השיעור עוסק בהסכם קדם-נישואים שמקיימים בני הזוג קודם החתונה כדי למנוע מצב של סרבנות גט.

בתחילת השיעור נדרש הרב לשיטת המתנגדים מן הסיבה העקרונית בשל הזילותא שיכולה להיווצר מהסכמים אלו, שיכולים לגרום לגירושין לא מוצדקים. המשך השיעור עסק בהתנגדות להסכם מצד תוקפו, בעיקר סביב סוגיית גט מעושה - גט הניתן בכפייה שאין לו תוקף בנסיבות מסוימות.

File

סיכום מאת אלישיב קמפלר, לא עבר את ביקורת הרב.

הסכם קדם נישואין – יסודות הלכתיים ורעיוניים

פתיחה

בפתיחת הלכות אישות (א, א) הרמב"ם מבחין בין מציאות הנישואים שקודם מתן תורה, שלא היתה כרוכה בקידושין, ולאחריה שנצטוו ישראל לקדש נשותיהן לפני שנושאים אותן. דומה שהרמב"ם מבקש לומר שאצל בני נח או במציאות שקודם מתן תורה, נישואין היה עניין מעשי גרידא - רצון של איש ואישה לחיות יחד. כריתת ברית החורגת רק מחיי האישות של בני הזוג, והיא שעומדת בבסיס מוסד הנישואים. 

במציאות חיינו מושם דגש רב על האינדיבידואל והפרט, ומטבע הדברים מוסד המשפחה בפרט וחיי החברה והציבור בכלל מקבלים משמעות פחותה. בשל הלך רוח זה אחוזי הגירושין בחברה המערבית הינם גבוהים ביותר למצער. יש להודות שאף בקרב חברות שמרניות יותר – החברה הדתית והחרדית – אחוזי הגירושין גבוהים מבעבר. דומה שסיבת הדבר היא הציפיות השונות מן הנישואים, שנובעות במידה רבה מהשפעה של החברה הכללית. 

המענה הראשוני לכך הוא הדגשת העיקר: המחויבות והאחריות שיש בקדושת חיי המשפחה. בפועל בשל נסיבות שונות בני הזוג נזקקים להיפרד זה מזו. לצערנו, לעיתים פירוד זה כרוך בשנאה בין בני הזוג שגוררת סרבנות גט, בדר"כ מצד האיש. כפתרון לכך הוצעו הסכמים שונים הנעשים עוד בשעת הנישואים, שנועדו לפתור קשיים שעתידים לבוא בשל המצב שתיארנו קודם. למשל, מחייבים את הצד הסרבן בקנס שיהיה מחויב לשלם כל עוד הוא עומד בסרבנותו. 

הוו מתונים בגירושין

המתנגדים להסכם זה מצדדים בכמה טענות. ברובד המהותי נטענת הטענה שההסכם יוצר זילותא לגירושין. כלומר, לפי שפירוד הקשר הזוגי מאפשר לכל אחד מבני הזוג לזכות בממון בן הזוג השני, נמצא שאין מדד מהימן לגירושין מוצדקים. ברור ומחוור שחכמינו לא ראו בעין יפה את הגירושין והתייחסו אליה כבגידה:

דאמר ר' אלעזר: כל המגרש אשתו ראשונה - אפילו מזבח מוריד עליו דמעות שנאמר [...] ואמרתם על מה על כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה והיא חברתך ואשת בריתך. (גיטין צ:)

מימרה זו של ר' אלעזר מוזכרת בתוך הדיון בשלהי גיטין בנוגע למחלוקת התנאים בדבר העילה המוצדקת לגירושין. לדעת ב"ש לצורך העניין העילה המוצדקת היחידה היא ”ערוות דבר“, ודי מסוכם שגירושין זוקקים הצדקה ואינם מובנים מאליהם.

כמו כן, הגמרא בנדרים (צ:) מתארת שמעיקרא היו מאמינים לאשה האומרת לבעלה שהיא טמאה שתצא ותזכה בכתובתה, אך לאחר שראו שנשים אומרות כן משום שנותנות עיניהן באחר, חזרו ותיקנו שתצא בלא כתובה אלא אם מביאה ראיה לדבריה. הר"ן שם באחד מהסבריו מציע שמעיקר הדין האשה נאמנת ונאסרת לבעלה, אלא שחכמים לא רצו שנשים תקלנה בדבר וירבו גירושין בישראל, ולכן הם עקרו את הקידושין מעיקרם כדי שלא תיחשב האשה נשואה בשעה שבא עליה אחר, ונמצא שבמקרה זה לא תיאסר לבעלה. כלומר, חכמים מימשו את סמכותם כדי למנוע את הגירושין.

