דילוג לתוכן העיקרי
גמרא גיטין -
שיעור 7

גיטין | דף יז | בעניין גירושין על ידי גט

קובץ טקסט
 
מוקורות לשיעור:
1. ירושלמי קידושין פ"א ה"א "הרי למדנו גוים אין להם קידושין מהו שיהא להם גירושין ... לפני רבי והכשיר".
2. רמב"ם גירושין פ"א ה"א, ה"ה, הי"ג.

הקדמה

בפרשת כי תצא נאמר:
 
"וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה ושלחה מביתו... והלכה והיתה לאיש אחר" (דברים כ"ד, א).
 
בהגדרת הגירושין מדברת התורה על שני דברים: האחד - "ספר כריתות", והשני - "ושלחה מביתו". כך, גם בהמשך הפרשייה (פסוק ג), כאשר גם האיש השני מגרשה, מופיעים שני הביטויים. לאור זאת יש לבחון מהו מוקד תהליך הגירושין: האם מתן "ספר הכריתות" הוא עיקרם של הגירושין, או שמא זהו שילוח האישה מבית האיש?
 
כדי להבין את החידוש שמחדשת התורה בהגדרת תהליך הגירושין ההלכתי, נסקור תחילה את המצב אצל בני נח.

גירושין בבני נח

בנישואיו של ישראל ישנם שני שלבים: אירוסין (קידושין) ונישואין. אולם בבן נח, קובע הירושלמי, אין משמעות לאירוסין אלא רק ל"בעולת בעל":
 
"הרי למדנו שהאישה נקנית בשלוש דרכים: או בכסף או בשטר או בביאה. עד כדון בישראל, בנכרים?- רבי אבהו בשם רבי אלעזר: כתיב 'הנך מת על האשה אשר לקחת והוא בעלת בעל' - על הבעולות הן חייבין ואינן חייבין על הארוסות" (קידושין פ"א ה"א).
 
תהליך האירוסין הוא חלות מופשטת. זהו אקט משפטי, פורמלי, קנייני. אצל ישראל (בשל קדושתו) זהו שלב ראשון המקדים את בעילה עצמה. אצל גוי אין משמעות לאקט הפורמלי, אלא רק למציאות המעשית של "בעולת בעל".
 
לאור הדין בקידושין, מסתפק הירושלמי לגבי גירושין בבני נח:
 
"הרי למדנו גויים אין להן קידושין, מהו שיהא להם גירושין?" (שם).
 
ההיגיון העומד מאחורי ספקו של הירושלמי ברור: ייתכן שכשם שהקשר הזוגי אצל גוי נוצר רק על ידי חיי אישות במציאות, כך גם הפירוד חל רק על ידי פירוד במציאות.
 
על כל פנים, הירושלמי מביא שתי דעות, כאשר הדעה הראשונה מעלה שתי אפשרויות:
 
"ר' יודה בן פזי ור'  חנין בשם ר' חונה רובה דציפורין או שאין להן גירושין או ששניהן  מגרשין זה את זה"  (שם).
 
כלומר, או שלבני נח כלל אין צורך בגירושין, או שיש להם גירושין אלא ששניהם מגרשין זה את זה - התהליך נתון לרשותם של שני הצדדים, בניגוד לגירושין אצל ישראל התלויים בבעל בלבד.
 
הדעה השנייה היא דעת ר' יוחנן דציפרין המכריע בין האפשרויות וסובר כי "בישראל נתתי גירושין, לא נתתי גירושין באומות העולם".
 
הרמב"ם בהלכות מלכים מפרט שתי דרכים לגירושיו של בן נח:
 
"ומאימתי תהיה אשת חברו (של גוי) כגרושה שלנו? משיוציאנה מביתו וישלחנה לעצמה, או משתצא היא מתחת רשותו ותלך לה.  שאין להם גירושין בכתב, ואין הדבר תלוי בו לבד..." הרמב"ם מציע אפוא שתי אפשרויות לגירושין אצל גוי:
 
  1. הבעל משלח את האישה. אפשרות זו דומה לגירושין בישראל, אלא שהרמב"ם מדגיש בסוף ההלכה: "שאין להם גירושין בכתב". דהיינו: אצל גויים די בכך שהבעל ישלח את האישה על פה (ויש לברר את מקורו של הרמב"ם לאפשרות זו).
  2. האישה יוצאת מיוזמתה. לגבי אפשרות זו מדגיש הרמב"ם בסוף ההלכה כי אצל גוי "אין הדבר תלוי בו לבד".
הדעה בירושלמי הסוברת כי "אין להם גירושין" אינה ברורה דיה: האם הכוונה היא שאין להם גירושין כלל, כפשטם של הדברים, או שמא הכוונה היא לכך שיש להם גירושין אלא שהם מתבצעים ללא ספר כריתות, כמו שכתב הרמב"ם?
 
