מסכת סוטה | סיפורים אודות דמויות מהתנ"ך

אחד מן הכלים שבהם נעזר בית הדין כדי לשכנע את האישה להודות בחטאה ולהימנע משתיית המים המרים הוא סיפורים אודות דמויות מן התנ"ך שהודו בחטאיהן. כך אומר הספרי (נשא פס' יב):

מהם דברי ההגדה הללו? המדרש אינו מפרט את הדברים, וכך גם המשנה בסוגייתנו, המסתפקת באמירה ש"אומר לפניה דברים שאינם כדי לשומען", אולם הברייתא המובאת בסוגייתנו (סוטה ז ע"ב) מבארת:

ה"כתובים הראשונים" הם כנראה סיפוריהם של יהודה וראובן, אשר קיבלו אחריות על מעשיהם, והודו בגלוי על מעשים שאינם ראויים. כאשר הסוטה שומעת על מעשים אלו היא שוקלת שוב את צעדיה: אם גם האבות חטאו והודו במעשיהם, הרי שגם היא יכולה לחזור בה מגרסתה, לשאת בתוצאות מעשיה ולמנוע חילול ה'.

בסיפוריהם של יהודה וראובן ישנה קומה נוספת, העשויה לשפוך אור על הבנת הדברים שלפנינו: בשני המקרים הודאת הגיבורים במעשיהם לא נעשתה כדי להציל את עורם, אלא כדי למנוע פגיעה בזולת. הודאתו של יהודה מנעה את שרפתה של תמר, אשר נחשדה כזונה, וראובן, שהודה כי הוא בא על בלהה פילגש אביו, הציל בכך את אחיו מן החשד.

התוספתא במסכת ברכות (ד, יח) מביאה דרשה הרואה במעשיהם של יהודה וראובן מבחן למנהיגות:

לדעת רבי עקיבא יהודה זכה למלכות בגלל הודאתו במעשה תמר. המהר"ל מפראג (נתיבות עולם, נתיב הענוה פרק ו) מסביר כי מנהיג שמוכן להודות בטעותו ולהתגבר על היצר הטבעי להכחיש את הדברים מוכיח שהוא 'שולט' ביצריו ולא 'נשלט' על ידיהם, ולכן הוא ראוי להנהגה.

עלינו לשים לב לתיאור הרקע לאמירת הדברים – ארבעה זקנים מגיעים לבית השער של רבי יהושע, ושם הם מזכירים דרשה משמו של רבי עקיבא. לדעתי תיאורים אלו אינם תוספת אינפורמטיבית, אלא תוספת מהותית שנועדה להדגיש פן נוסף הקשור לדרשה. רבי עקיבא בדרשתו קובע שהקריטריון המגדיר מלך טוב הוא לקיחת אחריות, והחכמים האחרים טוענים כנגדו שמבחנו של המלך הוא ההצלחה – "להם לבדם ניתנה הארץ".

יתכן ששאלה זו היתה קשורה לאירועי מרד בר כוכבא ולשאלות שריחפו בחלל האויר באותה תקופה. רבי עקיבא סבור שמנהיגות יסודה בכוח השליטה העצמית של המנהיג, המסוגל לקחת אחריות ולהודות בטעות, והחכמים המשיבים על הדרשה מוסיפים קומה נוספת: 'חכמים' – מנהיגים שמודים בטעותם – הם אלה שזוכים 'לנחול את הארץ', כלומר מנהיגות מוצלחת היא כזו שמצליחה ליצור יציבות מדינית חברתית. האם בר כוכבא, שהיה נתון במחלוקת ציבורית, היה מנהיג העומד בקריטריון זה? קשה לדעת, אך יתכן שדרשתם של החכמים בעקבות דברי רבי עקיבא מדגישה כי יש לבחון את הדבר במבחן התוצאה – האם המנהיג הצליח 'לנחול את הארץ'.

התלמוד הירושלמי במסכת תענית (ד, ה) מביא מחלוקת בין רבי עקיבא לרבי יוחנן בן תורתא אודות מנהיג מפורסם:

גם כאן אנו רואים שכנגד תפיסתו של רבי עקיבא, הרואה בבר כוכבא מנהיג ומושיע, עומדת הגישה שכנגד, המסתכלת על מבחן התוצאה וקובעת שמנהיגות אמת אינה אמורה להביא לתוצאות הרסניות. אולי ניתן להציע כי רבי יהושע, שהתוספתא בברכות מספרת שבבית השער שלו דנו הזקנים בדרשתו של רבי עקיבא, היה בנו של רבי עקיבא – רבי יהושע בן קרחה. על פי הצעה זו רבי יהושע בן קרחה שומע על פתח ביתו ביקורת ישירה ומרומזת על אביו, שלפיה המדד להצלחתה של המלכות הוא הצלחתה 'לנחול את הארץ'.

לסיום נעלה שאלה נוספת: במהלך דברינו התמקדנו בשני מקורות, הלומדים רעיונות שונים מן הפסוק באיוב – "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם". האחד – כלפי התהליך שעוברת האישה הסוטה, והשני – כלפי השאלה מהו המבחן למלכות מוצלחת. דומה שלא בכדי עשו חכמים שימוש במקור המשותף. לאישה הסוטה יש מעמד של מעין 'מנהיגה': בשעה שהיא עומדת בפני שתיית המים ולוחמת על חפותה היא לוקחת אחריות מנהיגותית על כתפיה, ולכן מספרים לה חכמים מה עשו יהודה וראובן במצב דומה.