נאמנותו של הבעל לטעון 'פתח פתוח מצאתי'

המאמר התפרסם בעלון שבות # 131 בשנת תשנ"א

 

מטרתנו בסוגיה זו היא סיכום מצומצם ככל הניתן, ושוה לכל נפש. לכן, נמנענו מכתיבת חידושים וסברות שאינם חיוניים להבנת דברי הראשונים בסוגיה. כן נמנענו ככל האפשר מכניסה לסוגיות הקרובות לנושא דיוננו, כטיבו של דין שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, דין נאמנות אדם על עצמו, חזקת אין אדם טורח בסעודה, מי נחשב כמוחזק בכתובה, ועוד.  

פתיחה

הגמ' בכתובות ט. מביאה את דברי ר' אלעזר, שהאומר פתח פתוח מצאתי, נאמן לאוסרה עליו. בהמשך (ט:), מובאים דברי רב יהודה אמר שמואל, שנאמן להפסידה כתובתה.

דברינו יסובו על היחס שבין מאמרים אלו, האם הם חולקים זה על זה או לא, ועל הסיבה לנאמנות הבעל באיסורים ובממונות.

מלבד חלוקת נאמנותו של הבעל לאיסורים ולממונות, נדון בשני אלו על נאמנותו מפני חשש משקר ומפני חשש טועה. בחשש טועה יהיה עלינו לחלק בין נשוי, הבקי בפתח פתוח, לבחור, שאינו בקי בו. כמו כן,   יהיה עלינו לחלק בין מקרה שלמרות טענתו על פתח פתוח מצא בביאתו דם, לבין מקרה שלא מצא דם, ואף שם - בין מקרה שאי מציאת הדם מהווה ראיה בפני עצמה להיותה של האשה בעולה, למקרה שאינה ראיה כלל, לא לכאן ולא לכאן. את כל אלו נצטרך לברר, כאמור, גם באיסורים וגם בממונות.

לצורך סידור הסברות זו מול זו, אנו נעדיף שלא ללכת עפ"י סדר הסוגיה, המחלקת בין איסורים לממונות, אלא לחלק את דיוננו למקרה שלא מצא דם ולמקרה שמצא דם.  

חלק א': לא מצא דם בביאתו

פתיחה:

מן הסוגיה להלן ט: ויב. עולה בבירור, שבמקרה רגיל אי מציאת דם היא ראיה נחרצת שהאשה היתה בעולה ואין לחוש לטועה. וכיון שהסדין לפנינו, הרי אין גם חשש משקר, ונאמן. לכן, יוכל דיוננו להצטצמם למקרה שאי מציאת הדם אינה מהווה ראיה לכאן או לכאן. רש"י בתחילת הסוגיה מעמיד באשה ממשפחת דורקטי, שהן מסולקות דמים, או באבד הסדין. ר' חננאל מעמיד בבוגרת או מוכת עץ, שהן, להבנתו בסוגיה להלן לו:, עשויות להיות מסולקות דמים.  

  פרק 1 - נאמנותו מפני חשש משקר:

כאמור, לדעת ר' אלעזר, האומר פתח פתוח מצאתי, נאמן לאוסרה עליו. המקשן בגמרא הבין, שר"א בא לחדש, שנאמן, ואין לגביו חשש משקר. מסקנת הגמ' היא, שר"א לחדש בנוסף לכך, שאין חוששים לטועה בהרגשת הפתח. ולגבי זה שאין חשש משקר, לא מצינו מי שיחלוק על ר' אלעזר בכך, שהרי משנה מפורשת היא שנאמן, וכנראה מדין שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא [1]. הגמרא אומרת זאת למרות שמדובר על דבר שבערוה, ונראה שאף רב יהודה אמר שמואל אינו חולק על כך.  

אך לגבי נאמנותו להפסידה כתובתה, יש מקום לעיון. לרב יהודה אמר שמואל נאמן להפסידה כתובתה ולא חיישינן למשקר, אם בגלל שחכמים האמינוהו בכתובה דרבנן, ואם בגלל חזקת אין אדם טורח בסעודה ומפסידה. לגבי דעת ר' אלעזר בכך, נחלקו הראשונים: רוב הראשונים (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א ועוד) הבינו, שר' אלעזר מסכים לשמואל; אך מרש"י (ד"ה נאמן לאוסרה עליו) עולה, שאינו נאמן להפסידה כתובתה, וכ"כ בשמו הראשונים.

