נדבת נזירות

 

נדבת נזירות / שמעוני גרטי

א. פתיחה

במשנה הראשונה במסכת נדרים מופיע חילוק בין נדרי רשעים לנדרי כשרים. החילוק מוסב על שלושה פרטים - על נזירות, על קורבן ועל שבועה. בשלושתם, כך נראה מפשט המשנה, יש הבדל בין נדר לבין נדבה:

... כנדרי רשעים - נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה. כנדרי כשרים - לא אמר כלום. כנדבותם - נדר בנזיר ובקרבן (נדרים, פרק א' משנה א').

הרעיון שבדברי המשנה קשור להנחה שלא כדאי לנדור.[1] המשנה סבורה שרק 'רשעים' נודרים, בדרך כלל, ואילו הכשרים אינם נודרים. לכן, האומר "כנדרי רשעים" מצליח להחיל נדר בכל תחומי ההפלאה - בנזיר, בקורבן ובשבועה. לעומתו, האומר 'כנדרי כשרים' אינו מחיל דבר, היות שהכשרים אינם נודרים.

עם זאת, המשנה מניחה שהכשרים נודבים. לפיכך, האומר "כנדבותם" (כלומר, כנדבותם של כשרים) מצליח להחיל את דבריו.[2] המשנה קובעת זאת הן ביחס לנזיר והן ביחס לקורבן.

בנקודה זו יש תימה גדולה. אנו יודעים על ההבדל שבין נדר לבין נדבה ביחס לקורבנות. כפי שנראה בסעיף הבא, הבדל זה מפורש במשנה בקינים, ויש לו גם עוגן בפסוקים. אולם מהו פשר המושג של נדבה ביחס לנזירות?

ראוי להדגיש, שהמשנה איננה מזכירה שבועה בסיפא. כלומר, המשנה הבינה שאין משמעות לחילוק שבין נדר לבין נדבה ביחס לשבועות. אנו לומדים מכאן שהמשנה דייקה היטב בדבריה. לכן, היישום של נדר ונדבה ביחס לנזירות מדוייק, ועומד מאחוריו חילוק הלכתי ברור.

הראשונים אכן התקשו בנקודה זו, וניסו להבין מהו הפער שבין נדר לבין נדבה ביחס לנזירות. הקו השולט בראשונים קובע שאין הבדל הלכתי מהותי ביניהם. בכל מקום שבו רצון ההפלאה מושלם וגמור, נקרא הדבר נדבה. בכל מקום שבו יש צד פקפוק ברצון ההפלאה, נקרא הדבר נדר. כך, לדוגמה, בר"ן:

... נראה בעיני, דנדר פירושו דבר שאינו בא לגמרי בנדבת הלב, ונדבה פירושו מה שהאדם נודר יותר בנדבת נפשו ושמעשיו יותר רצויים ... (ר"ן נדרים ט., ד"ה כנדבותם).

כך גם בראשונים נוספים, בסגנון דומה למדי.[3] אולם על הסבר זה מתעוררים קשיים רבים,[4] כפי שנראה להלן. נזכיר אחד מהם - אם אכן צודק הר"ן, מדוע נשמטה השבועה מן הסיפא של המשנה? הרי החילוק בין מי שנדבת ליבו גמורה למי שלא שלם בליבו לחלוטין, שייך לכאורה גם בשבועה.

אנו נרצה להעלות הבדל חד יותר בין נדר לנדבה, ביחס לנזירות. ההבדל שנציע אכן איננו שייך בשבועות, ויש לו משמעות הלכתית קונקרטית ביחס לנזירות. יש בכוחו גם לבאר מספר נקודות מעניינות בסוגיית הגמרא. לשם כך נפתח בהבדל העקרוני שבין נדר לבין נדבה בעולם הקורבנות.

ב. נדר ונדבה בקורבנות

קיומן של שתי הקטגוריות - נדר ונדבה - בעולם הקורבנות, מפורש בפסוקים. ההגדרה ההלכתית המדוייקת לנדרים ולנדבות מופיעה במפורש במשנה במסכת קינים. מפורט שם גם ההבדל ההלכתי המרכזי בין נדרים ונדבות:

... איזהו נדר? האומר הרי עלי עולה. ואיזו היא נדבה? האומר הרי זו עולה ... (קינים, פרק א' משנה א').

הבדל זה איננו מופיע בפסוקים כפי שהוא, אך אפשר שיש לסמוך אותו אל פסוק מעניין בפרשת אמור. התורה מפרטת רשימה של מומים הפוסלים בקורבנות. לצד המומים החריפים, יש גם מומים שפוסלים רק בנדר, ולא בנדבה:

ושור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אתו ולנדר לא ירצה (ויקרא, פרק כ"ב פסוק כ"ג).

