נדרים | דף פח | כרב באיסורי וכשמואל בדיני
הגמרא בסוגייתנו מביאה מחלוקת בין רב לשמואל בנוגע לדרך שבה יכול אדם להקנות דבר מה לבתו כאשר חתנו מודר הנאה ממנו. בעיוננו היום לא נעסוק בגדרי הדין שבו נחלקו רב ושמואל, אלא דווקא בדרך פסיקת ההלכה במחלוקת זו.
בחידושי הרשב"א על אתר הובאו שתי דעות בעניין זה:
"ר"ת והראב"ד פסקו כרב, משום דגבי נדרים איתשיל קמייהו, והוי לה איסורי, וקי"ל כרב באיסורי... אבל הנגיד רב שמואל ז"ל כתב משם רב עמרם ז"ל דהלכה כשמואל...".
את דעתו של רבי שמואל הנגיד הסביר הרשב"א באופן מפורט יותר בחידושיו לקידושין (כג ע"ב), ובין השאר כתב שם:
"איכא מאן דפסק כשמואל, דהא פלוגתייהו בדינא תליא, אי קנה יתהון בעל או לא, והלכתא כשמואל בדיני".
אם כן, שתי הדעות מתבססות על הכלל "הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני", שלפיו יש לפסוק כרב בהלכות איסור והיתר וכשמואל בדיני ממונות, אך נחלקו כיצד יש ליישם כלל זה בסוגייתנו. הדיון בסוגייתנו עוסק באיסור והיתר – איסורי נדרים והיוצא מהם, אך יסודו בדיני ממונות – שאלת קניינו של הבעל בנכסי אשתו. אם כן, כיצד נקבע אם מדובר ב"איסורי" או ב"דיני"?
ההסבר המקובל הוא שהכלל "הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני" מבוסס על הערכת תכונותיהם וידיעותיהם של שני האמוראים. כך הסביר זאת הרא"ש (בבא קמא ד, ד):
"לפי שידעו ששמואל היה רגיל תמיד לפסוק דינין, ולכך היה מדקדק בהן ויורד לעומקן ומשכיל על כל דבר אמת, וכן רב היה רגיל לדקדק בהוראת איסור והיתר, לכך סמכו על הוראותיו לעניני איסור והיתר".[1]
על פי הבנה זו מסתברת דעתו של רבי שמואל הנגיד (ובעקבותיו ראשוני ספרד) – כיוון שיסוד המחלוקת בדיני ממונות, הרי שבכך נחלקו רב ושמואל, ובאיסורים הם מסכימים עקרונית זה עם זה, על אף המחלוקת למעשה. ממילא ברור שיש לפסוק כשמואל, הבקי יותר בעניינים אלו.
אולם מדוע יישמו רבנו תם והראב"ד את הכלל על פי ביטויה של המחלוקת בפועל ולא על פי יסודה? ייתכן שהם סוברים (וכן עולה מדברי הרז"ה בספרו 'סלע המחלקות') שעל אף שהכלל "הלכתא כרב באיסורי וכשמואל בדיני" יסודו בסברה, סוף סוף לאחר שהוא נטבע עלינו ליישמו כפשוטו, ואין לחרוג ממנו אף כאשר הסברה מורה להיפך.
אולם ייתכן שהם חולקים עקרונית על הבנת יסוד הכלל: אין כאן הכרעה כללית בשאלה כמי ראוי לפסוק אלא ניסוח קצר וקולע שחכמי הגמרא בחרו בו כדי להעביר לדורות הבאים את פסיקתם בשלל סוגיות (וכמדומני ששמעתי כן בשם הרב משה נחום ירושלימסקי, ולא הצלחתי למצוא את הדברים כעת). כפי שברור שהכלל "כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו, חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה" נועד לנסח באופן תמציתי את פסיקותיהם של האמוראים ביחס למחלוקותיו של רבן שמעון בן גמליאל ולא להציג את הסברה שמאחורי פסיקה כזו, כך גם הכלל העוסק במחלוקות רב ושמואל: זהו ניסוח תמציתי של פסיקת ההלכה במחלוקות אלו, אך ההכרעה בכל אחת מהן התקבלה באופן פרטני.
וכיצד ייתכן שכל המחלוקות בין רב לשמואל הוכרעו באופן כל כך 'חלק', תוך הבחנה בין ממונות לאיסורים? בתשובה לכך יש לציין תחילה שאכן יש שלושה חריגים לכלל זה (ראו שבת כב ע"א), אך מלבד זאת – יש לזכור שמן הסתם במחלוקות אלו נחלקו גם אמוראים נוספים, וכך יכלו עורכי הגמרא, רבינא ורב אשי, לייחס את המחלוקות שאינן מתאימות לכלל זה לאמוראים אחרים, שביחס אליהם הוזכרו כללי פסיקה שונים. כך הצליחו האמוראים האחרונים להעביר בקצרה את פסיקת ההלכה שלהם באמצעות בחירת ה'דוברים' בכל מחלוקת בשילוב כמה כללים קצרים וברורים.
על פי הבנה זו, ברור שיש לבחון כיצד הוצגה המחלוקת בגמרא ולא את יסודה, ואם המחלוקת הוצגה כמחלוקת באיסורים, אף שיסודה בדיני ממונות – הרי שחכמי התלמוד ביקשו לפסוק כרב, וכך עלינו לנהוג.
[1] החוות יאיר (סימן צ"ד) תלה זאת בכך שרב הצטיין בבקיאותו ושמואל בעיונו ובשיקול דעתו, עיי"ש.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)