אולם, יש להודות שבתרחישים אחרים ישנה נכונות לעודד את הגירושין במצב שאינו רצוי. למשל, באיש בעל מומים שונים תיקנו שכופין גט (כתובות עז.). 

מתח זה מתבטא במחלוקת הראשונים לגבי מורדת: דין מורדת המוזכר בכמה מקומות מתייחס לשתי סיטואציות: 1) אשה המונעת עצמה מתשמיש בלבד. 2) אשה האומרת שמואסת בבעלה ואינה יכולה להיבעל לו מדעתה. הרמב"ם (אישות יד, ח) פוסק שאמנם כופים את הבעל לגרש את האחרונה, אבל היא מפסידה כלכלית שאינה זכאית בכתובתה וחייבת להשיב לבעלה ממון שנתן בידה. הרא"ש (כתובות ה, לד ובתשובה מג, ח) מתנגד בחריפות לעמדת הרמב"ם באמרו שהפסד הממון לא ימנע מאשה להתגרש שתתן עיניה באיש עשיר וכדומה, ולכן הוא נוקט שבמקרה הנידון חלילה מלכוף את האיש מלגרשה. דהיינו, הרמב"ם מצדיק את הגירושין במקרי קיצון, ואילו הרא"ש מתנגד לכך אף במקרים אלו.

מן המוצאות אותנו שאחד מבני הזוג משנה את השקפתו ועמדותיו, ולפיכך הוא מואס בסגנון החיים שחפץ בו בן הזוג השני. לא ברור אם ניתן להתייחס לתרחיש כזה כמאיסה המצדיקה גירושין. לפיכך נראה בעינינו שתביעת הגירושין תיאלץ בתחילה סיוע מקצועי בשיקום נישואין או בגישור, ורק לאחר מכן תוצדק תביעת הגירושין. זאת ועוד, האמת תורה דרכה שאין בנידון דידן מערכת שיפוטית הקובעת מי מבני הזוג אשם בפירוש הנישואים, אך יש מקום לשקול לחייב את הצד האשם בפיצוי באמצעות ההסכם שנקבע לפני כן ולפי הכרעת בי"ד שמובא המקרה לפניו.

גט מעושה

עד כה דנו האם וכיצד ניתן לאפשר את הסכם קדם הנישואים. להלן נדון בהתנגדות לדבר מצד יעילותו ההלכתית. שנינו בדין כפיית גט:

גט מעושה, בישראל - כשר, ובעובדי כוכבים – פסול [...] גמ'. אמר ר"נ אמר שמואל: גט המעושה בישראל, כדין - כשר, שלא כדין - פסול ופוסל; ובעובדי כוכבים, כדין - פסול ופוסל, שלא כדין - אפי' ריח הגט אין בו. (גיטין פח:)

לפי רוב שיטות הראשונים גט מעושה בטל לחלוטין, ובעיקר הרמב"ם (גירושין ב, כ) הוא מן המצדדים בכך שהגט תקף. יש מקרים שבהם פשוט שניתן לכפות גט, היינו שמכים את הבעל עד שנותן גט ואומר ”רוצה אני“. הוויכוח מתגלע במקרים בהם אומר התלמוד: ”יוציא ויתן כתובה“. כך למשל, התוספות (כתובות ע.) מזכירים את שיטת הר"ח לדידו כופים לתת גט רק בפסולות בהן נאמר לעשות כן מפורשות, אך במקרים אחרים רק מורים לו לעשות כן ואין כופים אותו. יתרה מזאת, המהרשד"ם (סי' מא) סבור שאף בסוגיות בהם נאמר מפורשות שיש לכפות גט, עושים כן רק אם הבעל מסרב לתת גט לחלוטין, אך אם מתנה זאת בדבר אחר כגון שתתן לו ממון, אין כופין אותו בדבר.

