מדרש ההלכה על פרשת נדרים

עלון שבות 109 / שמעון גזונדהייט

גדול הוא הפער, לכאורה, בין משמעות פשוטם של פסוקים בפרשת נדרים בבמדבר פרק ל' לבין משמעותה ההלכתית של אותה הפרשה:

א) "איש כי ידר נדר לה' או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היצא מפיו יעשה"

לפי הספרי מדובר בפרשה על נדרי איסור [1] ושבועת ביטוי.

ואם תאמר, הרי משמעות "נדר לה'" בכל התנ"ך (עיין בהמשך) היא נדר הקדש , דהיינו, נדר מתנה כקרבן, (השווה רשב"ם ) – ישיב לך הספרי, שאין להבין "לה'" כפשוטו, אלא במובן של "בחיי ה'", שכל הנודר, כאילו נודר בחיי המלך. הוה אומר:"לה'" במובן "בה'" (חילוף בי"ת השימוש בלמ"ד השימוש).

לפי הספרי יש להשלים כאן שתי עובדות שאינן כתובות בפסוק:

ב) "ואם הניא אביה אתה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה ' יסלח לה כי הניא אביה אתה"

1.  הבת אינה יודעת שאביה הפר את נדריה.
2. הבת אינה מתנהגת בהתאם לנדר או לשבועה שהטילה על עצמה ואף על פי שאין כאן נדר ואין כאן שבועה, כי הניא אביה אותה, הבת מתכוונת לעבור על הנדר או על השבועה, משום שהיא אינה יוגעת שאביה הפר אותו. ועל כוונת עבירה זו, יסלח לה ה'.

אחרונים מפלפלים על מה סולח לה, הרי סוף סוף אין עבירה כלל, ואין הקב"ה מצרף מחשבה רעה למעשה. (עיין פירוש הנצי"ב על הספרי). כמובן, זו לא הסיבה היחידה, שבגללה קשה לקבל את ההסבר של הספרי, שעיקרו חסר מן הספר, כפשט הפסוק. ומעבר לבעיות הלשוניות, דבר תמוה הוא, למה חוזרת התורה שלוש פעמים על אותו המשפט, אשר מכיל לפי הספרי מקרה מורכב ומסובך, כביכול היה זה הדין הבסיסי ביותר בכל הלכות נדרים.

אם נרצה לקבוע מהו פשט הכתוב "וה ' יסלח לה", אנו חייבים לשים לב לשני דברים:

1. אם הפסוק מזכיר את עניין סליחה, ואינו טורח להסביר לנו איזו עבירה באה הסליחה, הוא מניח, שהקורא יבין זאת מתוך הקשר הפרשה. הוה אומר: אנו חייבים למצוא את העבירה בתוך הפרשה, ולא מחוצה לה. העבירה היחידה המוזכרת בפסוק היא:

"לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה"

קיום הנדר הוא אכן המצוה הבסיסית ביותר בכל הלכות נדרים, והיא הבעיה המרכזית בכל מקום שמדובר על נדרים:

"כי תדור נדר לה' אלוקיך לא תאחר לשלמו... מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלוקיך נדבה אשר דברת בפיך" (דברים כ"ג כב )

"כאשר תדור נדר לאלוקים... את אשר תידור שלם" (קהלת ה' ג)

לפי פשוטו של מקרא, בפרשתנו מדובר בנדר הקדש (לגבי השבועה עיין לקמן) ומובן, שאף על פי שהאב הפר את הנדר, הקב"ה היה פוקד עליה על שנדרה ולא קיימה, בדומה לדברי בספורנו : "על שנדרה מה שאין בידה לקיים", ולכן

הפסוק מדגיש: "וב ' יסלח לה".

2. קיימת סיבה נוספת שמחזקת את הפירוש הזה של הפסוק, והיא טמונה בסגנונו:

"ואם הניא אביה אתה ביום שמעו כל נדריה ואסריה אשר אסרה על נפשה לא יקום וה ' יסלח לה כי הניא אביה אתה"

הפסוק מבהיר ומדגיש, שעל עצם העובדה ש-"נדריה לא יקום" צריך סליחה, והסיבה שה, מוכן לסלוח על א-קיום הנדר היא: כי הניא אביא אותה.