בשיטת רש"י יש לברר, האם אי נאמנותו לדעת ר' אלעזר היא מחשש משקר, ור' אלעזר אינו סובר, שחכמים האמינוהו בכתובה, או שאינו סובר את חזקת אין אדם טורח בסעודה; או שמא, רש"י מודה שאין בו חשש משקר בגלל חזקת אין אדם טורח וכד', אך חושש לטועה וללא קים ליה באינו בקי.

הפני-יהושע (ד"ה נאמן לאוסרה עליו) הבין בפשטות ברש"י, שר' אלעזר אינו סובר חזקת אין אדם טורח בסעודה, וחוששים למשקר. כך עולה גם מדעת התוס' (ט:, ד"ה נאמן), שר' אלעזר חש למשקר, וכ"כ תוס' להלן (י., ד"ה אמר ר"נ) בשם רב אשי ופסקו כמוהו, שחוששים למשקר. וכן משמע בירושלמי בפ"א ה"א, שלר' אלעזר אינו נאמן לגבי כתובה משום חשש משקר, שהרי חשש טועה אינו עולה כלל בירושלמי[2].

אך הרשב"א הבין מרש"י, שאף ר' אלעזר מודה לחזקת אין אדם טורח בסעודה, ולא חשש למשקר אלא לטועה. שאם לא כן, מדוע כתב הרשב"א (להלן י. בד"ה רבי אחאי), שזה שבחור אינו נאמן לר' אחאי, אינו אלא להפסידה כתובתה, אך לאוסרה עליו נאמן?. שמא לר' אחאי, הסובר שבחור

לא קים ליה, אף אינו נאמן לאוסרה עליו, ור' אלעזר סובר שבחור קים ליה[3]. על כרחנו, מבין הרשב"א שרב אחאי כר' אלעזר, ואף לר' אלעזר הסיבה שאינו נאמן להפסידה כתובתה היא מכיון שלא קים ליה[4].  

  סיכום נאמנותו מפני חשש משקר בטוען פתח פתוח ולא מצא דם:

א.   לכו"ע נאמן לאוסרה עליו (ואף הטוענים להלן, ששמואל חולק על ר' אלעזר, אינו מחשש משקר אלא מחשש טועה).

  נאמנותו, אף לגבי דבר שבערוה - בגלל שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא[5].

ב.   לגבי הפסד כתובתה: לרב יהודה אמר שמואל נאמן להפסידה בגלל נאמנותו בכתובה דרבנן, או בגלל חזקת אין אדם טורח בסעודה[6]; לרוב הראשונים אין חולק עליו. אמנם הירושלמי חולק על סברה זו, וכן רב אשי עפ"י פירוש התוס'[7]. כך היא אף דעת התוס' ורש"י (עפ"י פני יהושע) בהבנת ר' אלעזר, ודלא כהבנת הרשב"א ברש"י.  

  פרק 2 - נאמנותו מפני חשש טועה:

כאן עלינו לחלק בין נשוי לבחור, ובנשוי כמעט לא מצינו מי שיחוש לטועה[8].  

  דין I -   בחור

לגבי נאמנותו של בחור נחלקו סתם גמ' ורב אחאי בהסבר הסתירה בדברי רב נחמן בהא (י.). לסתם גמ' בחור נאמן (כשעומד על דעתו), אך חשוד שבטחונו בא לו בגלל היותו בועל זונות. אך להלכה מתקבלת דעת רב אחאי, שחילק בין בחור לבין נשוי. לדעת תירוץ ראשון בתוס', וכ"נ דעת הרשב"א (ד"ה רב אחאי), בחור אינו נאמן כלל, ואנו בטוחים בטעותו, ולוקה על שמוציא עליה שם רע.

לשיטה זו - דברי ר' אלעזר, שנאמן לאוסרה עליו, נאמרים רק בנשוי, שהרי בחור לא קים ליה. כך פירש הרשב"א בט., וכ"כ בתשובה (ג', שס"ט). לשיטה זו קצת קשה מאי קמ"ל ר' אלעזר, האם רק את העובדה שנשוי קים ליה?!