תוקף ההתחייבות

מעמדו של אונס עצמי

בדרך כלל נהוג בהסכמי קדם נישואין להתחייב במזונות: כששת אלפים שקלים או חמישים אחוז מההכנסות – הגבוה מבין השניים. על האמור מוסיפים סעיף נוסף הקובע שכל עוד בני הזוג חיים יחד, הם מוחלים זל"ז על החיוב הנ"ל. כמובן, רק בשעת קבלת ההתחייבות בני הזוג חפצים בכך, אבל בהינתן שישנה סרבנות נמצא שהסרבן כבר אינו רוצה בהתחייבות שהתחייב בשעה ראשונה. לשון אחרת, יש לדון אם אונס עצמי הוא בעל תוקף או שדינו כאונס שאינו מחייב, ונחלקו הפוסקים בדבר:

רבנו פרץ (הגהות סמ"ק קפד) טוען שאם נשבע האיש לתת גט, אזי הוא צריך שיתירו לו את השבועה ”שלא יהיה דומה לאונס“, בלשונו. מדבריו משמע שאין זה אונס ממש אלא דומה לכך. הריטב"א (שו"ת סי' צו) אכן מסיק מלשונו שאין מדובר באונס ממש, אלא רק הדומה לו. אם כנים דברינו, התחייבות עצמית איננה מוגדרת כאונס, ופסיקתו של רבנו פרץ היא בגדר לכתחילה ולא דיעבד. כן פוסק המחבר:

אם נשבע הבעל ליתן גט, טוב שיתירו לו קודם, שלא יהא דומה לאונס; אך ערבון יתן, אם ירצה. (שו"ע אבן העזר קנד, כג) 

אונס ממון אי הוי אונס

הפוסקים מתחבטים בשאלה, אם אונס ממון מוגדר כאונס. דהיינו, פשוט וברור שאיום על נפשו של אדם נחשב אונס ואיננו רצונו, ברם לא ברור אם דין זה שייך גם באיום על ממונו של אדם. שאלה זו צפה ועולה בסוגיה בב"ב (מ:) העוסקת בפלוני שמשכן שדה חבירו (שאוכל פירותיה) במשך שלוש שנים, ואיים על חבירו שימכרנה לא, ולא יטמין את שטר המשכון ויטעון לקניין השדה. הרשב"ם שם מסביר שמודעא מועילה במקרה הנידון לבטל את המכירה, משום שמדובר על אונס גמור.

אולם, סוגיה זו עוסקת בדיני ממונות בלבד, ולא ברור אם דין זה שייך גם באונס ממון חבירו במסגרת דין אחר. לעניינינו, אם אדם מאיים על ממון חבירו אם לא יגרש את אשתו, האם נגדיר זאת כאונס וממילא הגט איננו תקף?  הפתחי תשובה (אה"ע קלד, יא) מתבלט אם אונס ממון בגירושין אינו מוגדר כאונס היות שאין דמים לדבר גדול כאשה, ואם אדם ויתר על אשתו עבור ממון הרי שרצונו בכך, או שמא ייתכן שממונו של אדם חביב מאשתו, וכשנאלץ לוותר על ממונו הרי הוא אנוס בדבר ואין כאן רצון ובחירה בגירושין.

אונס עצמי בממון

קודם דנו בשתי שאלות נפרדות: מעמדו של אונס עצמי, ומעמדו של אונס ממון. בהסכם קדם נישואים מדובר על שילוב של שני הגורמים יחד: אונס ממון עצמי.

הבית יוסף (אה"ע קלד) מציין את תשובתו של ר' מיימון נואר הפוסק כי אדם המחייב עצמו בממון אם לא יתן גט, אינו מוגדר כאנוס בגירושין מאחר שהוא מגרשה מרצונו להיפטר מן ההתחייבות שקיבל על עצמו מרצון בשעה ראשונה. בדבריו הוא מתייחס לשיטת רבנו פרץ שציינו לעיל, לפיה לכתחילה אין להסתמך על גט הניתן מתוקף שבועה אלא יש להתירה תחילה. כלומר, הנשבע משאיר לעצמו ברירה אחת – לתת את הגט – ולכן מוגדר הדבר כאונס. מנגד, כאשר אדם משאיר לעצמו ברירה אם לשלם קנס או לתת גט, הרי כאן שתי ברירות ואין זה אונס.

לעומת שיטה זו לכאורה עומדת תשובת הרשב"א (ח"ד סי' מ) בה מצדדים רבים מן המתנגדים להסכם קדם נישואין. הרשב"א מתייחס למקרה בו בני הזוג התחייבו להתגרש בזמן ידוע והטילו קנס אלף דינרים לסרבן, ולאחר מכן נתחרט הבעל ומיאן בדבר. הרשב"א נוקט שגט זה מוגדר כגט מעושה ופסול היות שיודעים באונסו של האיש למרות שאינו מוסר מודעא לביטול מעשיו. כן אומר המאירי (גיטין פח:) בהדיא שאם אדם מקבל על עצמו קנס ומתחרט בו, אזי הוא אנוס ואינו מחויב לממש את התחייבותו. כך פוסק הרמ"א לכתחילה:

אבל אם קבל עליו קנסות אם לא יגרש, לא מקרי אונס, מאחר דתלה גיטו בדבר אחר, ויוכל ליתן הקנסות ולא לגרש (ב"י בשם תשובה וכן הוא במהרי"ק שם בפסקים). ויש מחמירין אפילו בכהאי גוונא (שם בתשובת הרשב"א), וטוב לחוש לכתחלה ולפטרו מן הקנס. אבל אם כבר גירש מפני זה, ואפילו גירש מכח שבועה שעשה מעצמו לגרש, הגט כשר, הואיל ומתחלה לא אנסוהו על כך (תשובת הריטב"א).  (רמ"א אה"ע קלד, ד)

בשיטת יש מחמירין מביא הרמ"א את עמדת הרשב"א שיש לחשוש לכך שהתחייבות בשעה ראשונה מוגדרת כאונס וממילא אין לגט תוקף.

ברם, לאור דברי הריטב"א שתכף נציין אפשר להציע פרשנות אחרת בדברי הרשב"א. במסגרת הדיון במחייב עצמו בשבועה ליתן גט, מתייחס הריטב"א (שו"ת סי' צו) למי שמתחרט בהתחייבותו, ושולל את תקפותה: ”ואם נתחרט אחר שבועה ואינו מגרש אלא מחמת' היה לו לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו או למסור מודעא בכך“. מדבריו משמע שאם אדם אינו מקבל התחייבות מרצונו, מוגדר הדבר כאונס ואינו זוקק מודעא. לעומת זאת, אם אדם מקבל התחייבות מרצונו, כגון במקרה הנידון בדבריו – שבועה לתת גט – המעשה בטל רק אם ישנה מודעא. ראיה לפירוש זה בריטב"א מחידושיו לב"מ (סא.) שנוקט כי הנשבע לתת מתנה שהוא המחייב עצמו, יכול לחזור בו רק אם מוסר מודעא. 

נמצא אם כן, שקיימת הבחנה בין המחייב עצמו שבסתמא הוא חפץ בדבר ואין הוא אנוס בו, ובין שאחרים מחייבים אותו שניתן לראות זאת כאונס. דהיינו, את עמדת הרשב"א שאונס בממון מוגדר כאונס ולא כבחירה, ניתן לצמצם למקרה בו מופעלים על אדם סנקציות שלא הטיל על עצמו, שכן הרשב"א בפירוש מתייחס לכך שבמקרה בו הוא דן, אם האיש יעמוד בסרבנותו הוא ייכנס למאסר (שם): ”אדרבא אימו שאם יעבור אפי' שעה אחת מן הזמן יניחהו במשמר עד שיפרע. ומחמת יראה זו הוא מגרש. דא עקא, הרמ"א אינו מחלק כך בדברי הרשב"א, ועל כן הלכה למעשה אין סומכים על התחייבות הקשורה באופן ישיר לגט, כפי שתכף נבאר. 

אונס בנתינת גט להינצל מממון שחייב מן הדין 

כאמור, הלכה למעשה יוצרים נתק בין ההתחייבות ובין הגירושין כדי שלא ייחשב הדבר כאונס. תנאי הכרחי לכך המוזכר בפוסקים הוא חיוב ממון תיקני שאינו תלוי באונס. לדוגמה, התשב"ץ (שו"ת א, א) פוסק שהמגרש אשתו כדי לפטור עצמו ממצוות עונה אינו מוגדר כאנוס, משום שהוא מחויב במצוות עונה מן הדין, ועל דעת עצמו הוא בוחר לגרשה כדי להיפטר מכך. ברם, הוא מסתפק בנוגע לחיוב המחדשים על הסרבן כדי שיגרש, אם הוא בכלל רצונו או שמא בגדר אונס הוא ואין הגט תקף: ”אבל אם כפוהו שלא כדין בד"א ומתוך אותה כפייה גירש איפשר דהוי גט מעושה דנקטיה בקובס“. 

המהרשד"ם (סי' סג) דורש דרישה נוספת: שיהיה ברור כי האונס בדבר אינו משום הגט: ”מ"מ ראוי לראות ג"כ שמתחלה כשאנסוהו באותו דבר אחר היה כדין וגם שנראה שלא היה כוונת האונס כדי שיתן גט“. בהסכם המדובר דרישת המהרשד"ם איננה מתקיימת, מאחר שאנו דורשים את מימוש ההתחייבות רק כדי למנוע את הסרבנות. כלומר, דרישת המהרשד"ם תומכת בעמדת המתנגדים להסכם קדם נישואין. ברם, לדידנו נראה שאין לחשוש לשיטה זו.