נכתב ע"י רפי שלגר (שנה ב', ה'תשפ"א)

פתיחה

פרשת ראה מחדשת חיוב על האדון לתת מתנות לעבדו בשעת יציאתו לחפשי, מה שנקרא 'מצות הענקה':

כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ: וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' ﭏֱֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' ﭏֱֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם:        (דברים ט"ו, יב־טו)

הגמרא בקדושין עוסקת בהרחבה בדיני הענקה במשך כמה דפים (י"ד־י"ז), דינים שאינם ברורים בפסוקים שראינו. לדוגמא, לא ברור איזה עבד מקבל את ההענקה, והאם יש עבדים שאינם מקבלים אותה; כמו כן, יש לבאר מה נותנים בתור הענקה, וכמה – ואכן שאלות אלו (ושאלות דומות) נידונות בגמרא שם. במאמר זה, נעסוק תחילה בהבנת הפרטים הטכניים של המצוה המובאים בגמרא ובמפרשים, ובאמצעות זאת, אני מקווה שנגיע להבנה עמוקה יותר במשמעותה של מצווה זו.

יסוד הדין

הסוגיא

חז"ל הבינו שהתורה מדברת על עבד הנמכר על ידי בית דין, שכן כתוב, "כִּי יִמָּכֵר לְךָ", בניסוח סביל. על גבי זה, הגמרא שואלת האם גם המוכר את עצמו מקבל הענקה, ובברייתא שם נחלקו תנא קמא ור' אליעזר, כאשר ת"ק סובר שרק הנמכר על ידי בית הדין מקבל הענקה, ולא המוכר את עצמו, ואילו ר' אליעזר חולק וסובר שגם המוכר את עצמו מקבל הענקה. ת"ק מנמק את שיטתו מלשון הפסוק, "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ", ומדייק – לו ולא למוכר את עצמו; אך רבי אליעזר סובר שמילת "לו" נצרכת לדרשה אחרת, דהיינו, "לו ולא לבעל חובו" המלמדת שההענקה הולכת ישירות לעבד, אפילו אם יש לו בעל חוב. הצורך בדרשה זו בא מכך שעקרונית, אם ראובן חייב לשמעון מנה ושמעון חייב מנה ללוי, ראובן רשאי לתת את הכסף ישירות ללוי; כלל זה נקרא "שעבודא דרבי נתן", כי ר' נתן הוא זה שחידשו. ממילא, ללא דרשת "לו ולא לבעל חובו", היתה אפשרות לאדון לתת את הענקת עבדו לבעל חובו של העבד, מדין "שעבודא דר' נתן". יתכן שהעובדה שת"ק נמנע מלדרוש כך במילת "לו", אומרת שהוא חולק על שעבודא דר' נתן גם בשאר דיני ממונות, ולכן לא צריך דרשה למעט דין זה בהענקה. אבל, זאת מילתא דתימה: האם ת"ק באמת חולק על ר' נתן, אע"פ שראינו בהרבה מקומות בש"ס שההלכה פשוטה כמותו? אכן, כך הקשו הרבה מן הראשונים, כמו שנראה בסמוך.

ישובי הראשונים, הריטב"א ור' נתנאל

ישנן שתי הצעות ברורות שהראשונים מציעים כדי ליישב את הבעיה בשיטת ת"ק. ראשית, נבאר את שיטת הריטב"א, הסובר שבאמת ת"ק גם הוא סובר כר' נתן, ומה שנאמר בגמרא לא היה למסקנה. אחר כך, נביא את שיטת רבינו נתנאל שת"ק אכן חולק על ר' נתן, אך רק בתחום השכירות – ובעלמא גם ת"ק מודה לשעבודא דר' נתן.

בגמרא למדנו בגזירה שוה מ"שכיר שכיר" שדין המוכר את עצמו לעבד עברי ודין עבד שמכרוהו בית דין, שווים. לדוגמא, למדנו מג"ש זו שכשם שעבד שמכרוהו בית דין נקנה בכסף, כך המוכר את עצמו נקנה בכסף. הגמרא מביאה מסורת שיש תנא אחד שאינו דורש ג"ש זו כלל, ובחיפוש אחר זהותו, מציעה שהוא תנא קמא בברייתא שלנו, הסובר שהמוכר את עצמו אין מעניקים לו. הגמרא דוחה זאת, ומסבירה שתנא קמא לומד את הגז"ש הזו, אך כאן בגלל דיוק מיוחד, דהיינו "לו ולא למוכר את עצמו", הוא נאלץ לומר שהמוכר את עצמו אינו מקבל הענקה. ת"ק לא צריך למעט "לו ולא לבעל חובו", כי הוא אינו סובר את שעבודא דר' נתן, ולכן משתמש בדרשה למעט "לו ולא למוכר את עצמו". הגמרא ממשיכה לחפש את התנא שלא לומד את הגז"ש הזו, ולעולם לא מוצאת אותו.

