועומד, ממאה טפחים ונופל".