קבוע

| שמעוני גרטי (מחזור כ"ד)

א. פתיחה

דין ה"קבוע" מוזכר מספר פעמים בתלמוד. הדוגמה הקלאסית לקוחה מן התחום של דיני איסור והיתר. הברייתא מדברת על בשר שחוטה ובשר נבילה, והיא מבדילה בין שני מקרים בסיסיים: במקרה האחד, האדם מסתפק מאיזו חנות קנה - האם מחנות המוכרת בשר שחוטה או מחנות המוכרת בשר נבילה; ובמקרה השני, האדם מוצא את הבשר מחוץ לחנויות:

דתניא - תשע חנויות, כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח - ספקו אסור; ובנמצא - הלך אחר הרוב ...     (נידה יח.).

הראשונים והאחרונים התקשו לבאר את ייחודו של דין הקבוע. נראה, שקשה למדיי למצוא סברה להבדל בין אדם שמוצא חתיכת בשר מחוץ לחנויות ובין אדם שקונה חתיכת בשר בחנות עצמה. מבחינה סטטיסטית טהורה נראה שאין שום הבדל בין המצבים. גם מנימוקים אחרים נראה שקשה למצוא הסבר לדין זה.

חשוב להעיר, שהמנגנון ההלכתי שעומד מאחורי הקבוע מפורש בגמרא:

גופא, א"ר זירא - כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, בין לקולא בין לחומרא(כתובות טו.).

כלומר, משום מה אנו שופטים את הקבוע כספק של מחצה על מחצה, ואין אנו מסתמכים על הרוב. לפיכך, מגיעים בו להכרעה של "מחצה על מחצה", בין לקולא ובין לחומרא.

אולם לא מבואר בסוגיות מדוע לחלק; מדוע יש לשפוט מקרים מסויימים באופן של מחצה על מחצה, ומדוע יש לדון מקרים אחרים לפי הרוב. כמו כן, לא ברור כלל למה היסוד של קביעות מניע את דרך החשיבה שמניבה "מחצה על מחצה"[1].

כדאי לציין, שבאחרונים עולים הסברים מסויימים לדין קבוע, אולם בדרך כלל אין הם מהווים הסבר לשאלה הבסיסית עצמה[2]. יש אחרונים שתיארו "מנגנונים כפולים" להכרעה במקרי ספק. כלומר, ישנו מנגנון שמניב תוצאה של הליכה אחר הרוב, ולעומתו מנגנון אחר המניב תוצאה של מחצה על מחצה. אולם עיקר השאלה - מדוע ליישם מנגנון אחד ב"קבוע" ומנגנון אחר ב"פריש", נותרת ללא מענה.

בדברים שלהלן ננסה לבאר מהו היסוד ההלכתי שיוצר שיפוט של "מחצה על מחצה" דווקא במקרה של קבוע. למעשה, נרצה לתלות את הדברים בשיטת הרמב"ם. לצורך כך, נפתח בסוגיה אחרת שאותה נרצה לקשור לדין שלפנינו.

ב. איקבע איסורא

הפרק הרביעי במסכת כריתות פותח בהתייחסות למקרה של אדם שספק אכל חֵלֶב. המשנה קובעת שהוא חייב להביא אשם תלוי. בגמרא מובאים שני תרחישים למצב הספק הזה. לדעת רב אסי, מדובר בחתיכה אחת שהיא ספק חלב ספק שומן. לדעת חייא בר רב, מדובר בשתי חתיכות - אחת של חלב ואחת של שומן, והאדם מסופק איזו מהן אכל.

דעה זו של חתיכה משתי חתיכות, מובאת בהמשך גם לפי רב. נשים לב, לשיטה זו יש לפטור מאשם תלוי את האוכל חתיכה אחת שהיא ספק חלב ספק שומן. רק אם היו שתי חתיכות, אחת שומן ואחת חלב, יחול חיוב האשם. בטעם הדבר מביאה הגמרא שלוש דעות אמוראיות. נצטט מתוכן שתי דעות החשובות לנו לצורך ההמשך; הראשונה היא דעת רבי זירא :

א"ר זירא: מ"ט דרב? קסבר שתי חתיכות אפשר לברר איסורו, חתיכה אחת אי אפשר לברר איסורו ...   (כריתות יז:).