נראה כי ניתן לפשוט ספק זה מהמשך הירושלמי. שם מביאה הסוגיה ראיה לכך ש"אין להם גירושין" מכך שאצל גוי אין איסור להחזיר גרושתו (שנישאה שוב והתגרשה) גם לאחר שנתגיירו ("גוי שגירש את אשתו, והלכה ונישאת לאחר, וגירשה, ואחר כך נתגיירו שניהן, אין אני קורא עליה: 'לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה' "). הפני משה מבאר כי הסיבה לכך היא שגר שנתגייר כקטן שנולד, ולכן יכול לשאתה מחדש. אולם פירוש זה תמוה, שכן לדבריו, לא ברור מה הראיה מכאן לכך ש"גויים אין להם גירושין", והלוא אף אם יש להם גירושין יהיה מותר לו לשאתה מכיוון שהוא "כקטן שנולד".
 
לכן נראה שהנימוק הוא מהותי - אין מושג של גירושין אצל גויים. התורה אמרה שכאשר ישראל שולח את אשתו מביתו "והלכה והיתה לאיש אחר" - הוא אינו יכול לשאתה שוב. ברם, אצל גוי המושג "ושלחה מביתו" אינו קיים, וממילא גם אין בעיה של מחזיר גרושתו (כי אין היא "גרושתו"). ומכאן הראיה לספק שלנו, ש"אין להם גירושין" פירושו שאין להם גירושין כלל - אין הם שייכים לעולמם של הגירושין.

גירושין בישראל

עד כה ניסינו לדון בבני נח ביחס למה שאנו מכירים אצל ישראל. נבחן כעת את הדברים בכיוון הפוך - לאור המצב אצל בני נח ננסה לבחון מה מתחדש אצל ישראל.
אצל ישראל הגירושין מתבצעים בכתב ("ספר כריתות"), וניתן להבין את אופיים בשני אופנים כפי שהזכרנו בראשית הדברים:
  1. הגט פועל כשטר קניין - ממספר מקומות ניתן להבין כי הגט הוא מעין שטר קניין שבו קונה האישה את עצמה, כך אומרת המשנה בקידושין (ב.) ש"האשה... וקונה את עצמה בגט". וכך גם בגמרא שם (ה.) יש התייחסות לגט כאל שטר.
  2. הגירושין מתבצעים על ידי שילוח האישה מבית הבעל - אם מבינים כך, זהו הדימיון בין גירושין של ישראל לאלו של גוי (כמובן, עדיין קיים ההבדל שאצל ישראל רק הבעל מגרש ואילו אצל גוי "אין הדבר תלוי בו לבד"). לפי זה הדרישה בישראל לפיה השילוח צריך להיות מלווה בספר כריתות הוא מעין קומה נוספת על גבי הרובד של בני נח.
נראה כי ניתן להביא מספר ראיות להבנה השנייה, לפיה אצל ישראל מוקד תהליך הגירושין הוא השילוח, אלא שצריך להתלוות אליו גם ספר כריתות:
 
1.
הגמרא ביבמות (קיג:) דנה בשאלה אם שוטה יכולה להתגרש מדאורייתא. בתחילתה סברה הגמרא כי שוטה יכולה להתגרש מן התורה, אך למסקנתה נדחתה הבנה זו משתי סיבות:
 
א. לשוטה אין יד לקבל את גיטה (בפשטות: כשוטה אין היא מהווה רשות משפטית עצמאית ומלאה המסוגלת לבצע פעולות בעלות אופי משפטי, כגון קבלת גט).
 
ב. בגירושין צריך "ושלחה מביתו" - דהיינו ש"משלחה ואינה חוזרת". מאחר והשוטה אינה מבינה את המציאות כראוי, ומשום שאין לה בושה - היא מן הסתם תחזור לביתו לאחר הגירושין. מהסבר זה עולה כי הגירושין אינם אקט קנייני צרוף, אלא תהליך של שילוח. תוספות הרחיבו עיקרון זה על פי הגמרא בגטין (עח.) האומרת שאם אדם נתן לאישה גט מבלי לומר לה שזהו גט - היא אינה מגורשת. תוספות הסבירו כי מכיוון שהאישה לא תדע שזהו גיטה, הרי שהיא לא תעזוב את הבית, וממילא לא מתקיים בה "ושלחה מביתו".
 