חכמים דחו את הפסוק מפשטו. לטענתם, יש לפרש נדבה במובן של קודשי בדק הבית, ונדר במובן של קודשי מזבח.[5] אולם הרמב"ן מעלה גם אפשרות שהחלוקה שבה נוקט הפסוק מתאימה לנאמר במשנה בקינים:

... ויתכן שאמר כי שור ושה שרוע וקלוט מותר לעשותו נדבה, לאמר - "הרי זה", אבל אם נדר "הרי עלי שור או שה", אם יביאנו משחת - לא ירצה לו ואיננו פטור מנדרו ... וזה אמת הוא בלי ספק (פירוש הרמב"ן, שם).

הרעיון שמאחורי קביעת הרמב"ן משובב נפש ומאיר עיניים. אדם המצביע על בהמה ספציפית, ואומר "הרי זו לעולה", איננו יכול להיפטר בבהמה אחרת. אם המום חריף וקיצוני, לא יחול ההקדש כלל. אך אם המום מינורי, כמו שרוע וקלוט, יחול בה ההקדש למרות המום.[6] זוהי הדוגמה של נדבה, לאור המשנה בקינים.

לעומת זאת, שונה המקרה שבו אדם אומר "הרי עלי עולה". במקרה זה, לא חל חיוב על בהמה ספציפית. מה שעומד ותלוי הוא חובת הגברא. אם האדם ירצה למלא אחר חובת הגברא שמוטלת עליו בהביאו בהמה בעלת מום, לא נרשה זאת. אפילו במום מינורי כמו שרוע וקלוט, נדחה אותו ונבקש ממנו בהמה תמימה.

אם מקבלים את ההיגיון של הרמב"ן, אזי אפשר שפסוק זה מהווה מעין מקור לחלוקה של המשנה בקינים.[7] אמנם, אפשר שאין מקור מובהק לחלוקה של המשנה, אך בין כך ובין כך, היסוד המחלק בין נדר לבין נדבה בקורבנות מוגדר היטב ובאופן ברור ביותר.

כמובן, ביחס לשבועות נראה שאין מקום ליסוד מעין זה.[8] אך נראה שביחס לדין הנזירות אפשר ליישם את היסוד של המשנה בקינים. אנו נרצה להציע הבדל ההולם את קו החשיבה של משנת קינים לגבי דיני הנזירות, ולאור הסוגיה בגמרא.

ג. עיקר נזירות

מספר דעות עולות בראשונים ובאחרונים בהגדרת עיקר נזירות. איסורי נזירות וחיוביה קשורים בעיקר לארבעה תחומים: טומאת מת, דיני יין וגפן, חיובי קרבן והלכות הקשורות לשיער.

כל אחד מן התחומים הללו עשוי, באופן תאורטי, להיות מוגדר כעיקר הנזירות. כמובן, יש תחומים שבהם הגיוני יותר למקם את עיקר הנזירות, ויש כאלו שפחות. אכן, אנו מוצאים מגוון דעות ביחס לכך.

למשל, יש המדייקים מדברי התוספות במספר מקומות, שעיקר הנזירות הוא בחיובי הקורבן. נדגים זאת מדברי התוספות במסכת נזיר. המשנה בנזיר מתייחסת לאדם שמתנה באופן הבא:

הריני נזיר על מנת שאהא שותה יין ומטמא למתים - הרי זה נזיר, ואסור בכולן... (נזיר, פרק ב' משנה ד').

הגמרא בנזיר (יא.) מבארת את דין המשנה על רקע כללי 'מתנה על מה שכתוב בתורה'; האדם קיבל נזירות, והתנאי נוגד צו מפורש בתורה. לכן, המעשה חל והאדם נזיר, ואילו התנאי בטל.

התוספות על אתר מקשים:

... וא"ת - ותיפוק ליה דנזירות אי אפשר לקיים ע"י שליח ... (תוספות נזיר יא., ד"ה דהוי).

כלומר, קיים כלל בסיסי יותר שמפקיע את עצם היכולת להטיל תנאים בנזירות. הגמרא בכתובות (עד.) לומדת, שלא ניתן להטיל תנאים במעשה שאי אפשר לקיימו על ידי שליח. הנזירות היא דוגמה למעשה שכזה, ולכן אין צורך להגיע ליסוד של מתנה על מה שכתוב בתורה כדי להפקיע תנאי בנזירות.[9]

תשובת התוספות מאלפת:

...וי"ל - אחרי שאחרים יכולים להביא קרבנות תחתיו, נחשב כאילו כל המעשה יכול לעשות ע"י שליח ...

