קידושין | הדרן למסכת קידושין

בעז"ה קיימנו סיום מסכת קידושין וסדר נשים, ופתיחת מסכת בבא קמא, בישיבה בשעה 20:00. למדנו במקום הקבוע בשולחן החבורות בבית המדרש. 

השיעור הועבר במוצאי שבת קודש, כ' במרחשון תשפ"ד

הדרן למסכת קידושין – כוח התורה לקדושה, ולמלחמה

א. בעניין קיום המצוות על ידי האבות – ראה דף המקורות שערכנו ליומא דף כ"ח. וכבר העיר תוספות הרא"ש כאן:

"מצינו שקיים אברהם את התורה כולה. יש ספרים שכתוב זה בסדר המשנה, וקשה דבפ' אמר להם הממונה אמר רב קיים אברהם את כל התורה כולה וכו' אמר לי' רב שימי אימור ז' מצות א"כ מצותי חקותי ותורותי ל"ל ואי משנה היא מאי אתא רב לאשמעינן, לכך נראה דברייתא היא".

ובכן, אכן מדובר על מימרה המוסיפה על משנתנו, ועל כן לא נאריך בה כאן, ומוזמנים לעיין שוב בדף המקורות שערכנו אז, ובשלוש הגישות בין המפרשים: 1. כפשוטו, כפי שנקטו כמה ראשונים וכפי שנקט המשנה למלך בפרשת דרכים; 2. שלא כפשוטו כפי שהסביר הרמב"ם בהלכות מלכים בעוסקו ב-7 מצוות בני נוח, ובדברי מפרשיו שם; 3. קיימו טעמי המצוות וסודתיהן, ודווקא בארץ ישראל, כדברי הרמב"ן בפרשת וישלח ובאריכות רבה בנפש החיים, הקשורים גם לפרשת וירא שקראנו השבת ולדרך הצדקה והמשפט שהנחיל אברהם לזרעו אחריו.

ב. ומכאן, מסכת קידושין מסיימת בשבחה של תורה, ובשבחו של לימוד תורה, בחידושו של רבי נהוראי שלא היה מלמד את בנו אלא תורה. אמנם בגמרא בעירובין י"ג נאמר שרבי נהוראי הוא ר' מאיר, אך כבר התקשו בזה המפרשים האחרונים, שכן לעיתים מצאנו מחלוקת של ממש בין ר' מאיר ובין ר' נהוראי. ולכאורה גם כאן ישנה מחלוקת, שכן ר' מאיר מורה ללמד מלאכה נוחה וקלה, בעוד שר' נהוראי ממליץ על לימוד תורה בלבד.

אמנם, ניתן גם ליישב. המהרש"א בחידוש אגדות כאן כתב:

"ור' נהוראי דקאמר נמי לקמן מניח אני כל אומנות שבעולם כו' אלא תורה ודאי דלא פליג וצריך כל אדם ללמוד אומנות אלא דה"ק מניח אני הקביעות של כל האומנות ואני מלמדו תורה בקבע ואומנות עראי".

ועוד ניתן ליישב, שהכל לפי מה שהוא אדם: יש המתמסר לתורה, ויש מי שאינו מסוגל לכך ועוסק באומנות, שכן כפי שכבר למדנו ביום שישי אי אפשר לעולם בלי אלה ובלי אלה. וכבר האריכו בזה רבים – ראו למשל בקובץ שיעורים, חלק ב' סימן מ"ז בהרחבה רבה על כך שר' נהוראי הוא הוראה ליחידים ולא לרבים שנדרשים לעסוק במנהג דרך ארץ. וכעין דבריו ממש כתבו גם בספר המקנה כאן, ובתולדות יעקב יוסף בפרשת השבוע הבאה, פרשת חיי שרה, בבואו להסביר את עניין "ואברהם זקן בא בימים", ויעויין שם. (אז אם התולדות והמקנה מן החסידים, ור' אלחנן מן הליטאים, כותבים דבר אחד – זה חייב להיות נכון...)

ויעויין גם בתשובתו המפורסמת של הרב עובדיה ביחווה דעת (ג' ע"ה; ויש תשובה דומה גם באגרות משה, ד' ל"ו) בעניין הבחירה בין ישיבה תיכונית שלומדים בה תורה ודרך ארץ, ובין ישיבה שלומדים בה רק מקצועות קודש. והדברים ארוכים וקשורים במידה רבה גם להשקפת עולם, ולא נאריך בזה כאן.

ג. ולעצם החידוש והדרשה ובה מסיימים את המסכת - דף פב עמוד ב

רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות וכו'. תניא, רבי נהוראי אומר: מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שכל אומנות שבעולם אין עומדת לו אלא בימי ילדותו, אבל בימי זקנותו הרי הוא מוטל ברעב, אבל תורה אינה כן, עומדת לו לאדם בעת ילדותו, ונותנת לו אחרית ותקוה בעת זקנותו, בעת ילדותו מהו אומר? וקוי ה' יחליפו כח יעלו אבר כנשרים, בזקנותו מהו אומר? עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו.

אכן, גם לומדי תורה עשויים להיחלש לעת זקנה. אך כוח התורה שבהם, שממש שורה בגופם ובעצמותיהם, נמשך לעולמי עד.

ד. מסכת קידושין וסדר נשים מסתיים בענייני צניעות, כפי שלמדנו בהרחבה בימים האחרונים. משום שהדרך לבנות בית בישראל, ולמלא אותו בקדושה, היא דווקא באמצעות התורה. הזכרנו את הגדרתו היסודית של הרמב"ם בסוף פרק כ"ב מהלכות איסורי ביאה אודות איסור ייחוד שהוא "הגורם הגדול". הדברים נשנו בהלכה הכמעט אחרונה בהלכות איסורי ביאה:

לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן, ויזהר מן הייחוד שהוא הגורם הגדול, גדולי החכמים היו אומרים לתלמידיהם הזהרו בי מפני בתי הזהרו בי מפני כלתי, כדי ללמד לתלמידיהם שלא יתביישו מדבר זה ויתרחקו מן הייחוד.