לר"ח (הובא גם ברשב"א) ולתירוץ השני בתוס', אף רב אחאי מודה שבתוס' נאמן כשטוען שברי לו שפתח פתוח, ולוקה רק על חשד בועל זונות, ור' אלעזר קמ"ל, שאף בחור קים ליה ונאמן.

פירוש שלישי מבין הרשב"א ברש"י, שבחור אינו נאמן רק להפסידה כתובתה, אך נאמן כדי לאוסרה עליו. כך מיישב הרשב"א את דברי רש"י בט. (הובאו לעיל), שר' אלעזר דיבר בבחור ונאמן לאוסרה, עם דברי רש"י בי. ברב אחאי, שבחור אינו נאמן. ומיישב הרשב"א, כאמור, שרב אחאי דיבר על אי נאמנות להפסידה כתובתה[9].

יש לעיין בסברתה של שיטה זו. שהרי ממה נפשך: אם בקי בפתח פתוח, מדוע לא ייאמן אף להפסידה כתובתה; ואם אינו בקי, מדוע ייאמן לאוסרה עליו. והרי אין כאן שויה אנפשיה, כיון שאנו יודעים שטועה, ואין משמעות לדבריו. ואם נאמר, שאנו מסופקים אם יודע או טועה (וכשיטות שנראה להלן), ולכן אנו מחמירים באיסורים אך לא בממונות - מה טעם מלקים אותו? שמא בקי הוא, והיה עליו לומר את מה שאמר?!

על כרחנו, עלינו לבאר את הדין שויה אנפשיה כדברי ר"ש שקופ (סי' ח'). לפי דבריו, אין לומר שהאוסר אכן נאמן עלינו לגבי העובדות שמוסר לנו בכל הנוגע לעצמו (כפי שהבין השטמ"ק ורוב האחרונים), וגם לא מדין נדר, אלא הוא - "כפיית בי"ד, דהאדם עצמו ודאי צריך לעשות כפי ידיעתו" (שם). כלומר, אמנם משוכנעים אנו לחלוטין שבחור האומר שקים ליה, אכן טועה, ואין ביכולתו לדעת אם הפתח היה פתוח, ולכן אינו נאמן עלינו לעניין כתובה, אף שיש לטובתו חזקת אין אדם טורח בסעודה, שהרי אנו משוכנעים בטעותו על יכולתו לדעת[10].

אך הואיל והוא משוכנע בצדקתו, הרי לעניין שויה אנפשיה, כלומר, לאוסרה עליו, עליו לנהוג כמצפונו ולאוסרה עליו, ואנו אף כופים עליו זאת[11].

  בדברי הרשב"א בשם רש"י ישנם אפוא שני חידושים:

א.   שלא כדברי השטמ"ק, נאמנותו בשויה אנפשיה אינה כלפי בי"ד, אלא כלפי עצמו, ואנו כופים עליו את הדין בגלל שכנועו הפנימי.

ב.   אף אם נקבל שנאמן כלפי עצמו, עלינו להניח עוד, שנאמן כלפי עצמו נגד ידיעת בי"ד שאינו בקי, ואל לו להשתכנע מדברי בי"ד, וחייב לנהוג כמצפונו.

ניתן, כשטמ"ק, לחלוק על ההנחה הראשונה. אך גם ניתן לקבל את ההנחה הראשונה בלא לקבל את השניה. נראה לנו, שזוהי הבנת הרא"ה להלן בהסבר השני והשלישי, שאכן חייב לנהוג כשכנועו הפנימי, אך רק במקום שבי"ד מסופקים אם אכן קים ליה, ולא כשברי להם שלא קים ליה. אמנם, להבנתו הראשונה להלן, כל עוד אין לו נאמנות כלפי בי"ד, אין כלל דין שויה אנפשיה.

אמנם, הדעה הראשונה שהביא הרשב"א, ואף סובר כמוה, מבינה, שאף אם הבחור משוכנע שקים ליה ומשוכנע שפתחה פתוח, אין בכך כדי לשיוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ואנו אף מורים לו שהיא מותרת לו (ולכן מעמיד הרשב"א את הסוגיה בנשוי, שקים ליה), ואין אדם נאמן על עצמו נגד ידיעת בי"ד. אף אם נאמר, על סמך הגמ' בכריתות, שאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, ידיעת בי"ד עדיפה מעדים.