נדר איסור בתנ"ך

גם אם נחפש בתורה ובנ"ך, לא נמצא דוגמאות לנדרי איסור, אלא רק לנדרי הקדש. השווה למשל:

נדרו של יעקב:   בראשית כ"ח, כ'-כ"ב;

נדרו של ישראל: במדבר כ"א ב';

נדרו של יפתח:   שופטים י"א ל'-ל"א;

נדרו של אנשי האניה שבספר יונה: יונה א',טז ; ב',י'.

האם אנו חייבים להסיק מכל האמור עד כאן, שהמושג של נדר איסור שייך לאותן ההלכות, אשר לפי הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים, נמסרו לנו בקבלה ולא נזכרו בפירוש בתורה הכתובה, ורק חז"ל השתדלו בדרשותיהם למצוא נקודות אחיזה בתוך   התורה הכתובה?

נראה לנו, שניתן להראות, שהרעיון של נדר איסור אינו רק רמוז בפרשת נדרים, אלא כתוב בו בפירוש. לפני שנוכיח את הדברים, נבחן את ההבנה הפשטית של הפרשה, אשר הצבנו אותה לעיל:

הבעיה בהבנה הפשטית בפרשת נדרים

לפי דרך המפרשים על דרך הפשט, אשר מבינים, שבפרשתנו מדובר בנדר הקדש ושבועת ביטוי, קשה להבין, איך שני העניינים האלו משתלבים זה בזה באותה הפרשה. הרי נדר הקדש הוא ביטוי להתמסרות האדם לקב"ה, ולעומת זאת שבועת ביטוי חלה על כל דבר "להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד), בלי שום ערך "דתי" בתוכן השבועה. יתכן לומר, וזאת נרחיב לקמן, שזוהי יתר האחיזה של חז"ל במקראות שלנו.  

שתי פנים לשבועה

על כורחנו נצטרך להגיע למסקנה, שישנן שתי מגמות שונות בעצם מושג השבועה בתנ"ך:

1.

"או נפש כי תשבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה..." (ויקרא ה,ב)

בפרשה בויקרא מדובר בשבועת ביטוי על כל דבר שבעולם, והבעיה המרכזית מענינה של תורה. הסיבה היחידה, שבגללה הנשבע חייב לקיים את שבועתו, הוא כדי שהשבועה לא תהיה שבועת שקר, אף על פי שאין שום ערך עצמותי לתוכן השבועה.

2.

לעומת זאת, יש להבין אחרת את השבועה המוזכרת בדברי המשורר במזמור קל"ב, שבו מופיעים שבועה ונדר זה על יד זה:

"אשר נשבע לה' נדר לאביר יעקב
אם אבוא באוהל ביתי,
אם אעלה על ערש יצועי.
אם אתן שנת לעיני,
לעפעפי תנומה.
עד אמצא מקום לה',
משכנות לאביר יעקב"

כמובן, אין מדובר כאן על שבועת ביטוי להרע או להיטיב, לתוכן השבועה יש אופי דתי מובהק. שבועה מעין זו מתאימה לפרשת "איש כי ידור נדר לה '": כמו שבכל נדר הקדש נובע מרצון להתקרב לקב"ה בזה שאדם מפריש מנכסיו לגבוה [2], כך יכול הוא לקבל על עצמו איסורים מסוימים אשר אמורים לקרב את האדם לקב"ה. שבועה זו דומה במהותה לנדר הקדש, ועל-כן הוכללה בפרשתנו כשבועת איסר, וכינויה ההלכתי הוא: נדר איסור [3] .

אם נבחן את לשון התורה בפרשת נדרים בבמדבר: "שבועה לאסור איסר על נפשו", יתברר לנו, שדווקא באוסר איסורים על עצמו עוסקת התורה בכל הפרשה. ולא כן בפרשת שבועת הביטוי בויקרא! שם כתוב: "לבטא בשפתים להרע או להיטיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה" – כאן מדובר לא רק על הנשבע להרע בתורה".