הריטב"א (טו. ד"ה "לו") מסביר שכאשר הגמרא מציעה בדעת ת"ק שהוא לומד "שכיר שכיר" ויש לו מיעוט מיוחד להענקה במוכר את עצמו, זה רק ​​רעיון תאורטי, שהיה מתקבל אילו היינו מוצאים תנא שברור לנו שאינו לומד "שכיר שכיר". אבל מאחר שלא מצאנו תנא כזה, חוזרים לתנא קמא ומבינים שכנראה הוא זה שאינו לומד "שכיר שכיר", וההצעה של המיעוט "לו ולא למוכר עצמו" נופלת. לכן, ברור שהוא סבור שמי שמכר את עצמו לא מקבל הענקה, כי היא מגיעה רק למי שמכרוהו בית דין. ללא הלימוד של "שכיר שכיר", אין מקום להשוות בין שני סוגי העבדים, ואין מקום להעניק לעבד שמכר את עצמו. 

רבנו נתנאל (תוספות טו. ד"ה "ואידך") מסביר כי ת"ק סובר כמו ר' נתן בכל מקום, חוץ מבשכירות. אם אנו סוברים כמו תנא קמא, אנו דוחים את ר' נתן בתחום השכירות, אבל בשאר הש"ס סוברים כמותו. ונראה שיש כאן ראיה ברורה שלדעת רבנו נתנאל מתן הענקה לעבד הוא מדיני מתן שכר לשכיר.

שיטת הרמב"ם

גם ברמב"ם עולה בעיה. בהלכות עבדים (ג', טו) נשמע שהרמב"ם סובר כמו ת"ק, ואילו בהלכות מלוה ולוה (ב') נראה שהרמב"ם סובר כמו ר' נתן. אפשר לתרץ סתירה זו על פי רבנו נתנאל שהבין שהגמרא מביאה את הדין של ר' נתן בהקשר עבדים, פועלים ושכירות, ות"ק חולק עליו רק בהלכות שכירות. תשובה זו היא התשובה הראשונה של ה'משנה למלך' שם, אבל הוא דוחה זאת, כי הרמב"ם לא כותב את החילוק הזה במפורש: "דא"כ היה לו לרבינו לחלק בפירוש בין מלוה לשכירות".

ה'משנה למלך' מציע תשובה שניה בשם הש"ך (חו"מ פ"ו) שהיא פחות בעיתית בעיניו. לדעתו, הסיבה שהרמב"ם כותב ש"שעבודא דרבי נתן" אינו פועל במצבים של הענקה היא מכיוון שביסודה, הענקה היא סוג של צדקה. הוא מצטט את הש"ך שכתב שהרמב"ם לא מסביר כמו רבנו נתנאל, כיון שבגמרא כתוב "בעלמא נמי לא ס"ל כרבי נתן" ולא "בשכירות לא ס"ל כרבי נתן".

החקירה הבסיסית

שתי התשובות הללו מביאות אותנו להבנות שונות לחלוטין באמירה של ת"ק. תשובת הש"ך היא שת"ק סובר שהענקה היא ביסודה סוג של צדקה, ואילו רבי אליעזר סובר שהענקה היא סוג של שכר. התשובה הראשונה ב'משנה למלך' בשם ר' נתנאל מניחה שת"ק חושב שהענקה היא סוג של שכר, ולכן כאן לא פוסקים כמו שעבודא דרבי נתן. במילים אחרות, השאלה הבסיסית היא האם הענקה היא ביסודה צדקה (לא־הדדית), או שהיא סוג של שכר הניתן לעבד עבור עבודתו. ה'מנחת חינוך' (תפ"ב) מסכים בבירור עם הש"ך ואומר שנתינת הענקה היא מדין צדקה, "ומידה מעליא וחסד גדול". לדעה זו יש סמך גדול בכך שפרשיית הענקה סמוכה לפרשיית הצדקה בפרשת ראה.