הבנה נוספת בשאלה אם בחור קים ליה, היא הבנת הרא"ה ודעימיה[12]. אנו כבי"ד איננו משוכנעים שקים ליה, ואף איננו משוכנעים שלא קים ליה, והדבר בספק.

התוס' (עיין הערה 12) אומרים במפורש - "דשמא אינו בקי בפתח פתוח", ומסיקים שנאמן להפסידה כתובתה, כיון שהוא מוחזק בדמים, אך אינו נאמן לאוסרה עליו, דמספק יש לה חזקת היתר[13]. כאמור, לתוס' זוהי הו"א בסוגיה בלבד. אך הרא"ה הבין כך, כנראה, אף למסקנה. שהרי כתב (ד"ה אמר רב יהודה אמר שמואל): "אפשר דאיתיה לרב יהודה בלא ר' אלעזר, דרבנן הוא דהימנוהו להפסידה כתובתה, דהם אמרו והם אמרו, אבל לאוסרה עליו... משום דלא קים ליה". ודאי אין כוונתו שלגמרי לא קים ליה, דא"כ מה טעם נאמן להפסידה כתובתה, ואף שכתובה דרבנן, אלא ע"כ הבין הרא"ה אף למסקנה, שאנו מסופקים אם קים ליה. וכאן הוא   מעלה שלוש אפשרויות:

א.   אינו נאמן לאוסרה, כאמור - משום חזקת היתר, ואין ספק ידיעתו מוציא מידי ודאי בתולה. אך נאמן להפסידה כתובתה, דהאמינוהו אף מספק (ולתוס', כאמור, נאמן מדינא בגלל חזקת ממון)[14].

ב.   נאמן לאוסרה, כרשב"א בשם רש"י, כיון שהוא משוכנע באמיתות דבריו, אף שאנו מסופקים בדבריו; ואינו נאמן להפסיד כתובתה, דטענת ספק אינה טענה, אף בכתובה דרבנן.

ג.   מתוך שנאמן לאוסרה - האמינוהו אף לכתובתה. כנראה, כדי להמריצו להודות בפתח פתוח, וכדברי רש"י במשנה לעיל ב..

אף ר' דן אשכנזי (הובא בשו"ת הרשב"א, ג', שס"ט) הבין, שאנו מסופקים באמיתות טענתו, שמא לא קים ליה. לדעתו, זוהי הסיבה שמקילים בספק ספיקא, ובלא זה לא היינו מקילים בכך, כקושיית הרשב"א בתורת הבית (שער התערובות כה.), שאין להקל בס"ס.

בין שלוש האפשרויות שהבאנו לגבי יחסנו לבקיאותו בפתח פתוח - זו שאנו בטוחים שלא קים ליה; מאמינים שקים ליה, או מסופקים בכך - קיימת גם אפשרות רביעית: אנו מניחים שקים ליה, אך איננו מאמינים בכך לחלוטין. אפשרות זו עולה בשני מקומות. אך כיון שאפשרות זו קיימת אף בנשוי, אנו מעדיפים לדון בה בפרק המשנה הבא - דין II.  

  דין   II - נשוי

כפי שכתבנו בתחילת דברינו, עיקר הדיון על חשש טועה קיים בבחור, ולא בנשוי. בנשוי, העומד על דעתו לאחר שנשאל שמא היטית, ודאי קים ליה, ואם אין חשש משקר - נאמן. ובכל זאת, לדעת הרשב"א, שהעמיד את סוגייתנו בנשוי - יש בכך חידוש, וזה מה שקמ"ל ר' אלעזר. ואכן, ניתן בסוגיה לערער אף על בקיאותו של נשוי.

נאמנותו להפסידה כתובתה לרב יהודה אמר שמואל היא דווקא מכיון שכתובה דרבנן. למ"ד כתובה דאורייתא משמע שאינו נאמן, וכ"כ רוב הפוסקים. לנאמנותה של האשה נגד חזקת הממון של הבעל נתנו הפוסקים סיבות שונות[15].

