השיעור עסק ביחס בין ייבום לבין קידושין ונישואין.

הגמרא מציעה ללמוד קידושי ביאה מייבום אך דוחה זאת, ודחייה זו לכאורה אומרת שייבום שונה מהותית מקידושין. נחלקו הראשונים בהבנת ההבדל בין ייבום לקידושין, כאשר השאלה העיקרית היא האם הייבום מבוסס על קידושי האח המת, או שמא הייבום הוא קשר במובן מסוים עצמאי בין האח החי לבין היבמה. הרב ביאר מחלוקת זו והציג מספר מקורות להתלבטות זו, ובסופו של דבר הסביר לפי כל שיטה את משמעות דחיית הגמרא. כדי לעשות זאת הרב גם נכנס לחילוק משמעותי בסדר נשים בין 'אישות' לבין 'בית', והציע להסביר על בסיסו את ההבדל בין ייבום לבין קידושין.

File

סיכום מאת דוד שמעון גרשוביץ, לא עבר את ביקורת הרב.

בין קידושין ונישואין לייבום

הקדמה

המשנה הפותחת את מסכת קידושין מציגה את הדרכים בהן האשה נקנית וקונה את עצמה, ואת הדרכים בהן היבמה נקנית וקונה את עצמה:

האשה נקנית בשלש דרכים, וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף, בשטר, ובביאה. בכסף - בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה. וכמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה בגט, ובמיתת הבעל. היבמה נקנית בביאה, וקונה את עצמה בחליצה, ובמיתת היבם.[1]

כמובן, עולה שאלת היחס בין נישואין לבין ייבום, האם מדובר בשני סוגים של מערכות יחסים, או שמא מערכת היחסים בשני המקרים דומה, אלא שמדובר בדרכים שונות לייצר אותה (בעקבות נסיבות שונות). לכאורה ניתן לענות על שאלה זו מתוך סוגיה בגמרא העוסקת במקור לקידושי ביאה:

ובעלה - מלמד שנקנית בביאה. והלא דין הוא: ומה יבמה שאין נקנית בכסף - נקנית בביאה, זו שנקנית בכסף - אינו דין שנקנית בביאה! אמה העבריה תוכיח, שנקנית בכסף ואין נקנית בביאה. מה לאמה העבריה שאין קנינה לשום אישות, תאמר בזו שקנינה לשום אישות? ת"ל: ובעלה. ולמה לי קרא? הא אתיא לה! אמר רב אשי: משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא, מהיכא קא מייתית לה? מיבמה, מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת, תאמר בזו שאין זקוקה ועומדת? תלמוד לומר: ובעלה.[2]

הגמרא מציעה ללמוד לקידושי אשה מיבמה בקל וחומר – קשה יותר לייצר ייבום מאשר קידושין, שהרי ניתן לקדש אשה בכסף ולא ניתן לייבם בכסף, ואם כן, ביאה שמועילה לייבום בוודאי תועיל גם לקידושין. הגמרא בסופו של דבר דוחה קל וחומר זה בטענה שיבמה 'זקוקה ועומדת'. דחיה זו בעצם אומרת שאין להשוות בין עולם הקידושין לבין עולם הייבום, ולכן לא ניתן ללמוד את הקל וחומר. ננסה להבין את משמעות דברי הגמרא העומדים על הייחודיות של ייבום על פני קידושין.

האם ייבום קשור לקידושי האח המת

רש"י מסביר שייבום אינו יוצר קידושין חדשים, אלא מבוסס על הקידושין של האח המת, ומועיל רק על גביהם:

שכן זקוקה ועומדת - לזה מחמת קידושי המת ואין ביאה באה אלא לגמור אבל קנין דמעיקרא לא.

כיוון דומה עולה גם בדברי התוס' על אתר, כאשר לטענתם הייבום גומר את הקידושין של האח המת כלפי האח שמייבם:

וה"ר אלעזר משזנ"א פי' שכן זקוקה ועומדת שביאה זו אינה עושה אלא גומרת קדושי ראשון ומשום דאשכחן ביאה גומרת לא נאמר שתקנה תחלת קנין.

אולם, בדברי התוס' מופיע בשם ר"י גם כיוון אחר, לפיו נראה שייבום איננו מבוסס על קידושין כלל, משום שכל מטרתו היא 'הקמת שם':

ונראה לר"י דהכי פריך שכן זקוקה ועומדת לביאה כלומר שעיקר מצותה להקים לאחיו שם הילכך נקל לה להקנות בביאה יותר מאשה.