השלכות בגמרא ובראשונים

היחס בין ההענקה לעבודה

חקירה זו מבוססת על הדפים בהמשך הגמרא. הגמרא מביאה מחלוקת בין החכמים לראב"ע לגבי היקף דין הענקה – האם רק במקרה שהבית מתברך בזכות העבד, האדון חייב להעניק לו, או שהאדון מחויב בהענקה בכל מצב? לפי שיטת חכמים, הפסוק כופל את הניסוח של הענקה, "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק" כדי ללמד שהאדון חייב להעניק בלי שום קשר לכמה העבד בירך את הבית. אם זה המצב, אז מה עושים עם הסיפא של הפסוק " אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ–לֹהֶיךָ"? תשובת חכמים היא שהאדון חייב לתת מתנה באופן פרופורציונלי לכמה העבד עבד. ראב"ע סובר אחרת; אם הבית מתברך בזכות העבד אז חייבים לתת לו הענקה, ואם הבית אינו מתברך, האדון פטור מהענקה. עלינו לשאול עכשיו, מה עושה ראב"ע עם הניסוח הכפול של "הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק"? ובאמת, הוא מסביר שהתורה נכתבת בלשון בני אדם, כלומר הדגש של הפועל הכפול הוא סגנוני בלבד. לפי ראב"ע, נראה שהסיבה היחידה לתת לעבד הענקה היא בגלל העבודה שהעבד עשה, ובפשטות, ההענקה ניתנת כשכר. אם הענקה היא סוג של צדקה, היא צריכה לעבור בכל מצב, גם אם הבית אינו מתברך בזכות העבד, וזוהי שיטת חכמים.

עבור מה ניתנת ההענקה?

עוד ביטוי לחקירה מופיע במחלוקת בין ת"ק לר' אלעזר. למסקנת הגמרא, ת"ק ממעט מהמילה "לו", "לו ולא למוכר את עצמו", אבל יש לגמרא הו"א שהמיעוט צריך להיות "לו ולא ליורשיו". הגמרא דוחה את ההו"א במלים הבאות: "יורשיו אמאי לא? שכיר קרייה רחמנא, מה שכיר פעולתו ליורשיו, אף האי פעולתו ליורשיו!"; כלומר, עבד מכונה שכיר והדין הוא שגם אם השכיר נפטר יש לשלם ליורשיו את שכרו, ולכן גם הענקה של עבד יש לתת ליורשיו במקרה שהעבד נפטר. הגמרא כאן מבינה שהענקה היא תשלום שכר. אך הנחה זו אינה ברורה, כי האדון צריך לשלם על העבד מראש כשהוא קונה אותו! למה הוא חייב לשלם פעם נוספת אחרי שהעבד עושה את עבודתו?

המאירי (טו.) שואל את השאלה הזאת ומסביר שבמשך שש שנות העבודה של העבד, אי אפשר להגדיר את ערכו. ברור שמגיע לו יותר כסף בסוף העבדות ממה שהוא קיבל כשהאדון קנה אותו, לכן האדון נותן לו הענקה בזכות העבודה שהוא עבד בחינם. הוכחה נהדרת לכך היא המחלוקת הנ"ל בין חכמים לראב"ע. ראב"ע מסביר שדברה תורה בלשון בני אדם, דהיינו, אם מסתכלים בנורמות סטנדרטיות, מסתמא מה שהעבד קיבל בשעת מכירה זה הערך האמיתי של עבודתו למשך שש שנים. אבל, אם הוא עולה על הציפיות הרגילות אז צריך לתת לו את הענקה כי ערך עבודתו עלה. זה מעט שונה מהמאירי, משום שהמאירי אומר שאי אפשר לחשב באופן מדויק בזמן רכישת העבד את הרווח שהוא יתן לך, אך מ"מ אתה חייב לתת לו הענקה. כאן, אנו אומרים שיש הערכה בשעת המכירה כמה עבודה העבד יעשה בשביל האדון, וזה הסכום שהוא מקבל; אם הוא עולה על הציפיות, הוא מקבל יותר בהענקתו. ההבדל בין שתי התשובות הללו הוא האם אפשרי להעריך את שווי עבודתו של עבד בזמן הרכישה. 

