יבמות | דף לג | פיתוי קטנה אונס נינהו

כידוע, קטן אינו חייב במצוות ואינו נענש אם הוא עובר על איסורי תורה. השולחן ערוך (אורח חיים שמ"ג) פסק שבית דין אינם חייבים להפריש את הקטן מאיסור, אך אביו מחויב לגעור בו אם הוא אוכל נבלות, והמשנה ברורה הוסיף שהאב חייב לגעור בבנו גם כשהוא עובר על איסורים אחרים. הרמ"א כותב שקטן אינו צריך לחזור בתשובה לאחר שגדל על מעשיו כשהיה קטן, אך רצוי שיעשה זאת. אם כן, נראה שמעשה של קטן אינו נחשב כעבירה, וכך עולה גם מסוגייתנו, הקובעת ש"פיתוי קטנה אונס נינהו": מכיוון שקטנה אינה בת דעת, גם אם נבעלה לזנות ברצון היא אינה נאסרת על בעלה, משום שהדבר נחשב כאונס. כך נאמר גם בתלמוד הירושלמי (סוטה א, ב), שקבע שקטנה 'אין לה רצון'.

אולם הרמב"ם (סוטה יב, ד) פסק:

"קטנה שהשיאה אביה – אם זינת ברצונה, נאסרה על בעלה".

על אף שהראב"ד חולק על הרמב"ם (בנוסף לנאמר בגמרא ובפסיקת הראשונים), נראה שהרמב"ם סבור שמעשה עבירה של קטנה נחשב כעבירה ואוסר אותה.

המהרי"ק הסביר שלשיטת הרמב"ם איסורה של האישה לבעלה נובע מכך שהזנות מהווה מעילה באמונו, ולא מצד האיסור ההלכתי שבה, האיסור ש'בין אדם למקום'. אומנם, נראה שמדברי הרמב"ם אין ראיה לתפיסה זו, מלבד הפסיקה שהזכרנו.

ברם, נראה שאפשר לדייק בדברי הרמב"ם ולהסביר כפי שכתב המהרי"ק. לאחר הדברים שהובאו לעיל כתב הרמב"ם:

"אבל קטנה בת מיאון – אין מְקַנִּין לה, שאין לה רצון להאסר על בעלה, ואפילו היה כהן לא נאסרה עליו".

כלומר, בקטנה 'גדולה' יש חשש שמא הביאה סימנים והיא כבר גדולה, ולכן יש להחמיר עליה ולהחשיבה כמי שיש לה רצון והיא נאסרת על בעלה. לפיכך, אישה שנאנסה אסורה לכהן. אך לגבי קטנה, שאין לה אפילו הרצון הדרוש כדי להיאסר על בעלה, פוסק הרמב"ם: "ואפילו היה כהן לא נאסרה עליו".