מבואר בתמורה (י.) שאנשים אחרים יכולים להביא קרבנות עבור נזיר מסויים.[10] לטענת התוספות, עובדה זו מספיקה כדי להגדיר את הנזירות כולה כתחום שאפשר לקיימו על ידי שליח. מדברי התוספות נראה שעיקר הנזירות בקורבן, ולכן אם חיוב הקורבן מתמלא בשליחות אזי המעשה כולו נחשב כמעשה שמתקיים בשליחות.

עם זאת, קיימות גם גישות אחרות ביחס להגדרת עיקר נזירות.[11] יש כמובן כאלו שמגדירים את עיקר הנזירות ביין (זוהי התחושה האינטואיטיבית שלנו כלפי מהות הנזירות).[12] אולם, אפשר גם להציע שעיקר נזירות הוא בשיער, וזאת הן על סמך מקורות תלמודיים והן על בסיס הפסוקים.

בפסוקים מבוארים חובותיו של הנזיר, ורובם קשורים לתחום האיסורי: לנזיר אסור להיטמא, אסור לו לשתות יין ולהתגלח, וכן הלאה. אך לצד שלל האיסורים בוקע ועולה גם המעמד המיוחד של השיער. יש בו איסור תגלחת, אך קיים בו גם חיוב אקטיבי שמהווה מצוות עשה:

וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא אתו אל פתח אהל מועד (במדבר, פרק ו' פסוק י"ג).

על פי פשטות הפסוק, מתייחסת התורה לשיער.[13] נזרו של הנזיר הוא השיער שגידל במהלך ימי הנזירות. זהו ה'כתר' או ה'נזר' שנמצא על ראשו. בתום ימי הנזירות, מצטווה הנזיר להביא את שערו אל המקדש. בהמשך תתאר התורה את מה שיש לעשות עם השיער הזה, שוב - כחיוב אקטיבי וכמצוות עשה.

נראה, אם כך, שיש אפשרות להבין שהנזירות ממוקדת בשיער.[14] למען האמת, ייתכן שכך ניתן לדייק גם מן המשנה שציטטנו לעיל. כזכור, המשנה עוסקת באדם שרוצה להיות נזיר, בתנאי שאחד מן החיובים המפורטים בתורה לא יחול עליו. המשנה נותנת שתי דוגמות: נזיר שרוצה לשתות יין, ונזיר שמעוניין להיטמא למתים. המשנה איננה מתארת נזיר שרוצה להימנע מאיסורי גילוח.

לפי הצעתנו, נוכל לדייק באופן הבא: נזיר שרוצה לשתות יין (או להיטמא למת) הוא דבר סביר. אמנם המשנה שוללת זאת, אך עצם הרעיון יכול לעלות במוחו של מישהו, ומדובר על הליך שיש בו היגיון כלשהו. אך נזירות על מנת להתגלח מהווה אוקסימורון. משמעות המילה "נזיר" קשורה לנזר שאותו הוא מגדל על ראשו, ואותו הוא מביא בתום ימי נזירותו למקדש. הניסיון לנזור על מנת שלא לגדל שיער הוא בגדר של סתירה פנימית, והוא מופקע מתוכן ההיגד הזה גם ללא הכללים של 'מתנה על מה שכתוב בתורה'.

אם כן, נוכל לסכם את האפשרות שאנו מעלים באופן הבא: מתוך מגוון חיובי הנזיר ואיסוריו, מוגדר השיער כעיקר הנזירות. בהגדרה זו נשתמש בסעיף הבא, בבואנו להסביר מהי נדבת נזירות.

ד. נדר נזירות ונדבת נזירות

הגמרא בנדרים ובנזיר מביאה סיפור מרתק על שמעון הצדיק. הסיפור מתאר את מעשהו של נזיר אחד, שבא מן הדרום. בגמרא מבואר שסיפור זה מדגים את המקרה של נדבת נזירות. כך מתואר בגמרא:

... דתניא, אמר (רבי) שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא,[15] אלא אחד. פעם אחת בא אדם אחד, נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים.
אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?
אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי; הלכתי למלאות מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו: רשע, למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמים.
מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל ... (נזיר ד:).

כאמור, הגמרא רואה בסיפור זה מקרה קלאסי של נדבת נזירות. הראשונים מסבירים, לאור גישתו של הר"ן, ששמעון הצדיק הרגיש בסיפורו המיוחד של הנזיר מן הדרום. הוא חש דווקא כאן, שמדובר בנזירות הבאה בלב שלם, ולכן ראוי לכנות אותה נדבת נזירות :

... שמתוך הפלגת הנוזר הכיר טוב כונתו, ואכל הימנו ... (מאירי שם, ד"ה נדרי הקרבנות).