כמה ראשונים (בעיקר ר' קרשקש, אך גם רשב"א ורמב"ן לחד תירוצא) ביארו שטענתו כטענת שמא, "דלדידיה איכא למימר שמא היטה, או דילמא לא קים ליה שפיר" (לשון הרשב"א). והרי הרשב"א מעמיד את סוגייתנו בנשוי, ומשמע שאף בו חוששים, וטענתו כטענת שמא, ובתוספת חזקת הגוף דידה - נאמנת, אך מדרבנן האמינוהו שבקי, ואף נתנו לו חזקת אין אדם טורח   בסעודה[16].

  סיכום נאמנותו בפתח פתוח מפני חשש טועה (ושוב - במקרה שלא מצא דם):

1. על השאלה מאי קמ"ל ר' אלעזר עונה הגמ': "מהו דתימא, התם קים ליה, אבל הכא לא קים ליה, קמ"ל". ומאי קמ"ל?

  א. רשב"א (ויתכן שגם תירוץ ראשון בתוס' בי.): קמ"ל שנשוי קים ליה, והסוגיה לא דיברה כלל בבחור.

  ב. ר' חננאל, תירוץ שני בתוס' ורש"י (עפ"י פני יהושע): קמ"ל שאף בחור קים ליה ונאמן.

  ג. ראב"ד ורש"י עפ"י רשב"א: קמ"ל שנאמן לאוסרה עליו אף שלא קים ליה, הואיל והוא משוכנע בצדקתו.

  ד. רא"ה (בפירוש א'): קמ"ל שנאמן לאוסרה עליו אף שאנו מסופקים אם קים ליה, הואיל והוא משוכנע בצדקתו. אך אילו היינו בטוחים שלא קים ליה, לא היה נאמן אף כלפי עצמו, נגד ידיעתנו כבי"ד.

2. האם קיים הבדל בחשש טועה בין איסור לממון:

  א. לדעת רוב הראשונים לא קיים הבדל כזה, ואם חוששים לטועה, אינו נאמן לא לאיסור ולא לממון; ואם נאמן - נאמן לשניהם[17]. וכ"כ רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, וכן הרא"ה באפשרות ג'.

  ב. לדעת הרשב"א והרמב"ן בחדא תירוצא ולדעת ר' קרשקש[18], נאמנותו לממון אינה מלאה, ומספיקה בחיובי דרבנן ככתובה, אך בחיובי דאורייתא היתה טענתו כטענת שמא. למרות זאת, נאמנותו מספקת כדי לאוסרה עליו, כיון שאין צורך בנאמנות של טענה של בעל ממון בחב לאחריני, ודי בכך שמבחינה עקרונית נאמן עלינו.

  ג. לדעת הרא"ה בפירוש א' (וכן להו"א של הגמ' ע"פ התוס'), נאמן לכתובה דרבנן, או מטעם מוחזק, אף שיש לנו ספק גמור אם קים ליה, אך לא לאוסרה עליו, כל עוד מסופקים אנו אם יכול להיות בטוח בעצמו, ויש לה חזקת היתר.

  ד. לדעת הרשב"א בשם רש"י והרא"ה באפשרות ב', נאמן לאוסרה בגלל שכנוע פנימי - אך לא לכתובה.  

חלק ב': מצא דם בביאתו

פתיחה:

בנוסף לשתי האפשרויות שהזכרנו (לא מצא דם כשהיה אמור למצוא, ולא מצא כשלא היה אמור למצוא), קיימת גם אפשרות שמצא דם, ולמרות זאת טוען טענת פתח פתוח. מדברי רש"י, ר"ח ותוס' עולה, שר' אלעזר דיבר בלא מצא דם, ומשמע שבמצא דם אינו נאמן אף לשיוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא. לריטב"א בפירוש א'   - מחשש משקר, ובפירוש ב', וכן לרשב"א - מחשש טועה. מסתבר, שאם מדובר בנשוי, חוששים למשקר, ובבחור חוששים לטועה.

אך לדעת הרמב"ם, הרמב"ן, הרשב"א והריטב"א, סוגייתנו עוסקת אף במצא דם, ולא חיישינן למשקר ואף לא לטועה, ומשמע - אף בבחור (למי שמעמיד את הסוגיה בבחור). אף כשמצא דם - אנו תולים שהכניסה לו ברמאות דם ציפור או שהוא דם צדדים. דם אינו ראיה גמורה, ונאמן הבעל לאסור על עצמו.  

