עני המהפך בחררה
הגמרא מזכירה סוגיה זו אגב המשנה שעוסקת במקרה ששליח מקדש אשה לעצמו במקום למשלח, והרי זה נקרא רמאי. בדומה לזה, אדם הלוקח לעני המהפך בחררה את החררה נקרא רשע. השאלה המרכזית בסוגיה היא האם מדובר בדין מוסרי בלבד או שמא יש לעני גם זכויות ממוניות על החררה ומדובר בדין משפטי. הרב הציג את מחלוקות הראשונים והאחרונים סביב סוגיה זו, והסביר כיצד הן משליכות על השאלה המרכזית.
סיכום מאת דוד שמעון גרשוביץ, לא עבר את ביקורת הרב.
עני המהפך בחררה
המשנה מתייחסת למקרה בו אדם מינה שליח לקדש לו אשה, והלך השליח וקידש את האשה לעצמו, מקודשת לשליח:
האומר לחבירו צא וקדש לי אשה פלונית, והלך וקדשה לעצמו - מקודשת לשני.[1]
הגמרא מעירה על הדין הפשוט של המשנה, שמעשיו של השליח אינם ראויים:
האומר לחבירו צא וקדש. תנא: מה שעשה עשוי, אלא שנהג בו מנהג רמאות.
בהמשך הגמרא מתייחסת גם למקרה בו עני מהפך בחררה כדי לזכות בה, ובא אחר וזכה בה לפניו, זכה ונקרא רשע:
אמר ליה: עני מהפך בחררה ובא אחר ונטלה הימנו, מאי? אמר ליה: נקרא רשע.[2]
החתם סופר מעיר שיש להבחין בין 'רמאי' לבין 'רשע'. הרמאי הוא אדם הבוגד במשלח, והבעיה המוסרית היא הפגיעה באמון שניתן לשליח ע"י המשלח. לעומת זאת, הרשע הוא אדם שפוגע בזכויות אמיתיות או מדומות השייכות לאדם מסוים. כלומר, לקיחת החררה שעני מהפך בה היא במובן מסוים פגיעה בזכויות של העני, שהתחיל לזכות בחררה, ואין כאן פגיעה באמון או בגידה.
התוס' מקשים על סוגייתנו הקובעת שעני המהפך בחררה נקרא רשע מסוגיה בבבא מציעא העוסקת במקרה של אדם שנפל על מציאה, ובא חבירו וזכה בה:
עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה כו' - פי' בקונטרס דמיירי בחררה של הפקר וקשה מהא דתנן בשנים אוחזין (ב"מ דף י.) ראה את המציאה ונפל לו עליה או שפירש טליתו עליה ובא אחר ונטלה הרי היא שלו וכן הא דקאמר התם (שם) מי שליקט מקצת הפאה ופירש טליתו עליה מעבירים אותו הימנה ואמאי עני מהפך בחררה הוא.
במבט ראשון אין שום קושיה, שהרי אפשר לומר שסוגייתנו עוסקת ברמה המוסרית, האם נקרא רשע או לא, אך אין לכך השלכות משפטיות, והסוגיה בבבא מציעא עוסקת רק ברובד המשפטי ולא מתייחסת לרובד המוסרי. אכן, כך הרמב"ן מסביר את היחס בין הסוגיות:
ויש מקשים מדאמרינן בפ' שנים אוחזין (י' א') ראה את המציאה ונפל לו עליה ובא אחר והחזיק בה זה שהחזיק בה זכה בה… אבל רש"י ז"ל פירש שם עני המהפך בחררה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית, וכן נראה ממה שאמרו עני, ועוד שאין בדברי ר"ת ז"ל טעם כעיקר. והנך פירכי לא קשיאן, דבמציאה לא היה יודע אותה שיהפוך בה ולא על ידי טרחו באה ואף על פי שהפיל עצמו עליה זה זכה בה, ואם אין טעם זה מספיק אומר לך שנקרא רשע והתם דינא קאמרינן.[3]
אולם, ר"ת המובא בתוס' יוצא מנקודת הנחה שיש לסוגייתנו השלכות משפטיות ואיננה עוסקת רק ברובד המוסרי (או לחילופין שיש ציפייה שהסוגיה בבבא מציעא תפרט גם על הרובד המוסרי, אם הוא קיים). בעקבות זאת מציע ר"ת חילוק בין שתי הסוגיות:
ואומר ר"ת דאיסור דמהפך דנקט הכא לא שייך אלא דוקא כשרוצה העני להרויח בשכירות או כשרוצה לקנות דבר אחד וחבירו מקדים וקונה והוי דומיא דרב גידל ומש"ה קאמר דנקרא רשע כי למה מחזר על זאת שטרח בה חבירו ילך וישתכר במקום אחר אבל אם היתה החררה דהפקר ליכא איסור שאם לא זכה בזאת לא ימצא אחרת.