לגבי הראיה שהבאנו לעיל להבנה הראשונה (מלשון המשנה בקידושין), ניתן לומר כי אמנם המשנה בקידושין דיברה על האישה ש"קונה את עצמה", אך ניתן להבין שהכוונה היא שהיא קונה את עצמה כתוצאה מהשילוח (ואין זה שטר קניין). סיוע לפשט זה ניתן להביא מכך שבאותו המשפט במשנה נאמר שהאישה קונה את עצמה גם במיתת הבעל, וברור כי מיתת הבעל איננה מעשה קניין בעצמה, אלא הקניין הוא רק תוצאה שלה.
 
2.
כהבנה השנייה משמע גם מכמה מקומות ברמב"ם:
 
א. בתחילת הלכות גירושין הרמב"ם אינו מגדיר את הגט כשטר, אלא כותב "וכתב זה הוא הנקרא גט".
 
ב. בפ"א ה"ה מדגיש הרמב"ם כי האישה מגורשת מרגע שקיבלה את הגט, גם אם היא עדיין לא עזבה פיזית את הבית. לרמב"ם הייתה הווה אמינא שאם האישה אינה עוזבת את הבית היא אינה מגורשת. הווה אמינא זו, לפיה גירושין הם שילוח במציאות ולא רק פעולה פורמלית, בנויה על שתי הנחות: 1. גירושין הם תהליך של שילוח. 2. השילוח צריך להתבצע על ידי יציאה פיזית.
 
לפי מסקנתו, יכול הרמב"ם לחלוק על אחת מההנחות: 1. הוא יכול לסבור כי אין זה תהליך של שילוח אלא קניין (כהבנה הראשונה). 2. הוא יכול להסכים כי זהו תהליך של שילוח, אך לסבור כי די בשילוח על ידי "ספר כריתות" ואין צריך שילוח פיזי (די שאומר לה בכתב שהוא משלחה).
 
ג. בהלכות עדות פ"ג ה"ד כותב הרמב"ם כי מדין תורה אין מקבלים עדים אלא בעל פה, וכי שטר מועיל רק מדברי סופרים. הרמב"ן (ספר המצוות, סוף השורש השני) מקשה מגט, שהרי הוא  מהתורה, וכיצד אפוא ייתכן ששטרות הם רק מדברי סופרים?     
  
אם נבין ברמב"ם שגט אינו שטר קניין אלא כלי לביצוע השליחות, אזי שאלת הרמב"ן נופלת מאליה מאחר שעל פי הבנה זו גט אינו שטר.[3] לפי זה, ההבנה השנייה אינה אומרת שתהליך הגירושין הוא שילוח המתלווה אליו גט, אלא היא אומרת שהשילוח אמור להתבצע על ידי כתיבת הדברים ב"ספר".
 
בהלכות גירושין (פ"א הי"ג) כותב הרמב"ם שצריך לתת את הגט בפני עדים, כי אי אפשר שאישה תהיה היום ערווה ולמחר תהיה מותרת בלא עדים. ולא ברור הצורך בנימוק זה, מאחר ולכאורה גט צריך עדים ככל שטר?

האמרי משה (סימן ט"ז) מיישב רמב"ם זה על פי היסוד של ר' חיים בשטרות. הרמב"ם כותב (הל' מלוה ולוה פי"א ה"ב) שאם כתב בכתב ידו שחייב לפלוני, הרי זה שטר כשר למרות שאין עליו עדים. ר' חיים סבור שטעם הדבר הוא כי שטר קניין – כלומר שטר שנועד ליצור קניין על ידי מסירתו מן הקונה למקנה – איננו צריך עדים (ורק שטר ראיה – שטר שנועד לשמש הוכחה לביצוע הקניין – זקוק לעדים).[4] האמרי משה מבאר שזו גם כוונת הרמב"ם בהלכות גירושין. גט דומה במהותו לשטר קניין שהרי תפקידו ליצור חלות, וממילא אין הוא צריך עדים מעיקר הדין, אלא רק כדי שיוכל לשמש גם כשטר ראיה ולהוכיח כי האישה איננה נשואה עוד. 
    
את ראייתו של ר' חיים ניתן לדחות בכך שרק כשכותב בכתב ידו אין צורך בעדים, אולם בשטר קניין רגיל צריך עדים. אלא שאם לא נאמץ את דברי ר' חיים נאלץ למצוא יישוב אחר לכך שהרמב"ם בהל' גירושין לא מנמק את הצורך בעדים בגט בשל היותו שטר.
           