  פרק 1 - נאמנותו לממון:

האם נאמן גם לממונות? מן הירושלמי, הרשב"א ועוד פוסקים עולה, שאינו נאמן לממונות, אלא לאסור על עצמו בלבד, בעוד שלגבי ממון מהווה הדם ראיה מספיקה נגדו. להבדל זה יתכנו שני נימוקים:

א.   הירושלמי אומר, שלגבי ממון אינו נאמן, כיון שהיה עליו למשמשה, שלא תכניס לו דם ציפור, ואם לא משמש - איהו אפסיד אנפשיה, ואיבד את נאמנותו, כיון שלא נהג כתקנה. אך הסבר זה יתכן דווקא לירושלמי, שנימק את איסורו בה למרות מציאת הדם - בדם ציפור בלבד.

ב.   אך הרשב"א ועוד ראשונים, ובעיקר תלמידי ר' יונה בשם רבני צרפת (בשטמ"ק), שתלו בדם צדדים, יזקקו לנימוק אחר לחילוק בין ממון לאיסורים. אם חוששים לטועה, סביר להניח שבמצא דם אף לא יאמן לאסור על עצמו. נראה יותר, שבמצא דם חוששים למשקר. מציאות דם, למרות חשש דם ציפור ודם צדדים, הינה ראיה חזקה יותר מחזקת אין אדם טורח בסעודה, שהיא הסיבה להאמינו, ולכן אינו נאמן. אך שויה אנפשיה הוא ודאי נאמנות גדולה ממציאות הדם, ואף בטחוננו (לשיטות המתאימות) שאינו טועה, אף הוא חזק ממציאות הדם.

הרא"ה בשם יש מי שאומר כתב שנאמן אף להפסידה כתובתה, למרות שמצא דם, ולדעתו חזקת אין אדם טורח בסעודה עדיפה אף ממציאות דם, וחשש דם ציפור ודם צדדים מבטל כל ראיה שיש בדם[19].  

  פרק 2 - נאמנותו לאוסרה על עצמו:

נשוב לשיטת רש"י ור"ח: לדעתם, במצא דם אינו נאמן להפסידה כתובתה, ואף לאוסרה עליו אינו נאמן. כפי שאמרנו לעיל, הדעה הרווחת בראשונים היא, שחיישינן לטועה[20]. אף שאמרנו לעיל בשיטת רש"י עפ"י הרשב"א, ששכנועו הפנימי שקים ליה צריך להיות עדיף לו מידיעה ברורה של בי"ד שהוא טועה, ואינו יכול לדעת אם הפתח פתוח, הרי שכנוע פנימי זה בטל כלפי מציאות הדם. אמנם ברור לנו, שידיעה ברורה של בי"ד עדיפה בודאי ממציאת דם, ולמרות זאת בנאמנותו כלפי עצמו אין לו להתחשב בידיעת בי"ד, שהרי היא גורם חיצוני לגביו, וידיעתו שלו כלפי עצמו - עדיפה. אך מציאת דם חייבת להשתלב בידיעתו העצמית, בידיעתו שלו, שהרי הוא זה שראה את הדם, והוא זה שעליו להשתכנע מכח עצמו שאכן היתה בתולה, ושהרגשתו בפתח פתוח היתה מוטעית. אם אינו עושה כך, אלא מעמיד את הרגשתו בפתח פתוח מעל לראייתו את הדם, הרי אנן סהדי שעושה שיקול מוטעה כלפי עצמו ובטל 'שויה אנפשיה' שלו.

כאמור, דעת הריטב"א באפשרות א' שהעלה, שחיישינן למשקר. וסביר להניח שהעדיף משקר על פני טועה, כדי להעמיד את הסוגיה (גם) בנשוי, ולא (רק) בבחור.

שוב עולה שאלה דומה לקודמת: במקרה שהבעל אינו יודע אם היה הפתח פתוח, ובאו עדים שנבעלה לאחר, הרי אין ספק שנאמנותם היתה חזקה ממציאת דם, ולא היינו אומרים על סמך דם שמצא בבעילה ראשונה, שהעדים משקרים. אך הרי נאמנותו בשויה אנפשיה גדולה מעדים, ומדוע לא ייאמן אף נגד הסדין עם הדם?