אמנם, יש קושי בהסברים הללו. האם דווקא נזיר זה היה כה מיוחד? בנוסף, הברייתא מדגישה ששמעון הצדיק לא אכל אשם נזיר טמא (חוץ מאשמו של הנזיר מן הדרום). אולם לפי הסברי הראשונים יש לומר ששמעון הצדיק לא אכל קורבנות נזירות כלל, גם לא כאלו של נזיר טהור. הראשונים אכן אומרים שהוא הדין לנזירים טהורים, והאשם לאו בדווקא.[16] אך אין הסבר זה מתיישב עם פשטות הסיפור ועם לשון הברייתא. לכאורה נראה, שעניין הטומאה מהותי לסיפור שלפנינו.

אנו נרצה להציע שכאן בדיוק נעוץ החילוק בין נדרי נזירות לבין נדבת נזירות. ההבדל דומה לזה ששורר בקרבנות - זהו ההבדל בין "הרי עלי" לבין "הרי זו"; ושיעור הדברים כך הוא.

סתם נזירות מהווה דין בגברא,[17] כאשר הנוזר מקבל עליו נזירות (לפרק זמן קצוב, או לכל החיים). אולם, ניתן להתייחס באופן ישיר לשיער, ולקבל נזירות שכל כולה ממוקדת בהבאת השיער למקדש. לטענתנו, זוהי נדבת נזירות,[18] וכפי שנראה מייד - זה מה שעשה אותו נזיר מן הדרום. בנזירות שכזו, השיער כבר מגודל, והנוזר מחליט לתת אותו לשמים, בתבנית של "הרי זו". הוא מתבונן בשערו ומקדיש אותו, ממש כשם שנודבי קרבן מתבוננים בבהמה ומחליטים להקדיש אותה לשמים.

נשים לב, בסיפורו של הנזיר מן הדרום לא היה צורך בפרק זמן ארוך כדי לגדל את השיער. שערו של הנזיר מן הדרום כבר היה מגודל, וכך מתחיל הסיפור שלו.[19] גם הלשון שבה קיבל נזירות כוללת את האמירה המכוונת ישירות לשיער: "העבודה, שאגלחך לשמים". למעשה, מתוך הסיפור אי אפשר לדעת האם לצד אמירה זו קיבל הנזיר מן הדרום גם נזירות רגילה של "הריני נזיר".

כמובן, לא ניתן להקדיש את השיער באופן סתמי. אפשר לקבל נזירות, ולחכות פרק זמן מסויים (חודש, לכל הפחות)[20] ורק אז לבוא למקדש. אולם בתרחיש של נדבת נזירות, רוצה האדם להביא את שערו מייד, בדיוק כפי שקרה לנזיר מן הדרום בסיפורו של שמעון הצדיק.

נראה, שיש משבצת הלכתית המאפשרת זאת. האדם מקבל נזירות, ומייד נטמא. אמנם אסור לעשות כן, אך עתה עליו לגלח את שערו מייד. לאחר מכן יצטרך הנוזר למלא אחר ימי נזירות הטהרה, מכל מקום - לעת עתה הצליח במשימתו.[21] את השיער הקדיש לשמים, וזוהי בדיוק נדבת הנזירות שעליה דיברה הסוגיה.[22]

ה. הסבר הסוגיה

לפי ההצעה שהעלנו בסעיף הקודם, מתבארות מספר נקודות בסוגיה. ראשית, מובן מדוע התנגד שמעון הצדיק לתופעה הזו. אין מגמתו של שמעון הצדיק למחוק את כל פרשיית נזירות מן התורה. אין לו התנגדות לתופעה של נזירות טהרה. אך הוא נוטה לשלול את המקרים של נזירות טומאה מכוונת, כשם שביקש לעשות הנזיר מן הדרום.

כך גם יובנו דברי הגמרא שבעקבות הסיפור:

... א"ל ר' יונה - היינו טעמא; כשהן תוהין נוזרין, וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות - מתחרטין בהן, ונמצאו מביאין חולין לעזרה ... (נדרים ט:)

הראשונים מבארים שרבי יונה מתייחס למצב אקראי, שבו התרחשה טומאה. אולם אפשר לפרש שרבי יונה מדבר בדיוק על התופעה שהדגשנו. אנשים מסויימים היו נוזרים כאשר היו תוהים (כלומר, מתוך רגש אימפולסיבי), ומייד מטמאים את עצמם. לאחר מכן, היו חייבים למלא אחר נזירות הטהרה, אולם לא היה ברצונם לקבל נזירות טהרה מראש ועל כן הם מתחרטים.