ואכן, הגרי"ד סולובייצ'יק מתרץ את הרמב"ם בהלכות גירושין בדרך אחרת, בשם אביו ר' משה, ואומר כי ייתכן שגם אם שטרות צריכים עדים גט אינו צריך עדים מעיקר הדין. ויש לבאר את הדברים: הקושיה מבוססת על כך שגט משמש כשטר רגיל (כהבנה הראשונה). אולם אם נבין שהגט הוא כלי לביצוע השילוח (שאינו משלחה פיזית, אלא כותב לה שהיא מותרת), אזי ניתן להבין שאין הוא כשטר רגיל ואין הוא זוקק עדים מעיקר הדין. ואם כך, זו ראיה נוספת שהרמב"ם סובר כהבנה השנייה.
 
3.
ראיה נוספת ניתן אולי להביא מניסוח הגט. באופן כללי שטרות נכתבים בלשונו של בעל הדבר (לדוגמה: 'שדי נתונה לך'), אך ניתן גם לנסחם כמדברים בלשונם של העדים ('אנו עדים לכך שפלוני מכר שדהו לאלמוני' - כמו בנוסח הכתובה). לגבי גט, נחלקו הראשונים אם ניתן לכתבו בלשון העדים. הרי"ף (מה: בדפי הרי"ף) פותח את הגט בלשון "איך" (וכך עולה גם מהרמב"ם, בהלכות גירושין פי"ד הי"ב). הרא"ש (בסוף המסכת, דף קיד.) הסיק מכך שלדעת הרי"ף ניתן לכתוב גט בלשון העדים, והוא חולק על כך וסובר שהבעל צריך לכתוב את הגט בלשונו.[5]
 
אם הגט הוא שטר קניין, ייתכן שניתן לכתבו בלשונם של העדים. אולם אם הגט הוא חלק מתהליך השילוח (דהיינו כלי לביצוע השילוח) מסתבר שרק הבעל יכול לכתוב שהוא משלח.[6]
 
4.
המשנה בגטין (פו.) מונה שלושה גטין הפסולים מלכתחילה, אולם אם אישה כבר נישאה על פיהם אזי וולדה כשר (ולא ממזר מכיוון שהם אינם פסולים מן התורה). אחד מהם הוא "כתב בכתב ידו, ואין עליו עדים". רש"י שם מבאר את כשרותו של גט זה מן התורה בשני אופנים: א. כתב ידו הרי הוא כ"הודאת בע"ד שהיא כמאה עדים". ב. גט כשר מן התורה גם ללא עדים מגזרת הכתוב "וכתב - ונתן".
 
לפי הסברו הראשון של רש"י יש מקום להשליך דין זה גם לשטרות אחרים שכתב בכתב ידו (כמו שהזכרנו לעיל). אולם, לפי ההסבר השני משמע יותר שזהו דין מיוחד בגט,[7] והסיבה לחלק בין גט לשאר שטרות מתבארת היטב אם מבינים כהבנה השנייה, שגט אינו אלא כלי לבצע את השילוחין, ולכן רק בו מועיל כתב ידו ללא עדים.

הערות

א. שטר קידושין - גם בשטר קידושין יש לדון אם הוא שטר קניין ככל השטרות או שמא זהו 'ספר ליקוחין'. בקידושין (ט.) דנה הגמרא בשאלה מי כותב את שטר הקידושין, ומסקנתה היא שבניגוד לקניין שדה, שבו המוכר כותב "שדי נתונה לך", בקידושין הבעל (המקביל לקונה בתהליך הקידושין) הוא שכותב "הרי את מקודשת לי", ואולי משמע מכאן שזהו 'ספר ליקוחין'. ואכמ"ל.
 
ב. פירוק האישות בדרכים אחרות: הגמרא בקידושין (ה.) מעלה אפשרות שגירושין יוכלו להתבצע על ידי כסף (ודוחה אותה). מהגמרא לא ברור מי צריך לתת את הכסף על פי ההווה אמינא - הבעל לאישה או האישה לבעל?
 
 אם הכוונה הייתה שהאישה תיתן כסף לבעל, אזי ברור שזהו אקט קנייני צרוף, ומסתבר שעל פי הווה אמינא זו גט הוא שטר קניין. אמנם, ייתכן שבהווה אמינא חשבה הגמרא שניתן לגרש או על ידי קניין (בכסף) או על ידי שילוח (בגט), ומסקנתה היא שלא ניתן לגרש על ידי קניין אלא רק על ידי שילוח, ולכן צריך דווקא גט.
 
