השיעור הכללי עסק בגדרי אישות בשפחה חרופה.

הסוגיה על לשונות קידושין מתייחסת בין השאר לאדם שאמר לאשה 'הרי את חרופתי', ושואלת האם האשה מקודשת. מתוך סוגיה זו ניגש הרב גיגי להעמיק בהבנת הפרשייה של שפחה חרופה כאשר קיימת שלוש שיטות בתנאים בהבנתו. הרב ביאר כל שיטה בתנאים, והעמיק בשיטת ר' עקיבא שנפסקה להלכה בשאלה,  כאשר הקידושין חלים, באיזו רמה הם חלים? 

File

סיכום מאת דוד שמעון גרשוביץ, לא עבר את ביקורת הרב.

גדרי האישות בשפחה חרופה

הקדמה

הגמרא עוסקת בלשונות שונים של קידושין, ומביאה רשימה של מילים המהוות תחליף למילים 'מקודשת לי' בהן יש להסתפק האם האשה מקודשת:

ת"ר: הרי את אשתי, הרי את ארוסתי הרי את קנויה לי - מקודשת; הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי - מקודשת. וליתנינהו כולהו כחדא! תנא, תלת תלת שמעינהו וגרסינהו. איבעיא להו: מיוחדת לי, מהו? מיועדת לי, מהו? עזרתי, מהו? נגדתי, מהו? עצורתי, מהו? צלעתי, מהו? סגורתי, מהו? תחתי, מהו? תפושתי, מהו? לקוחתי, מהו? פשוט מיהא חדא, דתניא: האומר לקוחתי - הרי זו מקודשת, משום שנאמר: כי יקח איש אשה. איבעיא להו: חרופתי, מהו?[1]

אחת המילים, בה נרצה לדון היום, היא המילה 'חרופתי'. הגמרא מביאה ברייתא המתייחסת באופן ספציפי לאדם האומר לאשה 'הרי את חרופתי', וקובעת שהאשה מקודשת, ומנמקת זאת בכך שביהודה קוראים לארוסה 'חרופה'. הגמרא מביאה גם פסוק ממנו מוכח שלשון חרופה מועילה, והגמרא דנה ביחס בין הפסוק לבין המנהג ביהודה:

ת"ש, דתניא: האומר חרופתי - מקודשת, שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. ויהודה הויא רובא דעלמא? ה"ק: האומר חרופתי - מקודשת, שנאמר: והיא שפחה נחרפת לאיש; ועוד, ביהודה קורין לארוסה חרופה. ויהודה ועוד לקרא? אלא ה"ק: האומר חרופה ביהודה - מקודשת, שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה.

רש"י על אתר מסביר שדין האומר 'הרי את חרופתי' יכול להיות תלוי בשאלה איך להבין את הפרשייה העוסקת בשפחה חרופה:

שכן ביהודה כו' - אבל מקרא ליכא למילף דההוא יחוד בעלמא הוא שהרי בשפחה כנענית הכתוב מדבר שאין קידושין תופסין בה ומעיקרא הוה סלקא דעתיה כמ"ד בגיטין (דף מג) בחציה שפחה וחציה בת חורין הכתוב מדבר דשייכי בה צד קידושין.

בעקבות זאת נעסוק בהבנת המושג שפחה חרופה המוזכר בתורה. בסוגיה בכריתות מצינו מחלוקת תנאים משולשת בהבנת המקרה הנידון בתורה:

ת"ר: והפדה - יכול כולה? ת"ל: לא נפדתה, יכול לא נפדתה? ת"ל: והפדה, הא כיצד? פדויה ואינה פדויה, חציה שפחה וחצייה בת חורין ומאורסת לעבד עברי, דברי ר"ע; רבי ישמעאל אומר: בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לעבד עברי, א"כ מה ת"ל והפדה לא נפדתה? דברה תורה כלשון בני אדם; ר' אלעזר בן עזריה אומר: כל עריות מפורשות לנו, משוייר לנו חציה שפחה וחציה בת חורין ומאורסת לעבד עברי; אחרים אומרים: לא יומתו כי לא חופשה - בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לעבד כנעני.[2]

נסכם את שלוש השיטות:

1. ר' עקיבא – שפחה חרופה היא שפחה שחציה בת חורין וחציה שפחה, ומאורסת לעבד עברי.
2. ר' ישמעאל – שפחה חרופה היא שפחה כנענית המאורסת לעבד עברי.
3. אחרים – שפחה חרופה היא שפחה כנענית מאורסת לעבד כנעני.