לעצמו, אלא אף על הנשבע להיטיב לעצמו. והפסוק אף מרחיב זאת לכל אפשרויות השבועה השונות : "לכל אשר יבטא האדם בשבועה". מהמשוואה זו עולה, שאכן יש להפריד את פרשת השבועה של ויקרא מפרשת השבועה של במדבר.

נסכם: שני סוגי שבועות עולים מפשוטם של כתובים:

1. שבועת ביטוי - משוללת ערך תכני-עצמי.

2. שבועה לשם קירבה לה' (כדוגמת תהילים קל"ב) –היא שבועת איסר.

השבועה השניה הוכללה בתוך מסגרת הנדרים כנדרי איסור, והצטרפה אל נדר גבוה מובהק – נדר ההקדש[4].

דעת הרמב"ם

"כשאתה מתבונן בכתוב, תמצא שהדברים מראין כן כמו שקיבלו חכמים מפי השמועה:

שהרי הוא אומר בשבועת ביטוי "להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד), דברי הרשות כמו שביארנו, שיאכל וישתה היום או שיצום, וכיוצא בהן; ובנדרים הוא אומר "ככל היוצא מפיו, יעשה" (במדבר ל,ג), ולא חלק בין דברי מצוה לדברי הרשות"

הרמב"ם מעמיד את פרשת נדרים מצד אחד, כנגד פרשת שבועת ביטוי של פרשת ויקרא בצד השני. פרשת נדרים כשלעצמה מתפצלת לשני סוגי נדרים – נדרי הקדש ונדרי איסור:

"הנדר נחלק לשתי מחלקות:

החלק הראשון - הוא שיאסור אדם על עצמו דברים המותרים לו...

והחלק השני - הוא שיחייב עצמו בקרבן שאינו חייב בו..." (הל' נדרים א' א-ב)

ונראה, אם כן, שהרמב"ם אינו מזהה את השבועה שבפרשת נדרים עם שבועת הביטוי שבספר ויקרא, אלא, כדברינו לעיל, הנדר שבפרשתנו הוא נדר הקדש, ואילו השבועה שבפרשתנו הינה נדר איסור. פרשת שבועת הביטוי של ויקרא עומדת לעצמה ועוסקת בדבר הרשות. 

שני סוגי הנדרים הם ביסודם אחד, שהרי הם מופיעים אחת בבמדבר פרק ל'. ולכן לפי הרמב"ם בהלכות נדרים א,ד, ובספר המצוות מצות לא תעשה צ"ד (נגד השגת הרמב"ן שם!) הפסוק האמור בנדרי הקדש: "מוצא שפתיך תשמור", מתייחס גם לנדרי איסור; והפסוק האמור בנדרי איסור: "לא יחל דברו", מתייחס גם לנדרי הקדש. 

אולי ניתן לפתור בדרך זו בעייה גדולה וידועה ברמב"ם: הרמב"ם פוסק בהלכות שבועות א,ג, שהבעייה היחידה באי-קיום השבועה היא שהשבועה עלולה להיות שבועת שקר, הן בשבועה על העבר והן בשבועה על העתיד. בנושא הזה יש מחלוקת אמוראים במסכת שבועות כ:, והרמב"ם פוסק אף לא כאחד מהם, ומשמיט את האיסור "לא יחל דברו" (אשר כתוב בפרשת נדרים בבמדבר!) לחלוטין. וכן אינו מזכיר בכל הלכות שבועות שיש מצות עשה "ככל היוצא מפיו יעשה" לקיים את השבועה, והרי היה עליו להזכיר זאת כבר בכותרת. יתכן, וזאת משום שהרמב"ם ערך הפרדה מוחלטת בין פרשת שבועת ביטוי בויקרא ("להרע או להיטיב") לבין איסור שבועת איסור (נדרי איסור) של פרשת נדרים בבמדבר.

---