אלא שבהלכה האחרונה ממש מוסיף הרמב"ם וכותב:

"וכן ינהוג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי עגבים שאלו גורמין גדולים והם מעלות של עריות, ולא ישב בלא אשה שמנהג זה גורם לטהרה יתירה, גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד. סליקו להו הלכות איסורי ביאה בס"ד". 

התורה – היא הנותנת לאדם את הכיוון ואת הדרך למלא את חייו, ומתוך כך למלא את ביתו ומשפחתו, בקדושה ובטהרה.

ה. הימים ימי מלחמה, ובימי מלחמה יש מעלה חשובה במיוחד לתורה, כדברי חז"ל בגמרא במכות בדף י':

"א"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה".

ובנוסף לגמרא במגילה בדף ג':

"אמר לו: אמש בטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו בטלתם תלמוד תורה! - אמר לו: על איזה מהן באת? - אמר לו: עתה באתי מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק; אמר רבי יוחנן: מלמד שלן בעומקה של הלכה".

וכפי שמסביר תמיד הרב אשר וייס, שהמלאך לא בא לתבוע עלבונה של תורה, אלא בא לתבוע את עלבונה של המלחמה! עם ישראל נלחם ומנצח, בזכותה של תורה.

חשוב לי לומר, דווקא בימים האלה, לעניות דעתי – ואני יודע שאני נכנס כאן לשדה מוקשים, ובכל זאת כך למדנו כאן בבית המדרש הקדוש הזה – אין בדברים הללו כדי לפטור את לומדי התורה מן המלחמה. כאן, בבית המדרש הזה, רבים מן הלומדים, ואף מבני החבורה שלנו, נמצאים כעת בחזיתות השונות. חלקם בתוך עזה ממש. מי שיכול להילחם – שיילחם, ולא ישב ללמוד! זה מה שנדרש מאיתנו כעת.

זה לא סוד, שאני עוסק לילות כימים גם בצד הקשה והכואב ביותר של המלחמה: בחללים ובנעדרים. עבר עליי חודש מאוד מאוד לא קל. המראות, המחשבות, המשפחות; אני עדיין לא במקום שאוכל בכלל לדבר על זה. ודווקא כאשר רואים את מסירות הנפש של לוחמינו, ורואים את המחיר הכבד מנשוא שהדעת אינה סובלת, אי אפשר לשבת ולומר שמישהו אחר יילחם בעבורי. מי שיכול להילחם – נדרש להילחם.

ויחד עם זאת, יושבים כאן אנשים צעירים יותר, שטרם התגייסו לצבא; ומשתתפים איתנו בבית אנשים מבוגרים יותר, שאת המלחמות שלהם הם כבר נלחמו. להם – ודווקא להם – אנחנו אומרים: התורה שלכם היא זו שמעמידה את רגלינו במלחמה.

ועל כן, הזכות הגדולה שנפלה בחלקנו, להתמיד בלימוד גם בעיתות מלחמה, ולקבוע עיתים לתורה ולא להניח אותה אפילו ליום אחד – היא זכות גדולה ועצומה.

ו. אני קצת "שקוף" מולכם, ואתם שותפים בסדר היום שלי. אתם יכולים לראות באיזו שעה הקלטתי כל דף, והאם אני בבית, במשרד בצבא או במקום אחר. שאלו אותי כמה פעמים: איך בתוך כל אלפי השאלות ההלכתיות, והמשימות הקשות בנושא החללים, יש זמן גם לדף היומי. אז התשובה היא שאין זמן, ולפעמים רק ב4 לפנות בוקר; אבל התשובה העמוקה יותר, ומישהו שאל את זה את אשתי, והיא השיבה: "זה יותר חזק ממנו". אני חושב שזו הגדרה מדוייקת: זה יותר חזק ממני. אין לי זמן לזה, והעוסק במצוה פטור מן המצוה, אבל איך אפשר בלי? איך אפשר בלי קביעות של כמה דקות של תורה, שאינן הלכות קבורה ואבלות, ואינן הלכות שבת ופיקוח נפש וכשרות; אלא עיסוק בסוגיות עצמם. הלימוד היומי בחודש הזה עבורי היה חצי שעה של שפיות בתוך עולם שעבר מבול. ולכם – מקרוב ומרחוק – יש חלק עצום בזה. הידיעה שכל כך הרבה אנשים שותפים לקביעות הזאת, וקיבלתי בסוף השבוע הודעות מאנשים שנמצאים בשטחי כינוס וממשיכים לקבוע עיתים לתורה וחגגו איתנו "סיומים" – הידיעה הזאת מחזקת אותי לעשות עוד מאמץ קטן, גם אם באישון לילה, כדי לקחת חלק בתורה שבזכותה עומדות רגלינו במלחמה.

ומכוח התורה הזו אנו מתפללים:

"וקוי ה' יחליפו כח ... עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו".

הסיום וההדרן מוקדש כמובן להצלחת כוחות הביטחון בכל מקום שהם, לרפואה שלמה לפצועים, ולשלומם של אחינו ואחיותינו שבשבי האויב. אנחנו מתפללים וחרדים לשלומם, ומתחננים לקדוש ברוך הוא שזכות כל דף ודף שבמסכת קידושין ובסדר נשים תעמוד להם, שישובו בריאים ושלמים לבתיהם, ונזכה להכניע את אויבנו; והיה כאשר ירים משה ידו – וגבר ישראל. חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-להינו.