כלומר, אם מדובר היה בחתיכה אחת, הרי שלאחר אכילתה נעלמו כל הראיות מן השטח, ושוב אין דרך לדעת האם הדבר הנאכל היה אסור באכילה או לא. במקרה שכזה, כך מסביר רבי זירא לטובת רב, אין חיוב של אשם תלוי. אולם בשתי חתיכות, עדיין אפשר (עקרונית) לבדוק מהי החתיכה הנותרת. בדיקה שכזו תכריע בשאלת הספק. היות שכל עניינו של אשם תלוי הוא בהתמודדות עם מצבי ספק[3], אין כאן צורך בו:

דאשם תלוי אינו בא אלא להגין מן הייסורין עד שיודע לו ויביא חטאת ... הילכך שתי חתיכות ואכל אחת ונשארה אחת - אפשר שיבוא לאחר זמן בקי שיכיר, אם זו הנותרת שומן, ודאי חלב אכל ויביא חטאת ...(רש"י כריתות יז:, ד"ה אפשר לברר איסורו).

אך בהמשך הסוגיה מובא הסבר נוסף לעמדתו של רב. זהו הסברו של רב נחמן, והוא מציג את היסוד ההלכתי החשוב של "איקבע איסורא". יסוד זה קיים, לפי דברי הגמרא, רק במקרה של שתי חתיכות :

אמר רב נחמן - מאי טעמא דרב? קסבר שתי חתיכות איקבע איסורא, חתיכה אחת לא קבעה איסורא ...   (כריתות יח.).

הרעיון המונח ביסודו של הסבר זה פשוט למדיי. במקרה של חתיכה אחת אנו מסופקים האם היה בכלל איסור. ייתכן, שאיסור שכזה לא היה קיים בכלל. לכן, אין אנו יכולים לחייב את האוכל בקורבן של אשם תלוי. אך במקרה של שתי חתיכות, אנו יודעים בוודאות שאיסור היה מונח כאן, והשאלה היא האם האיסור נאכל. מכל מקום, נקודת המוצא האיסורית ידועה בוודאות. במקרה שכזה, יש לחייב את האוכל בקורבן אשם תלוי.

נרחיב מעט את הרעיון המובע בהסבר זה. כמעט בכל הליך משפטי, יש לקבוע כמה הנחות יסוד. בדיני ממונות, למשל, אנו פוגשים את המונח של "חזקה". בדיני נפשות אנו מניחים שיש להקל, כל עוד לא הוכח אחרת. גם בדיני איסור והיתר עלינו להניח, לפעמים, איזושהי הנחת יסוד.

הגורם ההלכתי של "איקבע איסורא" עוזר לנו בנקודה זו. אם אנו מסופקים האם בכלל היה איסור לפנינו (כלומר, לא איקבע איסורא), אזי הנחת היסוד שלנו היא שלא היה מעשה איסור, עד שלא יוכח אחרת. אך אם אנו יודעים בוודאות שהיה איסור (כלומר, איקבע איסורא), אזי הנחת היסוד שלנו היא שגם התרחש מעשה איסור, עד שלא יוכח אחרת[4].

לסיום סעיף זה, נשים לב לשתי נקודות חשובות. האחת, רבי זירא הוא הנוקט בהסבר של "לברר איסורו", ולא בהסבר של איקבע איסורא. השנייה, הרמב"ם פוסק להלכה כדעת רב נחמן, על פי כללי הפסיקה המקובלים :

אינו חייב באשם תלוי עד שיהיה שם איסור קבוע  (רמב"ם הל' שגגות, פ"ח ה"ב).

בהמשך מסביר הרמב"ם את היסוד הזה של איסור קבוע, ומפרט את המקרים השונים. הוא פותח בתיאור המקרה של שתי חתיכות (אחת חלב ואחת שומן), ופוסק שיש כאן חיוב של אשם תלוי[5]. לאחר מכן הוא דן במקרה של חתיכה אחת, ושם הוא קובע שאין חיוב אשם.

כידוע, הרמב"ם השתדל לכתוב את חיבורו הגדול על טהרת העברית. כמעט בכל מקום, הוא מתרגם לעברית את מטבעות הלשון הארמיים שבתלמוד. גם הניסוח "איקבע איסורא" הוא ניסוח ארמי, ומעניין לראות כיצד מתרגם אותו הרמב"ם:

אבל אם היתה לפניו חתיכה אחת - ספק שהיא חלב ספק שהיא אליה - ואכלה, פטור; שהרי אין כאן איסור קבוע   (שם).