גם מהראב"ד בפירושו לספרא (בהר פרשה ה פרק ז, אות ג' בפירושו) עולים דברים דומים, ונראה שהוא מסכים עם המאירי שהענקה היא תשלום שכרו של העבד. אנו יודעים שהתורה מכנה עבד "שכיר". הספרא אומר שבגלל השוואה זו, כשם שיש לתת לשכיר תשלום באותו יום, כך גם עם עבד כשהוא עוזב את עבדותו. מה באמת אומר הספרא? הראב”ד נותן שני הסברים לכך: הראשון הוא שכמו שצריך לשלם לשכיר באותו יום, כך גם צריך לתת את ההענקה ביום שבו העבד עוזב. אם האדון לא משלם את ההענקה בזמן, זה כמו גזל והאדון עובר על הלאו שלא לכבוש שכר שכיר. לחלופין, הדרשה של שכיר מתייחסת לתשלום המקורי עבור העבד, כי העבד כבר 'שולם' במכירה הראשונית עבור שכרו.

גם זו נ”מ לחקירה שלנו: אם הענקה היא שכר פעולתו אז אם אדון נמנע מלשלם את ההענקה זה גזל. אך אם הענקה היא ביסודה צדקה, אז, אם האדון נמנע מלשלם הוא לא עובר על הלאו של כובש שכר שכיר כי האדון כבר שילם את שכר העבד במכירה הראשונית. הראב"ד סבור למסקנה כמו תשובתו הראשונה, ומוכח שהוא מסכים עם המאירי.

השלכות נוספות

נביא כמה השלכות נוספות לחקירה שהעלינו, כדי לחדד את הבנות היסוד.

בעל חוב

יש נפקא מינה בקצות החושן: אם האדון נתן את ההענקה לעבד, האם בעל חוב יכול לתבוע את הכסף מהעבד? ה'קצות' (פ"ו, סק"ג) כותב:

דמשמע בלשון הרמב״ם דאין ב״ח גובה הימנו ומשמע אפילו כבר גבה, וכן משמע מפירוש המשניות להרמב״ם דאפילו כבר גבה הענק אין ב״ח גובה מסתמא אין אדון נותן אלא כדי לפרנס עצמו ולא לפרוע לבע״ח דהענקה דין צדקה יש לו כל זמן שלא גבה אינו מחויב לבע״ח מדר' נתן ומה שנתן ודאי אדעתא שלא יהא לבע״ח רשות נותן ודו״ק.

 לא זו בלבד שהאדון לא נותן את ההענקה לבעל חוב, גם לאחר שהעבד מקבל את ההענקה, ב״ח אינו יכול לתבוע זאת ממנו. כמובן, אילו היה מדובר על דין שכירות, ברור שבעל החוב היה יכול לתבוע את ההענקה מהעבד.

הקשר לשפחה

יש עוד נ"מ בדברי המהרי"ט (הו"ד במל"מ עבדים ג', יב). הוא כותב שרק כאשר האדון נותן לעבד שפחה, הוא מחויב לתת לו הענקה. אנחנו לומדים מ"שכר שכיר" שעבד עובד בלילה, ומתן השפחה לעבד נועד לעבודה בלילה, דהיינו להביא עוד עבדים לעולם. אם העבד מקבל את ההענקה רק בתנאי שהוא עובד בלילה, ברור שזה נראה כמו תשלום שכר.