ביאור שיטות התנאים

שיטת אחרים

כמובן שאחרים לא מדברים על קידושין גמורים, שהרי אין קידושין בגויים. כנראה צריך לדבר על מושג האישות השייך בגויים, שכן אשת איש אסורה גם לגויים. נראה שלשיטה זו ניתן לדבר על קידושין ברמה כלשהי שהתורה נותנת להם מעמד דווקא בגלל שמדובר על שפחה כנענית עם עבד כנעני להם יש אישות של גויים, אך בשפחה כנענית עם עבד עברי לא שייך לדבר על אישות במובן הרגיל שלה (אלא רק בגלל היתר מיוחד של התורה).

שיטת ר' ישמעאל

ברור שאין מדובר על קידושין רגילים, שהרי אין קידושין תופסים בשפחה כנענית. אין ברירה אלא לדבר על ייחוד בעלמא, וכפי שכותב רש"י בסוגיה אחרת, שייחוד זה הוא כעין קידושין, כיוון שהתורה מאפשרת אישות בין עבד עברי לבין שפחה כנענית:

המאורסה לעבד עברי - וכי שפחה כנענית גמורה בת קדושין היא הא חמורה בעלמא היא עם הדומה לחמור.

מיוחדת - וגזירת הכתוב היא דמחייב עלה אשם הואיל וייחדוה לעבד עברי המותר בה.[3]

בניגוד לרש"י, הרשב"א בסוגיה שם (בגיטין) טוען שיש צורך במעשה קידושין בייחוד זה:

מאי מאורסת מיוחדת. פי' מיוחדת בקדושין, אף על פי שאינן קדושין כלל לתנא דבי ר' ישמעאל אם קדשה ישראל ואפילו בשקדשה עבד עברי אינן קדושין גמורין מ"מ יחוד עושה להתחייב הבא עליה באשם והיינו דקרי לה מאורסת, אבל מיוחדת ביחוד בעלמא לאו כלום הוא.

יש לציין, נראה שלדעת ר' ישמעאל בין שפחה כנענית לעבד כנעני אין שום זיקת קידושין, כפי שאין בגויים קידושין. בעבד עברי עם שפחה כנענית יש משהו הדומה לקידושין, כפי שביארנו.

במקרה של חציה שפחה וחציה בת חורין (מה שלדעת ר' עקיבא נחשב שפחה חרופה מדאורייתא), הרא"ש טוען שלדעת ר' ישמעאל גם כן יש חיוב אשם, שלא תהיה קלה חציה שפחה וחציה בת חורין משפחה גמורה:

תמיה לי למ"ד אין קידושיה קידושין היכי מצי למימר דאין חייבין עליה אשם ואפי' אי מוקי קרא בשפחה כנענית המיוחדת לעבד עברי וכי בשביל שחציה בת חורין גריעא טפי.[4]

עקרונית, היה מקום לטעון שחציה שפחה וחציה בת חורין היא חמורה יותר משפחה גמורה, ולכן לא יהיה בה את הדין של שפחה חרופה האמור בתורה, אך לכלל נישואין גמורים לא באה.

שיטת ר' עקיבא

באיזו רמה חלים הקידושין

בשיטת ר' עקיבא נחלקו אמוראים האם קידושין תופסים או לא. לדעת רב ששת הקידושין אינם תופסים:

אמר רב ששת: כשם שהמקדש חצי אשה אינה מקודשת, כך חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה - אין קידושיה קידושין; ואם לחשך אדם לומר: איזו היא שפחה חרופה? זו שחציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי, אלמא בת איתרוסי היא! אמור לו: כלך אצל ר' ישמעאל, שהוא אומר: בשפחה כנענית המאורסה לעבד עברי, ושפחה כנענית בת איתרוסי היא? אלא מאי אית לך למימר? מאי מאורסת - מיוחדת, הכא נמי מאי מאורסת - מיוחדת.[5]

הרמ"ה (מובא ברא"ש שם) מבאר שהנפקא מינה של המחלוקת האם קידושין תופסים בשפחה חרופה היא כיצד ניתן לגרש את השפחה החרופה:

וה"ר מאיר הלוי ז"ל כתב דאיכא בינייהו דלמאן דאמר אין קידושיה קידושין מצי מגרש לה בלא גט ומותרת לאחר.