חשוב להדגיש, למרות שכל מטרת הייבום היא 'הקמת שם' אין זה גורע ממעמדה של היבמה לאחר הייבום כ'אשת איש' לכל דבר, והבא עליה בחנק. כמו כן, קיים ייבום גם באשה שאינה יכולה להוליד. עם זאת, עיקרו של הייבום הוא הקמת השם, ובמילים אחרות, הייבום הוא מנגנון לייצר 'אישות' ללא קידושין. בביאור שיטת ר"י נראה לומר שתפקיד הקידושין הוא לייעד אשה לאיש שרוצה לישא אותה, ורק על גבי הייעוד הזה האיש יכול לשאת אותה. בייבום אין צורך בייעוד זה, כיוון שהתורה יצרה קשר בין היבם לבין היבמות, וממילא כל אחת מנשות האח המת מיועדת לאח החי, וכל מה שעל האח החי לעשות הוא לייבם, כלומר לשאת את אחת מהנשים המיועדות לו, במנגנון ייחודי הנקרא ייבום.

יש לחדד, לדעת רש"י הקשר הקיים בין נשות האח המת לבין האח החי מבוסס על הקידושין של האח המת, ואילו לדעת ר"י הקשר איננו מבוסס על הקידושין, אלא על דין התורה היוצרת קשר בין כל יבמה לבין אחי בעלה שמת.

אפשר למצוא מתח זה כבר בגמרא, כאשר היא מתלבטת האם הייבום קשור ל'נישואין הראשונים' או לא:

א"ר ירמיה: תברא, מי ששנה זו לא שנה זו, האי תנא סבר: מיתה מפלת, והאי תנא סבר: נשואין הראשונים מפילים.[3]

כמו כן, בדברי הרמב"ן בביאורו למחלוקת האם 'יש זיקה' או 'אין זיקה' (באחת הסוגיות המזכירות מחלוקת זו, כאשר יכול להיות שהרמב"ן מסביר את המחלוקת כפי שמסביר רק בהקשר הסוגיה הספציפית, למרות שבשאר האיזכורים של מחלוקת זו בש"ס הכוונה היא למחלוקת שונה) ניתן למצוא את המתח שהזכרנו, האם ייבום קשור לקידושי האח המת או לא:

ולי נראה דקס"ד השתא דפלוגתא דרבנן ור"ג ביש זיקה היא, דר"ג סבר אין זיקה וגט ומאמר על קדושי אחיו קיימי דאגידי בכולא ביתא, וכשנותן גט לזו כאומר הריני נותן גט לקדושי אחי הילכך פסל כל הבית, וכאלו נתן אף לצרה, ואין גט אחר מועיל בכל הבית כלום, וכן מאמר על קדושי אחיו נמי [נ"א: רמי], אבל רבנן סברי יש זיקה וגט לזיקה שלו תקינו חכמים הילכך לכל חדא וחדא תקינו רבנן גט בזיקה שלו.[4]

הרמב"ן בעצם טוען שקיימות שתי אפשרויות להסתכל על הקשר הקיים בין נשות האח המת לבין האח החי לפני ייבום:

1. יש זיקה – נוצר קשר בין כל יבם לבין כל יבמה, ולכן כאשר יבם נותן גט לאחת היבמות הוא מנתק רק את הקשר ביניהם, אך הקשר בינו לבין שאר היבמות עדיין קיים, ואם ירצה לנתק קשר זה יצטרך לתת לכל אחת מהיבמות גט.
2. אין זיקה – הקשר בין כל יבם לבין כל יבמה מבוסס על הקידושין של היבמה עם האח המת, וממילא כאשר אחד היבמים נותן גט ליבמה, הוא מנתק את הקידושין שאחיו המת קידש, וממילא כל היבמות אינן קשורות יותר לכל אחי המת.

אם כן, לדעת ר"י דחיית הגמרא 'שכן זקוקה ועומדת' אומרת שייבום הוא מסלול יצירת אישות ללא קידושין ולכן לא ניתן ללמוד מייבום קידושי ביאה. אולם, אם נחזור לדברי רש"י, לדעתו דחיית הגמרא היא שייבום מבוסס על הקידושין של האח המת. כלומר, הייבום איננו מקביל לקידושין אלא לנישואין, ולכן לא ניתן ללמוד מייבום לקידושי ביאה. עם זאת, שיטת רש"י דורשת ביאור רחב יותר, שכן לא ברור מה פירוש הדברים שקידושי האח הראשון עדיין קיימים, הרי לאחר מותו בפשטות הקידושין מופקעים.

ניתן לומר שהפן הקנייני של הקידושין שנוצר בעקבות קידושי האח המת נשאר, והוא מופנה כלפי האח החי. כלומר, הקניין שהאח המת קנה את אשתו עובר לאחר מותו לאחיו. טענה זו אפשרית, אך נציע כיוון שונה.