עריק ויורשים

שאלה נוספת בהענקה היא באילו מדרכי הפסקת העבדות זוכה העבד בהענקה: הגמרא מציינת שמפשטות הפסוקים ניתן היה לחשוב שחיוב הענקה הוא רק לעבד המשתחרר בתום שש שנים. היא לומדת לרבות חיוב הענקה גם בדרכי שחרור אחרות (יוצא ביובל או במיתת האדון, ואמה שיצאה בסימנים) מהפסוק: "לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם" (דברים ט"ו, יג), המרחיב את דין ההענקה לכל דרכי השילוח. אמנם, הגמרא לומדת מהפסוק "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ" (שם) שיש להגביל את ההענקה למקרים שבהם שחרורו של העבד הוא "תְשַׁלְּחֶנּוּ" – מידי האדון. מיעוט זה פוטר את האדון מהענקה כאשר העבד בורח, ונחלקו התנאים האם גם עבד היוצא בגרעון כסף התמעט מכך. הגמרא (קדושין טז:) ממשיכה: "ר' שמעון אומר ד' מעניקים להם, ג' באיש וג' באשה, ואי אתה יכול לומר ד' באחד מהם, לפי שאין סימנים באיש ואין רציעה באשה" (לעיל הגמרא הסבירה כי ארבע הדרכים הן יציאה בשש, יציאת עבד ביובל קודם שש, יציאת נרצע ביובל ויצאת אמה בסימנים).  הרי"ד בתוספותיו מסביר כי רבי שמעון חולק על תנא קמא וסבור שרק בארבע הדרכים האלה מעניקים לעבד, אך לא במיתת האדון. על פניו, דעה זו תמוהה: מדוע לומר שיציאת העבד במיתת האדון אינה 'שילוח', כאשר ברור שהעבד יוצא בה לחרות? תשובה פשוטה תהיה שאמנם העבד משתחרר במיתת האדון, אך האדון הוא לא זה ששלח אותו, ולכן אין חיוב הענקה. תשובה טובה יותר עשויה להיות תלויה בדיוק בחקירה שלנו כיצד להבין הענקה: הדרישה להענקה במיתת האדון, אם היא קיימת, תפול כמובן על היורשים, שהרי האדון כבר לא חי. אם הענקה היא ביסודה שכר, אז אין ספק שגם היורשים ידרשו להעניק לעבד. אולם, אם הענקה היא סוג של צדקה, סביר שהיורשים לא יתחייבו בהענקה,  שהרי אין מדובר בחוב של ממש, אלא רק בחובה חיצונית על האדון לשלח את עבדו עם מתנות כחסד אישי עם עבדו.

זמן החיוב

יש עוד נ"מ, בשאלה מתי חל חיוב האדון לתת את ההענקה לעבדו. לפי המנחת חינוך, החיוב חל בשעה המדויקת שבה העבד עוזב, ולא לפני כן, משום שהוא סבור שהענקה היא ביסודה צדקה. למ"ד שהענקה היא שכר פעולתו, חיוב ההענקה נוצר במהלך שש שנות העבודה ברגע שהעבד עובד קצת יותר ממה שהוא חשב עליו בזמן המכירה. האדון מתחייב בתשלום ברגע זה, אבל משלם אותו רק כשהעבד עוזב.

משמעות ההענקה

הקשר של ההענקה ליציאת מצרים

אחרי הפסוק שמדבר על הענקה, הפסוק הבא אומר לבני ישראל לזכור את עבדות מצרים. בספר פרשת דרכים^[6] מוסבר הקשר שבין הענקה ליציאת מצרים על פי המדרש. כידוע, משה אמר לפרעה שבני ישראל לא יעזבו עד שהוא ישלח אותם. שואל המדרש, מדוע בני ישראל לא פשוט קמו ועזבו בלי רשות פרעה? ותשובת המדרש, שכמו שמי שברח מהאדון שלו לא מקבל הענקה, גם אנחנו, אילו היינו עוזבים את מצרים בלי רשות לא היינו מקבלים את ההענקה. אנו יודעים שזה התרחש קודם לכן כשפרעה שינה את דעתו והחזיר את בני ישראל לרגל בגלל שברחנו, "וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ" (שמות י"ד, ה). מדרש זה מראה בבירור שבני ישראל קיבלו הענקה כשעזבנו את מצרים. הסבר נוסף מגיע מרש"י, שמצטט את הספרי (ק"כ) על אותו פסוק שאומר "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, מה במצרים הענקתי לך ושניתי לך אף אתה הענק לו ושנה לו", כמו שהקב”ה נתן לנו הענקה כשבני ישראל עזבו את מצרים, כך גם כשהעובדים שלנו עוזבים, אנחנו חייבים לתת להם מענק. הסבר זה הוא צעד קדימה: לא רק שקיבלנו את ההענקה ביציאתנו ממצרים, הקב"ה הוא שסיפק לנו את ההענקה.