לכאורה היינו מצפים לתרגום "מדוייק" יותר במובן הבא. מטבע הלשון הארמי אינו מדבר על אופי האיסור כחפצא, אלא משתמש בְּפוֹעַל. תרגום מדוייק לעברית היה יכול להיות "נקבע האיסור" או "לא נקבע האיסור"[6]. אך הרמב"ם נקט בביטוי "איסור קבוע". בנקודה זו נרצה לחזור לסוגיה שבה פתחנו, ולהציע (במסגרת שיטת הרמב"ם) הסבר לדין קבוע, המוכר מסוגיות רבות בתלמוד.

ג. בדין קבוע ופריש

נרצה לומר, בשיטת הרמב"ם, שדין קבוע הוא יישום של היסוד ההלכתי המוזכר במסכת כריתות. כלומר, הקבוע יוצר מצב של "איקבע איסורא". במצב שכזה אנו מתייחסים לספק כמחצה על מחצה, ומחמירים בו.

נבהיר מעט את הרעיון של הדברים, לפני שנבחן אותם שוב במסגרת הסוגיה. כמעט בכל תחום הלכתי, עלינו לגשת לשאלות העולות מתוך נקודת מוצא כלשהי. בדיני ממונות, למשל, אנו ניגשים כמעט תמיד למקרה הנידון מתוך הגדרת המוחזק והמוציא. הגדרות אלו מאפשרות לנו להכריע במצבי ספק, ולהשאיר (בדרך כלל) את המצב על כנו - המוציא מחבירו עליו הראיה, והממון נשאר בחזקת המוחזק.

גם בדיני איסור והיתר, עלינו לקבוע בדרך כלל מהי ברירת המחדל. אנו חוזרים אל ברירת מחדל זו במצבי ספק. שאלה דומה עולה בתחומים של טומאה וטהרה, וכן הלאה. נראה, שגם הרעיון של איקבע איסורא קשור לכאן.

אדם מגיע לבית דין, והוא מסופק האם אכל חלב. במקרה של חתיכה אחת (כלומר, אין איקבע איסורא) אנו פונים לברירת המחדל הקובעת שהכל מותר עד שלא יוכח אחרת. כדי לחייב בעונש עלינו להביא ראיה שהאדם אכן אכל חלב, וכל עוד אין באמתחתנו ראיה שכזו, אנו פוטרים אותו.

במקרה של שתי חתיכות, נקודת המוצא שלנו הפוכה. חתיכה של איסור בוודאי היתה מונחת כאן. הספק מתעורר על אדני סיטואציה שבה כבר נקבע איסור. כדי לפטור, על האדם האוכל להביא ראיה שלא אכל איסור[7].

נראה, שזהו בדיוק ההבדל בין המקרה של קבוע לבין המקרה של פריש. המקרה של בשר הנמצא ברחוב - מחוץ לחנויות - הוא מקרה קלאסי של חתיכה אחת. לפי עמדת הרמב"ם, זהו מקרה קלאסי של "לא איקבע איסורא", ועלינו לדון אותו לפי הרוב ולהתיר.

אך במקרה שבו האדם הולך לחנות וקונה חתיכה, יש לנו מצב קלאסי הפוך של "איקבע איסורא". ממש כמו שתי חתיכות, האדם נכנס למרכז מסחרי של חנויות, שבו מונחות גם חתיכות של היתר וגם חתיכות של איסור. במצב זה, יאמר הרמב"ם, יש "איקבע איסורא", ולכן מחמירים בספק ודנים אותו כמחצה על מחצה.

ראוי להעיר - במקרה של תערובת, ידון הרמב"ם לקולא. כלומר, חתיכה של איסור שנתערבה בשתי חתיכות היתר, תתבטל. אולם כאן אין תערובת, שהרי כל חנות וחנות עומדת בפני עצמה. לכן, דנים את המקרה כ"איקבע איסורא", ולפי הפרמטר הזה פוסקים להחמיר.

ד. קולא וחומרא

הדגשנו שהסברה הנידונת מיושמת דווקא בשיטת הרמב"ם. נרצה לטעון שרבי זירא, מרא דשמעתא דקבוע, לא יסכים אליה. נקודת הבוחן פשוטה למדיי. הסברה שאותה הצענו ברמב"ם מתאימה, בעצם, דווקא למקרים שבהם יש להחמיר, אך אין לתלות בה מצבים של קולא.

רבי זירא, אם כך, בוודאי לא נשען עליה בנסחו את הכלל הבא:

גופא, א"ר זירא - כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, בין לקולא בין לחומרא  (כתובות טו.).