לדבריו, למ"ד שהקידושין אינם תופסים ניתן לגרש אותה בלא גט. זאת בניגוד לדברי הירושלמי, מהם עולה שאם הקידושין לא חלים לא ניתן לגרש את השפחה החרופה, אלא היא מותרת רק במיתת הבעל:

רבי שמואל בר רב יצחק בעא שפחה חרופה במה היא קונה את עצמה לפוטרה מן המלקות ולבא עליה מן האשם פשיטא שאינה יוצאה בגט דאמר רבי חייה בשם רבי יוחנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין קידש אשה אין חוששין לקידושיו ודכוותה גירש אשה אין חוששין לגירושיו פשיטא שהיא יוצאה במיתת בעלה.[6]

אם לא נקבל את שיטת רב ששת, ונניח שהקידושין חלים, יהיה עלינו להבין במה שונים הקידושין של שפחה חרופה מקידושין רגילים. מצינו מחלוקת בעניין זה בין ר' עקיבא איגר לבין בנו, ר' שלמה איגר:

ומ"ש בני מעכ"ת ני' לפי דרכו דמזהו הטעם כתב הרמב"ם דצריך לחזור ולקדשה שיהיו קדושין שאין בהם דופי, היינו דמ"מ כיון דלא נתקדש תחילה רק חציו, אף דמהני מכל מקום לא הוו קדושין גמורים, כמו דחזינן בחצי שפחה וחצי בת חורין דאין חייבים מיתה עליה משום דלא הוי קדושין גמורים.  לענ"ד מה דמקודשת הוי קדושין גמורים, אלא דמה דאין חייבין מיתה על חצי שפחה וחצי בת חורין, היינו כיון דביאתו לא היה בכולה א"א. ומשום דמשתמש בצד אישות לא חייבי' תורה מיתה.[7]

לדעת ר' עקיבא איגר הקידושין בשפחה חרופה הם קידושין בחציה של האשה, ולכן הם שונים מקידושין רגילים. זאת בניגוד לבנו, הסובר שקידושי שפחה חרופה הם קידושין גרועים, ולכן הדין בהם שונה.

מחלוקת הראשונים

נחלקו האמוראים בשאלה האם חציה שפחה וחציה בת חורין שהתקדשה והשתחררה אם פוקעים הקידושין או לא:

איתמר: חציה שפחה וחציה בת חורין שנתקדשה לראובן ונשתחררה, וחזרה ונתקדשה לשמעון, רב יוסף בר חמא אמר ר"נ: פקעו קדושי ראשון, ר' זירא אמר רב נחמן: גמרו קדושי ראשון.[8]

עקרונית היה ניתן לטעון ששאלה זו תלויה במחלוקת ר' עקיבא איגר ובנו. אם הקידושין לא גמורים, כאשר השפחה משתחררת הרי 'אשה חדשה באה לכאן' ואין קידושין שאינם גמורים מועילים. אולם, אם הקידושין גמורים אלא שחלים רק על חציה, כאשר השפחה משתחררת מתפשטים הקידושין.

אולם, ברש"י נראה שהוא מסביר גם את האפשרות שקידושי הראשון גומרים כאשר השפחה משתחררת לפי הנחה שחלו קידושין גרועים:

גמרו קדושי ראשון - ע"י השחרור גמרו דעד עכשיו הבא עליה באשם ומלקות היה אפילו מזיד ומכאן ואילך הבא עליה במיתה.

לדברי רש"י כאשר השפחה משתחררת הקידושין הגרועים משלימים את עצמם והופכים לקידושין גמורים. אם כן, לדעת רש"י, לכו"ע קידושי חציה שפחה וחציה בת חורין הם קידושין גרועים (ולא קידושין גמורים על חציה).

לעומת זאת, בדברי התוס' רא"ש נראה שהוא מסביר גם את האפשרות שקידושי הראשון פוקעים ע"פ הנחה שקידושי חציה שפחה וחציה בת חורין הם קידושין גמורים על חציה:

פקעי קידושי ראשון. משום דמעיקרא מ"ט חלו קידושין משום דההיא שעתא לא שייר בקניינו והשתא שנשתחררה וצד חירות ראוי לקידושין הו"ל שייר בקניינו ואין קידושין לחצי אשה הילכך פקעי קידושין לחצי, ומאן דאמר גמרי קסבר דעכשו שנשתחררה פשטו קידושין בכולה כיון שמצאו מקום.