נראה, שאם אכן נניח כהסבר השטמ"ק ורוב האחרונים, ששויה אנפשיה הוא נאמנות כלפי בי"ד, יקשה מאד ליישב סתירה זו, ששויה אנפשיה עדיף מעדים, ועדים עדיפים מסדין עם דם, וסדין עם דם עדיף משויה אנפשיה (סברת נדר נדחית בריטב"א על הסף, שהרי בסברה זו אין כלל להעלות על הדעת חשש משקר בשויה אנפשיה). אך אם נקבל, שהריטב"א סובר ששויה אנפשיה היא נאמנותו כלפי עצמו, ואנו רק כופים עליו התנהגות לפי מה שנאמן כלפי עצמו, ניתן לפתור סתירה זו. כלפי בי"ד ודאי שעדיפים עדים מסדין, וכלפי עצמו ודאי עדיפה לאדם נאמנותו שלו, כשיודע בלבו שאומר אמת, מעדים, ובי"ד כופים עליו את נאמנותו זו. אך כשבי"ד רואים את הסדין עם הדם, ומתרשמים באופן בלתי אמצעי מראייתם שלהם את הדם שהפתח היה נעול, אינם יכולים לכפות על הבעל את נאמנותו כלפי עצמו, שהרי הם משוכנעים מכח ראייתם את הסדין שהוא משקר. אך בעדים, אף שעדיפים מסדין, ידיעת בי"ד מכוחם היא ידיעה מכלי שני, וזו   אין בכוחה לעמוד נגד נאמנותו שלו כלפי עצמו, שהיא מכלי ראשון. אך בסדין הוא בעיניהם כמשקר בעליל, שאין לו דין שויה אנפשיה.  

  נסכם אפוא את השיטות במצא דם:

לרש"י ור"ח אינו נאמן כלל, לא בממונות ואף לא לעניין איסור: לרוב הראשונים - מחשש טועה, ולריטב"א באפשרות א' - מחשש משקר. לרמב"ן ולרשב"א נאמן לאיסורים, דשויה אנפשיה עדיף מדם על הסדין, שיתכן שהוא דם ציפור או דם צדדים, אך אינו נאמן לממונות, מכיון שדם סדין עדיף מחזקת אין אדם טורח בסעודה, אם מצד הסברה, ואם מצד שאיבד נאמנותו לטעון בכך שלא משמש. לרא"ה בשם יש מי שאומר נאמן בין לאיסורים, בין לממונות, ואין הדם מהווה ראיה כלשהי נגד טענתו.

[1] להבנתנו, דין שויה אנפשיה מוסכם על כולם, וגם על הרמב"ם, אף שלא הזכירו. כפי שביארנו בפתיחה, לא ניכנס לסוגיה זו.

[2] אמנם אין מתוס' ד"ה א"ר נחמן ולא מן הירושלמי ראיה לענייננו, דהתוס' בדברי רב אשי הבינו שחולק על חזקת אין אדם טורח, מכיון שחזקה זו קיימת רק למ"ד כתובה דרבנן, ורב אשי סובר, לדעת התוס', שכתובה דאורייתא. יתכן שזוהי גם שיטת הירושלמי בסוגייתנו. אך התוס' שהבאנו (ט:) נראה ודאי שסוברים כפני יהושע ולא כרשב"א דלהלן.

[3] שהרי בט. בד"ה אבל הכא, מעמיד את דברי ר' אלעזר בבחור.

[4] אמנם אף לדעת הרשב"א נתחייב לומר, שזה שבחור לא קים ליה אינו דבר מוסכם, שהרי לרב יהודה אמר שמואל, שנאמן להפסידה כתובתה - ודאי קים ליה. אך בסברת קים ליה נדון בהמשך.

[5] עיין הערה 1.

[6] הרא"ה כסברה ראשונה; תוס' (ט:, ד"ה לא דקא טעין), רשב"א וריטב"א כסברה שניה. וברש"י אפשרויות שונות בכך. בסברה זו שתי אפשרויות: לדעת רוב הראשונים אינה חזקה אלימה, ומועילה רק בכתובה דרבנן, אך לא בחיובי דאורייתא. מן הירושלמי, וכן מן הראשונים להלן בטועה - נשוי, הטוענים שאינו בקי - מבחינה עקרונית מועילה סברת אין אדם טורח בסעודה, אף בדאורייתא. ועיין להלן הערה 15.