היחס לחקירה

אנחנו יכולים להסביר את הקשר ליציאת מצרים לפי שני הצדדים של החקירה שלנו. גביהא בן פסיסא (סנהדרין צא.) קובע במפורש שבני ישראל לקחו רכוש גדול ממצרים על שכר פעולתם שלהם. בצד השני של החקירה, הרב יהודה רוזאניס מסביר בפרשת דרכים שההענקה שקיבלנו כשיצאנו ממצרים היתה דרך צדקה, והשכר על עבודתנו שקיבלנו היה כלי הזהב והכסף.^[7] אנו רואים בבירור שבני ישראל לקחו את ההענקה כשעזבו את מצרים. על פי הצד של החקירה הסובר כי הענקה היא ביסודה סוג של צדקה, מצות הענקה שבפרשת ראה היא הסוף לכל הלכות צדקה, ומזכירה לכולם להיות אנשים טובים: בדיוק כמו שאכפת לנו מהאלמנה והיתום, כך גם עלינו לדאוג לעבדים שלנו, כפי שרואים במצוות רבות בספר דברים. כשם שהקב"ה עשה חסד כלפינו בכך שהקב"ה נתן לנו הענקה כשעזבנו את מצרים, כך גם כשעבדינו עוזבים עלינו לעשות להם את אותו החסד. כמובן, על פי הצד של החקירה שהענקה היא ביסודה שכר פעולתו, אפשר להסביר בקלות שכמו ששילמו לנו כשעזבנו את מצרים, כך גם עלינו לשלם לעבדים שלנו.

אבל יש אלמנט נוסף בעולם הענקה, שעובד לפי שני הצדדים של החקירה – כפי שאנו רואים במקרה של יציאה ביובל ושנים והחזרת שדה אחוזה: אנו רוצים להימנע מהתפתחות מעמד סוציו־אקונומי מוחלש. משמעות הדבר היא כי הענקה אמורה לעזור לאדם לצמוח ולא לחזור לגנוב, ובסופו לעבדות. זו הסיבה שהאדון חייב לתת לו משהו שיגדיל את הרווח שלו, כדי לאפשר לעבד מקור הכנסה יציב אנו נותנים לעבדים שלנו "מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ".^[8] לעבד אין ממה להתפרנס, כך צריך לתת לו הענקה מן שלשת המינים הללו: "צאן" "גורן" ו"יקב", סחורות בסיסיות של לחם, בשר, ויין.^[9]

סיכום

לסיכום, ראינו שהענקה היא תשלום לעבד עבור עבודתו, מכיוון שאי אפשר היה לחשב כמה הוא יעבוד בזמן המכירה או שזה מותנה בשאלה האם יעלה על הציפיות בזמן המכירה. מצד שני, אנו רואים כי הענקה היא סוג של צדקה שאנו מחויבים לעשות מכיוון שעלינו לדאוג לרווחת העבדים שלנו, כמו שאנו דואגים לאלמנה או ליתום במצוות רבות. בהמשך, הראינו כיצד בני ישראל קיבלו הענקה כשעזבו את מצרים כתשלום עבור שנות העבדות הרבות או בגלל חסדי השם. לבסוף, הראינו כי הענקה מתמקדת לא רק בעבר, בתשלום עבור עבודתו או בנתינת צדקה מתוך הכרת תודה, אלא אנו גם מסתכלים לעתיד ונותנים מן הצאן, הגורן והיקב שלנו, כדי להבטיח שהעבד לא יחזור לעניו.

[6] לרב יהודה רוזאניס בעל ה'משנה למלך'; בספר דרושים בענינים שונים.

[7] מל"מ לשיטתו, גם בהלכות עבדים הוא כתב שהענקה ביסודה היא סוג של צדקה.

[8] כתוב בשם הגר''ח (סטנסיל) על הסוגיא שלנו: שהמיעוט "לו, ולא בעל חובו" הוא בעצם הסיבה לכך שאפשר לעשות הענקה עם כל דבר, כולל כסף, כי בדרך כלל לא משלמים למישהו עבור העבודה "צאן" "גורן" ו"יקב". לכן יכול להיות שמשלמים רק עם "צאן" "גורן" ו"יקב" על פי הדעה האומרת כי הענקה היא מיסודה צדקה.

[9] זה מפורש בפסוק: "וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם" (דברים ט"ו, יג). ע' בפירוש הרא"ש שם: "לא תשלחנו ריקם שהרי במכרוהו ב"ד הכתוב מדבר שאין לו כלום שנמכר בגניבתו ולכך צריך הענקה מג' מינים צאן גורן ויקב". ובר' יוסף בכור שור שם: "לא תשלחנו ריקם: שהרי במכרוהו בית דין הכתוב מדבר ואין לו כלום ובמה יתפרנס, לכך צריך הענקה מן אילו שלשה מינין צאן, גורן ויקב – לחם, בשר ויין".