אם הכוונה הייתה שהבעל ייתן כסף לאישה - אזי ברור שאין זה קניין (שכן הבעל הוא המוכר כאן). ואז ייתכן שסברה זו נדחית למסקנה.

סיכום קצר

הראיות לכך שאופי הגט הוא:
א. תואם תהליך קניין: פשט המשנה בקידושין (ב.) "וקונה את עצמה בגט".
 
ב. כלי לשילוח:
 
1. יבמות קיג: - כאשר משלחה וחוזרת אינו גט, ולכן - כשלא אמר לאישה שזה גט אינה מגורשת, כי חוזרת לביתו (תוספות גטין עח.).
           
2. רמב"ם:
א. "כתב זה נקרא גט".  
ב. הווה אמינא שצריך לשלח מביתו (אמנם ייתכן שנדחה למסקנה).
ג. גם אם שטרות דרבנן, גט הוא מדאורייתא.        
ד. אין צריך עדים מעיקר הדין, אלא רק למניעת בלבול (לפי ר' חיים אין ראיה, כי ייתכן שזה כשטר קניין, שלדעתו אינו צריך עדים).
           
3. נוסח הגט - רא"ש - אי אפשר לכתוב בלשון עדים, אלא רק בלשון בעל.
           
4. גט בכתב ידו כשר מדאורייתא - טעם ב' ברש"י - דין מיוחד בגט (מסתבר אם נבין שאינו שטר, אלא כלי לשילוח).
 
 
 מקורות לשיעור הבא: זמן בגיטין
 
. דף יז. משנה, גמרא עד "פירות", תוד"ה מפני "וא"ת וגט שחרור ...".
2. יבמות דף לא: "ומפני מה ... דידה קאתי".
3. סנהדרין דף לב. "דיני ממונות מי בעינן דרישה וחקירה ... בפני לווין", 
נימוקי יוסף [דף י: בדפי הרי"ף] "ואף על גב דמדאורייתא... פרק ד' אחין".
4. גיטין דף פ. "היה במזרח ... מילי בשילי",    
תוספות רי"ד "היה במזרח ... דלא שמה עדות".
5. רמב"ם הל' מלווה ולווה פי"ז ה"ט, הל' עדות פ"ג ה"ד.
חי' רבנו חיים הלוי שם ד"ה ונראה לומר, והנה בסנהדרין.
 
שאלות הכנה
1. לפי משמעות סוגייתנו והסוגיה ביבמות, האם זמן בשטרות הוא מעיקר הדין או רק תקנה?
2. לאור הסוגיה בסנהדרין, למה צריכים לכתוב זמן בשטרות?
    3. כיצד פותר הנימוקי יוסף בעיה זו?
4. מתי עדות בכתב פסולה מדין מפי כתבם, ומתי חל עליה דין שטר והיא מתקבלת כאילו נחקרה בבית דין?
5. כיצד מתרץ רבנו חיים את הסתירה בין סוגייתנו לבין הסוגיה ביבמות?
 
 

[1]      אנו נתחיל ללמוד מן המשנה בדף יז. . מכמה בחינות ענייניות, הסוגיות מדף זה והלאה מרכזות את מרבית הנושאים המרכזיים הנוגעים לכתיבת הגט ונתינתו, ולכן נבחרה נקודה זאת כהתחלה.
[2]      סוכם על ידי הרב יוסף צבי רימון.
[3]     אמנם, איש אינו חולק על כך שבגט ישנם מרכיבים מעולם השטרות אך אין זה סותר את ההבנה השנייה משום שתפקיד הגט אינו ליצור חלות קניינית אלא לבצע שילוח.
[4]     כמו כן, דברים אלו של ר' חיים מחודשים מאוד, והם מהווים מהפכה בעולם השטרות. כך למשל, לבעל קצות החושן היה פשוט שאין שטר ללא עדים.
[5]     כפשטות לשון המשנה בגטין (פה.) האומרת שגופו של גט הוא "הרי את מותרת לכל אדם".
[6]     אמנם חלוקה זו אינה הכרחית, שייתכן שגם הרי"ף סובר כהבנה השנייה, ובכל זאת הוא סבור שהבעל יכול לכתוב בלשון "איך". כמו כן, ייתכן שהרא"ש סבור שבגט קיימים שני הפנים - גם פן קנייני וגם פן של שילוח - ופן השילוח הוא שמכתיב את הדרישה לכתוב את הגט בלשון הבעל.
[7]     הרשב"א והריטב"א ביבמות ובקידושין דנו האם שטר כזה בלא עדים יועיל בקידושין.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)