הסוגיה בבבא מציעא עוסקת במציאה, ובמציאה אין שום עדיפות לראשון שראה את המציאה, שהרי אין תחליף למציאה. כלומר, השני שרואה את המציאה וזוכה בה, לא יכול להשיג את המציאה באופן אחר, שכן מציאה היא דבר מזדמן שאי אפשר לצפות אותו. לא ניתן לומר לשני לוותר לראשון ולמצוא מציאה אחרת. אולם, הסוגיה שלנו עוסקת במקרה בו אדם התחיל במשא ומתן לגבי עסקה מסוימת, אסור לאדם אחר להגיש הצעה אחרת לאותה העסקה ולעקוף את המציע הראשון, כיוון שניתן לומר לשני שיחפש את אותה העסקה במקום אחר. במילים אחרות, אם אדם רוצה לקנות בית שאיננו ייחודי והתחיל כבר במשא ומתן, אסור לאדם אחר לקנות את אותו בית, שנאמר לו שיחפש בית אחר ויקנה אותו.
שאר הראשונים שלא מקבלים את החילוק של ר"ת בעצם דורשים מהאדם לוותר על האפשרות להשיג דבר שלא יהיה ניתן להשיגו בדרך אחרת בשם המוסר, ואין להפעיל במקרים כאלה את הכלל 'חייך קודמים לחיי חברך' (כמובן לא במשמעות של חיים ממש אלא במשמעות של איכות חיים).
עדיין יש מקום להסתפק מהי מסקנת ר"ת לגבי סוגייתנו – האם אכן יש לעני המהפך בחררה זכויות ממוניות בחררה או לא. נראה שנחלקו בכך האחרונים. המהרי"ק מביא משנה בגיטין, אשר לדעתו מקבילה לחלוטין לסוגייתנו:
עני המנקף בראש הזית - מה שתחתיו גזל, מפני דרכי שלום, ר' יוסי אומר: גזל גמור.[4]
המשנה בגיטין קובעת שאדם המנקף זיתים ובא אחר ולקח אותם, הרי זה גזל. כלומר, למרות שהמנקף את הזיתים לא זכה בזיתים במעשה קניין רגיל, יש לו זכויות משפטיות בזיתים. כך גם, לדעת המהרי"ק, בסוגייתנו – יש לעני המהפך בחררה זכויות משפטיות על החררה:
ואשר הבאתה ראייה מדינא דבר מצרא דאמר התם דאי לא אמיד לא נטרינן ליה אפי' את"ל דיש להוכיח משם דאין שומעין לו ומוכרה לאחר מ"מ פשיטא דלא דמי כלל שהרי אין לו שום צד זכייה בשדה זו אלא שאמרו חכמים שיקדים הוא לכל הלוקחים משום ועשית הישר וכו'… אבל גבי עני המהפך בחררה שעשו חכמים כאילו זכה בה בהיפוך זה כיון דמשום זכיי' נגע בה גם הוא יכול למוכרה וזה פשוט למבין.[5]
לעומת זאת, המהרש"ל מתנגד נחרצות לדברי המהרי"ק, וטוען שסוגייתנו עוסקת אך ורק ברובד המוסרי, או במילים אחרות ב'נקרא רשע':
מכל הלין נשמע דאין שייך דין עני המהפך בחררה אלא לקרותו רשע ולא להוציא מידו כלל.[6]
ביחס לסוגיה בגיטין, מסביר המהרש"ל, שיש להבחין בין סוגי טורח שונים. אינו דומה הטורח בסוגייתנו לטורח בסוגיה בגיטין:
ואעפ"י שזה הזית הוא של הפקר מ"מ אסור משום גזל מדבריהם ונקרא גזלן מדרבנן מאחר שזה העני טרח עד שהפילם לארץ וצריכים אנו לחלק בין טרחא לטרחא כי ב' חלוקים בטירחא יש טרחא שאין מועיל כלל ויש טרחא שמועיל לעניין איסור גזל מדבריהם.