אולם נראה, ובכך יש גם סיוע להצעתנו, שהרמב"ם לא קיבל את דברי רבי זירא במלואם. הסוגיה בכתובות עושה מאמץ כדי למצוא את המקרה של קבוע לקולא. למסקנת הגמרא, מדובר בהלכה הבאה:

תשעה שרצים וצפרדע אחד ברה"ר, ונגע באחד מהן ואינו יודע באיזה מהן נגע, ספיקו טהור  (תוספתא טהרות, פ"ו ה"ב).

נשים לב, הרוב מטה כאן לטומאה, שהרי מדובר על רוב שרצים. אף על פי כן, התוספתא מטהרת את האדם המסופק. רבי זירא מפרש זאת על רקע הדין של קבוע, שבו אנו דנים את הספק כמחצה על מחצה ומטהרים. זהו, אם כך, מקרה מובהק של קבוע לקולא, כפי שחיפשה הגמרא.

אולם הרמב"ם מביא את הדין הזה להלכה, ללא הנימוק של קבוע:

תשעה שרצים וצפרדע אחד ברשות הרבים ... ספיקו טהור. זה הכלל - כל ספק ברשות הרבים טהור, עד שיאמר נטמאתי בודאי  (רמב"ם הל' שאר אבות הטומאות, פי"ח ה"ב).

באופן כללי, נחלקו הראשונים לגבי עוצמת הכללים של דיני רשויות בטומאה. יש ראשונים הגורסים שכלל זה שייך אך ורק בספק השקול, כלומר - ספק של מחצה על מחצה[8]. כך נראה גם לדעת רבי זירא. הנחתו היא שהטהרה ברשות הרבים באותו מקרה של תשעה שרצים וצפרדע, מסתמכת על הכלל של "קבוע". נראה, שללא כלל זה, היינו דנים את המקרה כ"ספק הרגיל"[9], ומטמאים אפילו ברשות הרבים.

אולם לדעת הרבה ראשונים, כללי הרשויות שייכים גם בספק שאיננו מחצה על מחצה[10]. כך נראה גם מן הניסוח של הרמב"ם[11]: אנו מטהרים את הספק, אלא אם כן האדם אומר שהוא נטמא בוודאות.

לפיכך, הרמב"ם כלל אינו זקוק לנימוק של קבוע בהקשר של אותה תוספתא. עצם הכלל הקובע שספק טומאה ברשות הרבים טהור מספיק כדי לטהר את האדם המסופק, גם ללא ראיית הספק כמחצה על מחצה. אכן, הרמב"ם איננו מזכיר את המילה "קבוע" ביחס להלכה זו. נזכור, שבשאר המקרים מציין הרמב"ם (אפילו כמה פעמים לאורך אותו פרק) את היסוד של קבוע כאשר הוא משתמש בו. לפיכך נוכל להסיק, שהרמב"ם קיבל את דין הקבוע לחומרא בלבד.

כאמור, הדברים משתלבים יפה בהצעה הסברתית שהעלינו. לדברי הרמב"ם, דין הקבוע הוא סוג של "איקבע איסורא". דין זה מועיל רק כהנחת יסוד המניבה חומרא. לא ניתן להשתמש בסברה זו כדי להקל.

נסיים בנקודה מעניינת נוספת, הקשורה לרבי זירא עצמו. באותה סוגיה של "איקבע איסורא" במסכת כריתות, חילק רב בין מצב של ספק בחתיכה אחת ובין מצב של ספק בשתי חתיכות. הגמרא הציעה שלושה ביאורים לעמדתו של רב.

הרמב"ם, כזכור, פסק כרב נחמן. לדעת רב נחמן, מבוססים דברי רב על היסוד ההלכתי של איקבע איסורא. אולם רבי זירא חלק על רב נחמן, ובנה את דברי רב על יסוד הלכתי שונה. נוכל להסיק, אם כך, שרבי זירא לא קיבל את הגורם ההלכתי שמציע רב נחמן.

במילים אחרות, רבי זירא דוחה את הרעיון של "איקבע איסורא", כפי שרואים באופן ברור מן הנפקא-מינה שמציעה אותה סוגיה בכריתות[12]. ממילא, לא ניתן להסביר את הדין של קבוע, לפי רבי זירא, באמות המידה של איקבע איסורא. מכאן פתוחה הדרך בפני רבי זירא, להעלות את דין הקבוע הן לקולא והן לחומרא.