משפט המפתה

תנן: "אלו נערות שיש להן קנס..." וכן תנן התם: "אלו נערות שאין להן קנס..." (כתובות פרק ג'). העולם מהמשך המשניות בפרק ומסוגיות הגמ', דדברי המשנה כוללים חיוב נ' כסף של אונס ומפתה. וכן כללם הרמב"ם כמצות עשה אחת. (עיין סה"מ מ"ע רי"ח - ר"כ, בכותרות להלכות נערה, ובעיקר בהל' נערה פרק א' הל' א'). אלא, שאם באנו לחזור על הראשונות, ונתבונן בקראי, הרי נראה שאין ב' פרשיות אלו באות בכפיפה אחת, ובעוד פרשת אונס מופיעה במשנה תורה יחד עם שאר הפרשיות הדנות בשוכב עם נערה, לפרטיהם השונים, הרי פרשת מפתה נפקד שם מקומה, ומופיעה לבדה בפרשת משפטים. ומאליה בוקעת ועולה השאלה, מה ראינו לרחקה מתוך קהל שאר דיני נערה ולהושיבה בדד בפרשה אחרת.

והנה, יש להתישב בעצם דין מפתה, הרי מרצונה עבדה ומתרצה בדבר, ומדוע נחייבנו.

לכאורה, זהו גופא חדוש התורה, דאע"ג שעשה ברצון עדיין משלם, ולא איכפת לן כלל ברצויה.

וביתר ביאור יש לומר, שאף פתויה הוי מעין אונס זוטרתא, ואע"ג שמסכמת, הרי כובשה בלשון חלקה ושפת רמיה, ואין כאן רצון אמיתי. בקטנה ודאי הוי כן, וכשם שמצינו לגבי אסור אשה לבעלה דפיתוי קטנה אונס הוא, אף כאן הוי מעין אונס, אע"ג שאינו אונס גמור. ואף נערה, אע"ג שיש לה דעת לכל התורה כולה, הרי כאן לגבי עריות, אין אפוטרופוס, ואין רצונה רצון גמור, וכפי שהעיר האבן עזרא על אתר, ש"ההוה לפתות הנערות שאין דעתם שלימה". ועיין ברמב"ן עה"ת שעמד על כך שבאונס יש מעוט "נערה ולא בוגרת" משא"כ במפתה, והסביר הדבר שבאונס הוי דין בחפצא דבעינן נערה, ובוגרת אינה נערה, ואילו מפתה אינו נוהג בבוגרת, לא רק משום אינה נערה בחפצא אלא מפני שכלל אין בה פיתוי, היות ויש לה דעת ועושה מרצון. ועוד עיין שם בתחילת דברי הרמב"ן שפירש לשון פיתוי כ"הטיית רצון בשקר."[1]

כל זה הם פשטות הדברים. אך רבינו הגדול, הרמב"ו, יצא לדון בדרך חדשה וביאר דין מפתה באופן שונה לגמרי.

איתא במשנה (מ.),[2] דיתומה, האונסה חייב והמפתה פטור. ונחלקו על כך הראשונים, אם פטור מבשת ופגם בלבד או אף מן הקנס עצמו נפטר. וז"ל הרמב"ן (ל"ו: סוד"ה הבא על בתו, בקטע המתחיל ואעפ"כ), בדיונו בשאלה זו:

"ועוד, קרע שיראין שלי והפטר הוא, שלא הקנס בלבד מוחלין לו אלא גופא מסרה לו לעשות בו כרצונו, והיא שגורמת ועושה הכל, הלכך הלכתא כר' מונא דאמר המפתה פטור מן הכל."

מפרש בדבריו, שאין כאן חיוב קנס אשר היא מוחלת עליו, כהסבר המופיע בראשונים אחרים ושהוא עצמו כתבה כטעם אחר לעיל מיניה, וזהו השוואתו לקרע שיראין שלי, וכבר עמד על כך הקצות. (סי' רמ"ו ס"ק א'). בש"ס לא מצינו השוואה זו של קרע את כסותי לנ' כסף אלא לגבי בשת ופגם בלבד (ל"ט:), והרמב"ן הוא שהרחיבה אף לגבי גופו של קנס.

כל האמור כאן הוא ביתומה שאין לה אב, אך כשאביה קיים, ודאי שכסף ישקל כמהר הבתולות. וע"כ צ"ל לדעת הרמב"ן, שחיוב קנס הינו ישירות לאב ואינו עובר דרך הבת, שאל"כ לא היה נוצר כלל חיוב בפתוי היות שעושה מדעתה.