דברי המהרש"ל מעורפלים קצת, ולא כל כך ברור מה ההבדל בין הטורח של עני המהפך בחררה לבין עני המנקף זיתים. נראה שההבדל בטורח איננו הבדל כמותי, אלא הבדל איכותי – עני המנקף זיתים משנה את החפץ, ע"י הטורח הוא הפך את הזיתים מפירות שמהווים חלק מהטבע, ליבול וסחורה. בטורח כזה ניתן לדבר על קניין מסוים שיש למנקף, בדומה לקניין אומן שקונה את הכלי בשבח הכלי שיצר. אולם, עני המהפך בחררה אמנם טורח, אך אין הטורח יוצר חפץ חדש, ולכן אין לדבר על זכויות ממוניות על החררה.
במילים אחרות, נחלקו המהרי"ק והמהרש"ל האם קיימות זכויות משפטיות לעני המהפך בחררה, או שמא כל הדיון הוא דיון מוסרי. נדגיש, גם לדעת המהרש"ל קיימים מקרים בהם יש זכויות משפטיות, ובכך עוסקת המשנה בגיטין, אך לדבריו יש לצמצם את הזכויות המשפטיות רק למקרים מסוימים, כפי שהסברנו.
אם נלך בכיוון המוסרי, לפיו עני המהפך בחררה אינו זכאי בזכויות משפטיות בחררה, עדיין יש לדון מתוקף מה החיוב המוסרי פועל. נראה שאפשר להציע שני כיוונים בהקשר זה. כיוון אחד, כפי שככל הנראה מבין המהרש"ל שהבאנו לעיל, מבוסס על הטורח. ר"ת מזכיר בדבריו שהעני טורח בחררה, ואמנם אין בטורח זה כדי ליצור זכויות משפטיות, כפי שביארנו, עדיין יש בטורח זה כדי ליצור את החיוב המוסרי.
אולם, כיוון אחר העולה בראשונים ככל הנראה שם את הדגש על כך שמדובר בעני המהפך בחררה, ולא בסתם אדם שמהפך בחררה. הדבר בא לידי ביטוי בדברי המרדכי, שבאופן פשוט מתנגדים לחלוטין לדברי המהרי"ק, ויוצרים קשר בין סוגייתנו לבין דינא דבר מצרא:
רב גידל הוה מהפך בההוא ארעתא כו' [*עד] עני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה נקרא רשע וה"מ כשקנה דבר בשוויו דדמי קצת לדינא דבר מצרא משום ועשית הישר והטוב שיוכל למצוא במקום אחר לקנות אבל דבר הפקר או מהפך שיתננה לו בחנם ובא אחר וזכה בו אינו נקרא רשע כדאמרי מתנה לית בה משום דינא דבר מצרא.[7]
דינא דבר מצרא (כאשר אדם מוכר שדה יש לשכן שלו זכות לקנות את השדה לפני כל אדם אחר, כיוון שמבחינתו יש ערך מוסף בקניית השדה הסמוכה לשדה שלו) נלמד מהפסוק 'ועשית הישר והטוב'. ברור לחלוטין שאין זכויות ממוניות על פי דין לבר מצרא, וכן אי אפשר לבסס את החיוב המוסרי של המוכר למכור לבר מצרא על טורח של הבר מצרא. נראה שבמקרה זה השיקול המוסרי נובע מהיתרון שיש דווקא לבר מצרא לזכות בקרקע. זה כמובן 'לפנים משורת הדין'. אפשר למצוא מקומות נוספים בש"ס בהם מופעל שיקול של 'לפנים משורת הדין', כאשר העיקרון המנחה אותם הוא עזרה לחלש. נראה שניתן לטעון גם בסוגייתנו שהעיסוק הוא דווקא בעני, וכפי שמדגיש הרמב"ן שהבאנו לעיל, כיוון שעובדה זו שהעני מהפך בחררה יוצרת את השיקול המוסרי, לדרוש מאדם אחר לא לקחת לו את החררה.
אגב, ההשוואה לדינא דבר מצרא מעלה את השאלה האם גם השיקול המוסרי יכול להיתרגם לשיקול משפטי, כפי שבאמת קורה בדינא דבר מצרא – דינא דבר מצרא איננו רק חיוב מוסרי בעלמא, אלא הוא הפך לחיוב משפטי שאפשר לתבוע עליו בב"ד. יכול להיות שגם לסוגייתנו, למרות שבבסיסה היא מוסרית, יש השלכות משפטיות.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)