[7] עיין הערה 2.

[8] פרט למקרה אחד בר' קרשקש וברשב"א, שאותו נבהיר להלן. נזכיר שוב: אנו מדברים רק במקרה שלא מצא דם. אם נמצא דם, יתכן שאף בנשוי חוששים לטועה, וכפי שיובהר להלן. ואמנם, אף כשלא מצא דם, ניתן לחוש לטועה אף בנשוי, ולכן שאל ר"ג את הטוען פתח פתוח מצאתי, שמא היטה. וללישנא קמא חשש שמא היטה בשוגג ולא הרגיש. לפי"ז, אין בדבריו הראשונים - פתח פתוח מצאתי - כדי לאסור עצמו. אך אם עומד על דעתו, ובטוח בדבריו שאכן הפתח היה פתוח, ודאי אין חוששים לטועה, וכפי שכתבו הרשב"א ועוד.

[9] לעיל תמהנו על הרשב"א, מה דחקו להעמיד את דברי רב אחאי כר' אלעזר בבעיית קים ליה, שהרי על כרחנו בעיית קים ליה שנויה במחלוקת אמוראים, שהרי לשמואל שנאמן להפסידה כתובתה, ודאי קים ליה לבחור לגמרי, וא"כ, מדוע לא נאמר כך אף לר' אלעזר. ורב אחאי יחלוק עליהם ויאמר שלא קים ליה, לא לאוסרה עליו ולא לממון. וצריך לומר, שאף לשמואל, אף שנאמן להפסידה כתובתה, לא לגמרי קים ליה, ונאמן להפסידה דווקא בכתובה דרבנן, וכפי שמשמע מן הרשב"א (ד"ה רשב"ג אומר), וכפי שיבואר להלן.

[10] לגבי השאלה אם הפתח היה פתוח, ודאי שאין לנו כבי"ד עמדה בכך. אך אם משוכנעים אנו שאין ביכולתו לדעת זאת, ודאי אנו מעמידים את האשה בחזקת בתולה.

[11] עם זאת מלקים אותו על כך שהשיאה שם רע, כשאין ביכולתו, להבנתנו, לדעת שפתחה פתוח, שהרי ידע שלא נאמין לו, וכמעשה דטוביה וזיגוד.

[12] וכך הבינו התוס' (ד"ה אי למיתב), אך רק להו"א של הגמרא.

[13] ודלא כבספיקות האחרים, שמא אנוסה ושמא לא תחתיו, אין דבר שיסתור חזקת היתר זו, דהספק הוא שמא טועה.

[14] הרא"ה לשיטתו, שיתרונו לנאמנות בכתובה אינו בגלל חזקת אין אדם טורח, אלא מחמת דהאמינוהו בכתובה דרבנן.

[15] אם מחמת צירוף של רוב נשים נישאות בתולות בתוספת חזקת הגוף (רשב"א, ריטב"א, ר"ן ועוד), או בשל מיגו של האשה לטעון שנאנסה (ר' קרשקש ועוד), ויתכן שאינו מיגו להוציא, דיש בידה שטר (שב שמעתתא נגד הרשב"א); ואם שמחמת עצם השטר נחשבת כמוחזקת (ר"י מיגאש) בתוספת רוב (שב שמעתתא, א', כג), או מחמת נאמנות בסיסית הניתנת לה במקום שאין לה כלים להכחישו (ר"ן).

[16] עפי"ז טען הרשב"א (ד"ה רשב"ג) באחת האפשרויות, שאם אכן טוען טענה מבוררת שאין טעות שייכת בה כטענת דמים - אכן נאמן גם למ"ד כתובה דאורייתא.

[17] העובדה שנאמנותו לממון היא מדרבנן בלבד - מסיבות שאינן מענייננו. ועיין לעיל הערה 15.

[18] הובאו לעיל בדיון על נאמנות נשוי, אך הוא הדין גם לבחור, פרט לרשב"א, וכפי שנתבאר.

[19] ואין בדם אלא ראיה הפוכה, שאם לא מצא דם, ודאי שלא היתה בתולה.

[20] ויתכן שרש"י ור"ח לשיטתם, שהעמידו את הסוגיה בבחור, ולכן חיישינן לטועה.