כלומר, חציה שפחה וחציה בת חורין המתקדשת, רק חציה מקודשת. קידושין אלו חלים למרות שאין קידושין לחצאין כיוון שאין שיור לקניינו (הקידושין לא יכולים לחול על חציה השניה, שכן היא שפחה בחציה השני ולא חלים קידושין על שפחה). כאשר היא משתחררת נשארים הקידושין על חציה, וכיוון שאין קידושין לחצאין, או שהם פוקעים (לפי רב יוסף בר חמא) או שהם מתפשטים בכולה (לפי ר' זירא). אם כן, הרא"ש סובר שלכו"ע קידושי חציה שפחה וחציה בת חורין הם קידושין גמורים על חציה. לפי זה נראה שלדעת הרא"ש (כפי שבאמת עולה בדבריו) ניתן להפקיע קידושי חציה שפחה וחציה בת חורין בגט.

ע"פ האמור יוצא שנחלקו הרא"ש ורש"י במחלוקת ר' עקיבא איגר ובנו שציינו לעיל, בהבנת אופי קידושי חציה שפחה וחציה בת חורין.

שיטת הרמב"ם

הרמב"ם מתייחס למקרה בו אדם מקדש חציה שפחה וחציה בת חורין, וטוען שאם היא משתחררת נגמרים הקידושין, ובכל זאת אם מקדש אותה אדם אחר, הרי זו ספק מקודשת וצריכה גט משניהם:

המקדש אשה שחציה שפחה וחציה בת חורין אינה מקודשת קידושין גמורין עד שתשתחרר וכיון שנשתחררה גמרו קידושיה כקידושי קטנה שגדלה ואינו צריך לקדשה קידושין אחרים, בא אחר וקידשה אחר שנשתחררה הרי זה ספק קידושין לשניהם.[9]

דברי הרמב"ם תמוהים, שהרי אם גמרו קידושי הראשון לאחר השחרור לא אמורים לחול קידושי השני מספק. אכן, כבר הראב"ד על אתר הקשה קושיה זו על הרמב"ם. הקושי מתעצם כאשר מעיינים בדברי הרמב"ם במקומות אחרים, בהם לכאורה מפורש בדבריו שחציה שפחה וחציה בת חורין שמשתחררת נעשית אשת איש גמורה:

שפחה חרופה אם רצה לשחרר חציה הנשאר ותיעשה אשת איש גמורה ה"ז משחרר בין בכסף בין בשטר שאף הכסף גומר שחרורה.[10]

שפחה חרופה האמורה בתורה היא שחציה שפחה וחציה בת חורין ומקודשת לעבד עברי שנאמר לא יומתו כי לא חופשה הא אם נשתחררה כולה חייבין עליה מיתת ב"ד שהרי נעשית אשת איש גמורה כמו שביארנו בהלכות אישות.[11]

נראה שבשיטת הרמב"ם צריך לחלק בין חציה שפחה וחציה בת חורין שהתקדשה לעבד עברי לבין חציה שפחה וחציה בת חורין שהתקדשה לישראל. חציה שפחה חציה בת חורין שהתקדשה לעבד עברי היא 'שפחה חרופה האמורה בתורה' כפי שאומר הרמב"ם, והיא באמת אשת איש גמורה לאחר שמשתחררת. הסיבה לכך היא שכאשר חלו הקידושין בחציה, החצי השני שלה לא היה תלוי ועומד, אלא הוא היה מיוחד לעבד העברי (כפי ששפחה כנענית יכולה להיות מיוחדת לעבד עברי, אם האדון נותן לעבד העברי שפחה כנענית). אולם, חציה שפחה וחציה בת חורין שהתקדשה לישראל, הקידושין חלו רק בחציה, והחצי השני שלה היה תלוי ועומד, ולא היה לו שום זיקה למי שקידש אותה. לכן, כאשר היא משתחררת באופן מלא הקידושין עדיין לא נגמרים לחלוטין, יש להם את הפוטנציאל להפוך לקידושין גמורים, אם מי שקידש אותה יבוא עליה. אולם, אם יבוא אחר ויקדש אותה לפני שהראשון יבוא עליה, הרי היא תהיה ספק מקודשת לשניהם, כפי שביאר הרמב"ם.