בית ואישות

ניתן לטעון שכאשר אדם נושא אשה נוצרים שני תהליכים במקביל – יצירת 'אישות' ויצירת 'בית'. אישות היא הקשר האינטימי בין הבעל לאשתו. קיימים מספר דינים שאינם קשורים לקשר זה, אך באים יחד אם הנישואין, ואפשר לראות שהם תלויים ב'בית'. כך למשל הפרת נדרים – הבעל מפר נדרי אשתו, ונאמר בפסוק 'ואם בית אישה נדרה'. כלומר, הבעל יכול להפר את נדרי אשתו כיוון שהיא חלק מ'ביתו'. כך גם אכילת תרומה, בה נאמר 'כל טהור בביתך יאכלנו' (יש להעיר שניתן ללמוד אכילת תרומה של אשת כהן מהפסוק 'קניין כספו', אך כפי שנראה, יש גם מקורות שתולים זאת בפסוק העוסק ב'בית'). נראה שקיים שלב בו האשה נכנסת לביתו של בעלה, למרות שלא נוצרת עדיין האישות. שלב כזה לכאורה עולה בסוגיה בכתובות העוסקת במסירת האשה לבעלה ע"י אביה:

מסר האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל וכו'. אמר רב: מסירתה לכל, חוץ מתרומה; ורב אסי אמר: אף לתרומה. איתיביה רב הונא לרב אסי, ואמרי לה חייא בר רב לרב אסי: לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה! אמר להו רב: לאו אמינא לכו לא תיזלו בתר איפכא? יכול לשנויי לכו: מסירתה זו היא כניסתה לחופה. ושמואל אמר: לירושתה, ר"ל אמר: לכתובתה…[5]

 יש לשאול האם הנישואין הם אלה שיוצרים את ה'בית' או שמא כבר באירוסין נוצר ה'בית'. נראה שנחלקו בכך הספרי והירושלמי. בירושלמי נפסק שאשת כהן לא אוכלת בתרומה אחר האירוסין (לפני הנישואין):

בת ישראל מאורסת לכהן. [במדבר יח יג] כל טהור בביתך יאכלנו. ולית היא גו בייתה. מכהן [ויקרא כב יא] ליליד בית אין כאן יליד בית. לשומרת יבם לכהן כל טהור בביתך יאכלנו. ולית היא גו בייתה. הוא.[6]

לעומת זאת, בספרי נראה שגם ארוסת כהן אוכלת בתרומה:

כל טהור בביתך יאכלנו למה נאמר והלא כבר נאמר כל טהור בביתך יאכל אותו ומה ת"ל כל טהור בביתך יאכלנו להביא את בת ישראל המאורסת לכהן שתהא אוכלת בתרומה או אינו מדבר אלא בנשואה כשהוא אומר כל טהור בביתך יאכל אותו הרי נשואה אמורה הא מה ת"ל כל טהור בביתך יאכלנו להביא את בת ישראל המאורסת לכהן שתהא אוכלת בתרומה.[7]

גם בירושלמי וגם בספרי המקור לאכילת תרומה באשת כהן הוא 'כל טהור בביתך יאכלנו', ועם זאת נחלקו האם ארוסה אוכלת בתרומה או לא. כלומר, המחלוקת ביניהם היא האם ארוסה נכנסת ל'ביתו' של בעלה או לא. נראה שגם הראשונים נחלקו בשאלה זו. הרמב"ם טוען שחופה צריכה להיות ראויה לביאה (כלומר, האשה צריכה להיות מותרת לבעלה בביאה בזמן החופה. נפקא מינה, חופת נידה, שאינה מועילה לדעת הרמב"ם משום שאסורה לבעלה):

כיון שנכנסה הארוסה לחופה הרי זו מותרת לו לבא עליה בכל עת שירצה והרי היא אשתו גמורה לכל דבר, ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אף על פי שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לבעילה, אבל אם היתה נדה אף על פי שנכנסה לחופה ונתיחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא כארוסה עדיין.[8]

כלומר, לדעת הרמב"ם הנישואין יוצרים את האישות ולא את הבית, ולכן הביאה חייבת להיות ראויה לביאה. לעומת זאת, לדעת הר"ן חופה מועילה גם כאשר היא לא ראויה לביאה:

אלמא חופה לאו היינו יחוד אלא חופה היינו כל שהביאה הבעל מבית אביה לביתו לשם נשואין וילפינן לה מדכתיב ואם בית אישה נדרה דמשמע דכל זמן שהיא בבית אישה הרי היא ברשותו וכי תימא פירסה נדה למה אינו מעלה לה מזונות הרי בידו להכניסה לחופה היינו טעמא שכיון שאין חופה זו מסורה לביאה לא חייבוהו חכמים לכנסה ולפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לאו ומכל מקום כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר.[9]

נראה שלדעת הר"ן הנישואין מתחילים את ה'בית' ולא רק את האישות. לכן, גם כאשר האשה אסורה לבעלה, החופה מכניסה אותה ל'ביתו' של הבעל.

לאור דברים אלה ניתן לטעון שפירוש דברי רש"י, שקידושי האח המת נשארו ועל גביהם האח החי מייבם, הוא שהיבמה נמצאת ב'ביתו' של היבם, כיוון שקידושי האח המת הכניסו אותה ל'ביתו', ועל גבי זה יש צורך רק ליצור 'אישות' ואין צורך ליצור 'בית'. ממילא, לא ניתן ללמוד לקידושי ביאה, שצריכים ליצור גם 'בית' ולא רק 'אישות' מייבום, היוצר רק 'אישות' ולא 'בית'.