ואכן, יעויין בפירושו לתורה, בטעם שנתן לחיוב מפתה. וז"ל שם:

"... שישקול על ידו כסף, כמהר אשר יתנו האנשים לבתולות הנשואות להם, והטעם כי פסלה בעיני הבחורים ויצטרך אביה להרבות לה מתן והם לא יתנו לה מהר וראוי הוא שיפרענו המפתה."

ודבריו ברורים, שביסודו חיוב הכסף הוא לאביה ולא לה.

ועתה, אם נלך לאור טעמו של הרמב"ן, נראה שאין כלל לדמות חיוב מפתה לחיוב אונס, ונובעים הם ממעיינות שונים. בעוד אונס, יסוד חיובו הוא על הביאה והנאת השכיבה, הרי מפתה יסוד חיובו הוא הנזק הנגרם לאב, ועיקרו ענין ממוני ולא מהל' ביאת נערה. (כאמור לעיל, זהו בנגוד לתפיסת הרמב"ם שכללם יחד, הן במנין המצוה, הן במיקומם ביחד עם שאר הל' ביאת נערה בסה"מ ובמשנה תורה, ושלא עם שאר המצוות הממוניות). בגמרא בל"ה: איתא: "ת"ר עריות ושניות לעריות אין להם לא קנס ולא פיתוי וכו'." ועיי"ש בתוספות, שהתקשו הראשונים בלשון לא קנס ולא פיתוי, משום דפיתוי נמי קנס הוא, ומתוך כך היו שאף שינו הגרסאות. אך לשיטת הרמב"ן הלשון מחוורת כשמלה, ולשון קנס קאי אאונס שכל אופיו הינו קנס ותו לא, ואילו מפתה תשלומים מעורים בענין ממוני ואינם קנס באותה מדה שתשלומי אונס הינם קנס, ולכן נקטה הברייתא לגביו לשון פיתוי[3].

מאליה, נפלה כבר שאלתנו הראשונה. מפתה, אשר ביסודו חיוב ממון הוא ומשום היזק הנגרם לאב, ודאי שמקומו בפרשת משפטים בסמוך לעיקרי הל' חשן-משפט, בעוד אונס עיקרו מתיחס לאבן-העזר, ומקומו בפרשת כי תצא עם יתר הדינים השייכים לביאות אסורות.

לפי זה, הא דאין מפתה משלם אם כנסה, בנגוד לאונס, אינו משום מחילה וכד' אלא שכלל לא נוצר כאן חיוב, שהרי אם נשאה לא הפסיד כלל לאביה. וכן מורה פשטות הפסוק, שימהרנה לאשה, ורק אם אין עושה כן אזי מתחייב בקנס. ואילו אונס חייב בקנס אע"ג ששותה בעציצו, משום שאין תשלומין על הפגיעה ביכלתה לינשא אלא על עצם המעשה, ולכן חייב אף כשכונסה. וכן כתב הרמב"ם במורה (ח"ג פמ"ט), וז"ל שם: "ולפי שכל נערה בתולה מועמדת לנשואין לכל מי שיזדמן, לא נתחייב המפתה אותה אלא לקחתה לאשה, וזה מרפא לשברה בלי ספר משישאנה אחר, ואם לא רצתה בכך היא או אביה יתן מהר". עכ"ל. (תרגום הרב קאפח). ועיין בתוספות (ל"ט: ד"ה אין, וקידושין מ"ו. ד"ה קרא) שייתכן מקרה שנושאה ואעפ"כ חייב לשלם קנס. ואילו לדברינו לא יתכן שיהיה כן. ואכן, הרמב"ן בקידושין התחבט בשאלת בעלי התוס', אך פתר לה בדרך אחרת, אשר אין בה אפשרות של נשואין וקנס בהדי הדדי.

וכך, יש לבאר את תירוצו של הר"י בתוספות ל"ה: שהובא לעיל. וז"ל שם.

"אית דגרס ולא אונס משום דפיתוי נמי קנס הוא, ואומר ר"י דגרסינן ליה, דשייך למיקרי לאונס קנס טפי מלפיתוי משום דאונס שותה בעציצו".

וזהו ביאוד דבריו, דאונס שותה בעציצו ולכן אין התשלומין פיצוי ותשלום נזק אלא קנס, משא"כ פיתוי דאינו שותה בעציצו, ויש לראות התשלומין כבאים בתורת פיצוי.