יש להעיר, לדעת רש"י הפיצול בין חציה שפחה וחציה בת חורין שהתקדשה לישראל לבין חציה שפחה וחציה בת חורין שהתקדשה לעבד עברי איננו נכון:

ואם לחשך אדם לומר - תשובה לדבר זה מאותה ששנינו במס' כריתות (יא) והפדה לא נפדתה דשפחה חרופה איזו זו זו פדויה ואינה פדויה חציה שפחה וחציה בת חורין המאורסה לעבד עברי והוא הדין לכל ישראל אלא אורחא דמלתא נקט משום דעבד עברי מותר בשפחה.[12]

חשוב להדגיש, לדעת הרמב"ם כל דין שפחה חרופה האמור בתורה מתייחס רק לחציה שפחה וחציה בת חורין המתקדשת לעבד עברי, ורק במקרה כזה יהיו מלקות ואשם.

נשים לב שהרמב"ם בדבריו אומר במפורש שקידושי חציה שפחה וחציה בת חורין אינם קידושין גמורין, כלומר הוא נוקט כרש"י בעניין זה, בניגוד לרא"ש.

חזרה לסוגיית 'הרי את חרופתי'

כפי שהזכרנו, רש"י תולה את הדיון בסוגיה בשאלה הפרשנית האם שפחה חרופה היא חציה שפחה חציה בת חורין בה קידושין תופסים, ואז האומר לאשה 'הרי את חרופתי' מקודשת, או ששפחה חרופה היא שפחה כנענית שאין קידושין תופסים בה, ואז האומר לאשה 'הרי את חרופתי' אינה מקודשת.

לאור הדברים שאמרנו, גם אם נניח ששפחה חרופה היא חציה שפחה וחציה בת חורין יש לשאול האם הקידושין שחלים בה הם קידושין גמורים בחציה או שאינם קידושין גמורים. לכאורה, היה מתבקש לטעון שעל הצד שהקידושין הם קידושין גמורים אלא שחלים רק בחציה, האומר לאשה 'הרי את חרופתי' מקודשת, ואם הקידושין שחלים הם קידושין גרועים, האומר לאשה 'הרי את חרופתי' אינה מקודשת. אולם, בראשונים ניתן למצוא אי התאמה בזה. הרמב"ם שסובר שקידושי חציה שפחה חציה בת חורין הם קידושין גרועים, סובר שהאומר לאשה 'הרי את חרופתי' מקודשת:

הדברים שיאמר האיש כשיקדש צריך שיהיה עניינם שהוא קונה אשה לא שיהא עניינם שהקנה עצמו לה, כיצד הרי שאמר לה או כתב בשטר שנתנו לה הריני בעליך, הריני ארוסיך, הריני אישיך וכל כיוצא בזה, אין כאן קידושין כלל. אמר לה או כתב לה הרי את אשתי, הרי את ארוסתי, או הרי את קנויה לי, הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את זקוקה לי, הרי את לקוחתי, הרי את חרופתי וכל כיוצא בזה, הרי זו מקודשת.[13]

לעומת זאת, לדעת הרא"ש הסובר שקידושי חציה שפחה וחציה בת חורין הם קידושין גמורים, האומר לאשה 'הרי את חרופתי' מקודשת ביהודה בלבד:

איבעיא להו חרופתי מהו תא שמע האומר חרופתי ביהודה מקודשת שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה וכן בכל הלשונות של אירוסין שבכל מקום ומקום.[14]

סתירה זו מובילה למסקנה שככל הנראה השאלה בסוגיה שלנו איננה תלויה בפרשנות פרשיית שפחה חרופה, אלא היא שאלה בתפקידו של הדיבור בקידושין. ככל שתפקיד הדיבור הוא מהותי יותר הדרישות כלפיו תהיינה גבוהות יותר, ושאלת המשמעות החברתית של המילה לא בהכרח תשפיע על השאלה האם האשה מקודשת. לעומת זאת, ככל שנבין שהדיבור איננו מהותי אלא רק מגלה את הדעת, יש לקבוע האם נוסח מסוים מקדש או לא בהתאם למשמעות בלשון העם שיש לנוסח זה. אם כן, לדעת הרא"ש הדיבור מגלה את הדעת ולכן האומר 'הרי את חרופתי' מקודשת רק במקום בו מקובל להבין מילה זו כ'מקודשת'. אולם, לדעת הרמב"ם הדיבור בקידושין מהותי יותר, וכיוון שהתורה העידה על כך שיש למילה 'חרופתי' משמעות הקשורה לאישות, הרי לשון זו מקדשת בכל מקום.