מעתה מובן גם מדוע מדבר שמעון הצדיק דווקא על אשם של נזיר טמא. אין לשמעון הצדיק מניעה מאכילת קרבנות נזיר טהור.[23] אך בבוא נזיר טמא לפניו, הוא חושד בו שקיבל נזירות ומייד נטמא. בקרבן כזה אין הוא חפץ, למעט אותו נזיר מן הדרום ששיכנע אותו בכנות וברצינות מעשיו.

ו. הנוזר בבית הקברות

ייתכן שניתן לדלות ראיה למוסד של 'נזירות טמאה' שהצענו סביב המושג של נדבת נזירות, מתוך דברי הרמב"ם. הרקע הוא בקביעתה של הגמרא בנדרים, שאין נודרים בדבר האסור אלא רק בדבר הנדור. הגמרא מדגימה את הכלל הזה במספר עניינים, ובין השאר מובא הדין המחודש הבא:

... מיבעי ליה למתפיס בחטאת ואשם ... (נדרים יג.)

אמנם, בפשטות החטאת והאשם אינם בגדר של דבר הנדור, משום שאי אפשר לאדם לקבל על עצמו חטאת ואשם בנדר או בנדבה. אף על פי כן, מרבה הגמרא גם את החטאת והאשם לדין ההתפסה.

הראשונים ביארו זאת במספר אופנים.[24] ההסבר שרלבנטי לסוגיה שלנו עולה מפסיקתו של הרמב"ם בהלכות נדרים. לטענת הרמב"ם, החטאת והאשם של הנזיר נחשבים לדבר הנדור שאליו התכוונה הגמרא:

החטאת והאשם - אע"פ שאינן באין בנדר ונדבה, כמו שיתבאר במקומו, אפשר לנודר להביא אותם מחמת נדרו; שהנודר בנזיר מביא חטאת, ואם נטמא מביא אשם ... (רמב"ם הלכות נדרים, פ"א ה"י).

כלומר, אדם יכול ליצור על ידי נדר (אמנם, באופן עקיף) חיוב של חטאת. אולם אין זה מבאר את ההגדרה של אשם כדבר הנדור. סוף סוף, נדר הנזירות כשלעצמו איננו יוצר חיוב אשם.

אפשר להבין ברמב"ם, שעצם האפשרות של האדם להיטמא (חרף האיסור שכרוך בדבר) כבר מספיקה כדי להגדיר את האשם כדבר הנדור. אולם אם כך, אין זה ברור מדוע פנה הרמב"ם לנזיר. אם מוכנים להגדיר את תולדת האיסור כקורבן הנדור, אזי קיימות אינספור דוגמאות אחרות - למשל, אדם שנודר לאכול חלב, אוכל אותו, ומתחייב חטאת בעקבות כך.

ייתכן, שהמסלול של נזירות טמאה כפי שמשתקף בסיפורו של הנזיר מן הדרום, נותן את הגושפנקה להגדרת האשם כדבר הנדור. אפשר גם למתן מעט את הפן האיסורי שתלינו באותם נזירים מסוגו של הנזיר מן הדרום. לשם כך, עלינו לפנות למחלוקת אמוראים מעניינת בנוגע לאדם שנוזר כאשר הוא נמצא בבית הקברות:

איתמר, מי שנזר והוא בבית הקברות; ר' יוחנן אמר: נזירות חלה עליו, ור"ל אמר: אין נזירות חלה עליו ... (נזיר טז:).

בהמשך הסוגיה תסיק הגמרא שלכל הדעות חלה עליו נזירות,[25] ומחלוקתם של רבי יוחנן וריש לקיש נוגעת למימד האיסורי שיש בפעולה שכזו. ייתכן, אם כך, שאין אפילו לאו במי שנוזר בבית הקברות.[26]

אפשר, לאור זאת, להציע בנדבת נזירות את ההליך הבא: אדם שרצה משום מה לנדוב את שערו לשמיים (בתרחיש הדומה ל"הרי זו" בקרבנות), טימא את עצמו במת. מייד לאחר מכן נזר (בהיתר, לפי ריש לקיש) והוכרח לגלח את שערו. בכך מילא את רצונו לנדוב נזירות. לאחר מכן היה צריך לקבל על עצמו נזירות טהרה, ומכל מקום זוהי נדבת הנזירות שעליה מדברת הסוגייה בנדרים.