ידועה ומפורסמת אחת משאלות היסוד בחיובי קנס ושבח נעורים, האם זכיית אביה נעשה דרך הבת, דהיא הזוכה והוא שב ונוטלה ממנה, או שמא זוכה הוא באופן ישיר, ללא עזרתה. עיין ברשב"א ל"ו: ד"ה הבא על בתו, ובריטב"א מ"א: סוד"ה "אם לא הספיקה", בעניין זה לגבי חיוב נ' כסף. וכבר האריכו בזה רבים. ולפי דברינו לעיל, נמצינו למדים דלדעת רבינו הרמב"ן, יש חילוק בשאלה זו בין חיוב אונס לחיוב מפתה. באונס, חיובו אליה, משא"כ במפתה, החיוב הוא ישירות לאביה על ההיזק הנגרם לו. ועיין במתניתין ריש פרק נערה, דרם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב, הרי הן של עצמה. וחזינן, דאפילו אם החיוב הוא ישירות לאביה, הרי יש התחייבות אף לה, וכשמת אביה גובה את חיובה. אך לרמב"ן כלל לא נוצר כלפיה חיוב, וא"א לומר כן. ובריטב"א על אתר שם כתב, דאם נוצר חיוב לאביה בשעת ביאה, שוב זוכה היא לאחר מיתתו, אע"ג שביתומה כלל אין חיוב. אך כנראה, שאע"ג שאף הוא השוה לעיל (מ'.) לקרא שיראין, אין הבנתו כהבנת הרמב"ן (ועיין בלשונו מ"א:, מ'." ול"ו:) ואין בזה לישב את המשנה אליבא דהרמב"ן. ואכן, הרמב"ן שם אזיל לשיטתו וכתב דהסיפא הוי דוקא באנוסה ולא במפותה, ואע"ג דברישא עסקינן בתרוייהו.

ואכן נדמה, ששיטת הרמב"ן בסוגיתנו, עולה בקנה אחד אף עם שיטתו במקום אחר. דעת הרמב"ן, דלא כראשונים אחרים, הוא דבפנוי הבא על הפנויה כלל אין מעשה עבירה ואינם עוברים בלאוים דקדשה או ולא תזנה הארץ, ועקרונית מותר הדבר.[4] כיון שכן, אין לחפש, לדעת הרמב"ן, את יסוד חיוב מפתה במעשה הביאה כדבר שלילי, שהרי אינו כן, אלא צריך לתור אחריה במקום אחר, וכפי שאכן עשה, וכדלעיל.

ועתה, נתנה ראש ונשובה לואלה המשפטים. כפי שכתבנו לעיל, מופיע דין מפתה בפרשת משפטים משום לתא דממונא שיש בו. והנה כל המתבונן בפרשת משפטים יראה דאין בו דיני ממונות בלבד אלא אף פרשיות הדנות באיסורין, הבאות לאחר פרשיות הממון. אמנם, מפתה מהוה את ה"תפר" שביניהם, אך ניכר לעין דשייך הוא למחנה הראשון. המפתח לכך הוא ה"כי" הפותח את הפרשה. כפי שהיו כבר שעמדו על כך, רב פרשיות חיובי הממון בסדר משפטים פותחת ב"כי"/"וכי", ואילו בהמשך הפרסה, בענינים שאינם בעלי אופי ממוני, נפקד מקום תיבה זו. אם ניזיל בתר סימן זה, הרי שמפתה שייך לראש הפרשה ולא לסופה.

עוד יש להעיר, דסדר סמיכות הפרשיות הוי מן החמור לקל, ושני החלקים, פותחים שניהם בחיובי מיתה ומסתיימים בדינים קלים יותר. בעיקר ניתן לראות כן בחלק הראשון, הפותח ברוצח ומממשיך בחובל, מזיק, וכו' עד סוף הפרשה בהל' שומרים, אשר אין בהם כלל היזק בידים אלא חיוב אחריות בלבד. ע"פ הדברים דלעיל, יובן היטב מקום מפתה בסוף השרשרת. אין בו כלל הפסד ממון ישיר, אלא גרימה בעקיפין בלבד. ולכן, מקומו לאחר פרשת שומרים, אשר אע"ג דאינה אלא חיוב אחריות, הרי עכ"פ הוי חיוב ממון. משא"כ מפתה, דהוי קנס, ואע"ג דהוי קנס דפתיך ביה ממונא, ולכן מקומו בפרשת משפטים, הרי עכ"פ חיוב הממון שבו קטן מכל מה שקדם לו, ולכן חותם הוא את פרשיות הממון[5].

סוף דבר, ניסינו להראות, דלדעת רבינו הרמב"ן, אשר שיטתו בוקעת ועולה מדבריו בכמה מקומות, הנובעים ממעין אחד ומשלימים זה את זה, חלוק חיוב קנס המפתה מחיוב קנסו של אונס, ועל כן, באים הם ברחוק מקום זה מזה. וע"פ הבנות בדין מפתה, מובן היטב מקומו בפרשת משפטים ואף את מקומו הפרטי בתוך הפרשה.