עד אחד נאמן באיסורין

לעילוי נשמת אבי מורי

ברוך בן יששכר הי"ד

נפל במלחמת יום הכיפורים

תנצב"ה

אריאל פיקאר

במאמר זה אנסה לסכם את דברי הגמרא, הראשונים והאחרונים בנושאים הבאים: היקף הדין, המקור לדין, הגדרת " איתחזק איסורא", אופי הנאמנות במקרה ש"בידו לתקנן", היחס בין לאסור לבין עד אחד להתיר, נאמנות אישה באיסורין, וכן היחס בין עדות באיסורין לכלל דיני עדות.

א. היקף הדין

המשנה בריש גיטין טוענת:

"המביא גט ממדינת הים צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם".

הגמרא (שם ב:) מנסה להסביר מדוע מספיק עד אחד לאמירה זו, הרי בכל עדות שבתורה צריכים שנים? עונה הגמרא:

"עד אחד נאמן באיסורין",

כאן מדובר באיסור אשת איש, ובאיסורין עד אחד נאמן. שואלת הגמרא

"אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא אתחזק איסורא, אבל הכא דאתחזק איסורא דאשת איש...?"

הגמרא מחלקת בין מקרים של ספק איסור שבהם עד אחד נאמן, לבין מקרים שבהם יש חזקה של איסור (אתחזק איסורא) שבהם עד אחד אינו נאמן.

מפרש רש"י על אתר:

"עד אחד נאמן באיסורין – שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל על הפרשת תרומה ועל השחיטה ועל ניקור הגיד והחלב".

ובהמשך:

"הכא אתחזק בהך איתתא איסור אשת איש, ומטבל ושחיטה לא גמרינן ליה כדאמרינן ביבמות (פה.) דהתם בידו לתקנן, לפיכך נאמן להעיד עליהן".

מדברי רש"י עולה שתחת הכותרת "עד אחד נאמן באיסורין" נכנסים שני סוגי מקרים: א. מקרים של ספק איסור ב. מקרים שבהם אתחזק איסורא, אך בכוחו של העד לשנות את המקרה מאיסור להיתר (כגון: טבל – אתחזק איסורא, אך יכול להפריש תרומה). היינו "בידו לתקנן", שהרי גם מקרים אלו הובאו כדוגמאות ל"עד אחד נאמן באיסורין".

בית הלוי (שו"ת, ח"ב, סימן לז, סק"ג) מסביר את שיטת רש"י: "אתחזק איסורא" הוא "שבעת האיסור היה מוכרח להיות איסור". אבל מקרה שגם בתחילה היה תלוי הכל ברצונו של העד ובידו לסלק האיסור אין זה נחשב מצב של "אתחזק איסורא". דהיינו "בידו לתקנן" מפקיע את "אתחזק איסורא" מעיקרו, וחוזרים לדין הבסיסי של נאמנות עד אחד. (סברא דומה נמצאת בשו"ת מהרי"ק שורש עב).

תוס' על אתר (ד"ה עד אחד) מקשה על רש"י:

"ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה דבהנהו נאמן אע"ג דאתחזק איסורא, משום דבידו לתקנן".

לדעת תוס', הדוגמאות שהביא רש"י ל"עד אחד נאמן באיסורין" (טבל, שחיטה) אינן מתאימות, כיוון שהן שייכות למסלול נאמנות אחר – "בידו לתקנן" – שפועל במקרים של "אתחזק איסורא".

אם כן לפי תוס' יש שני מסלולי נאמנות: א. מקרים של ספק איסור, ולהם מתכוונות הגמרא באומרה "עד אחד נאמן באיסורין" ב. מקרים של "אתחזק איסורא", ובהם עד אחד נאמן רק אם בידו לתקנן, ומשמע ש"בידו לתקנן" אינו מפקיע את "אתחזק איסורא" אלא פועל על גביו (כך הבין השב שמעתתא ש"ו פ"ו), ולכן לא ניתן להוכיח ממקרים כגון הפרשת תרומה למקרים הקלאסיים של עד אחד באיסורין, היינו מקרים של ספק איסור.

סברא לשיטת תוס', וסיבת מחלוקת רש"י ותוס' נבאר להלן.

ב. מקור הדין

שיטת רש"י (1)

"שאם אין אתה אומר כן אין לך אדם מתאכסן אצל חברו, ואין לך אדם סומך על בני ביתו" (רש"י יבמות פח.) [1] .

זאת אומרת, אלמלא נאמנות עד אחד לא ניתן היה לנהל אורח חיים תקין, ולכן הקלו.

סברא דומה מופיעה ברמב"ן (גיטין ב: ד"ה "עד אחד") בקשר לנידה: "אי אפשר שתביא עדים לפסיקת זיבתה, לפיכך האמינתה תורה". אך הרמב"ן בעצמו מחלק ואומר: "ואין למדין ממנה לשאר עדויות כלל, שאין דנין אפשר משאי אפשר". וכנראה, רש"י הרחיב סברא זו לכל דיני איסורין שבהם דרישה לשני עדים תשבש את אורח החיים התקין. קולא זו, המבוססת על כך שקשה לברר את העובדות בעניני אסורין, אינה מקובלת על "תוספות ישנים" (יבמות פח. ד"ה "מידי דהוי"): "פירש הקונטרס, דאי לא מהימן לא מצינו איש שיכול לאכול עם חברו, שמא יאכילנו דבר איסור. ותימה? מה לנו בזה! יזהר במה שיאכל!".

שיטת רש"י (2)

בחולין (י:) מביא רש"י סיבה אחרת לנאמנות עד אחד: "דכל יחיד ויחיד האמינתו תורה "וזבחת מבקרך ומצאנך" (דברים יב, כא), "ושחט את בן הבקר" (ויקרא א, ה), ולא הצריכה תורה עדים אלא לעונש ממון, או מיתת בית דין, "ולעריות...". וכן בגיטין (ב: ד"ה "ומשני") "שהרי האמינה תורה כל אחד ואחד מישראל...".

סברא זו של רש"י, בניגוד לסברא הקודמת, אינה קולא הנובעת מחוסר ברירה אלא היא מעיקר הדין. שני עדים בנאמנות הם חידוש שחידשה תורה בנושאים מסוימים, כגון ממון ועריות ("דבר, דבר" מממון), ובמקום שהתורה לא דרשה שנים, הרי עד אחד נאמן.

שיטת תוספות

לתוס' (גיטין ב: ד"ה "עד") מקור מהתורה לדין זה: "ואם תאמר ומנלן דעד אחד נאמן באסורין? ויש לומר דילפינן מנידה, דדרשינן בפרק המדיר (כתובות עב.) "וספרה לה" – "לעצמה". מהמלה "לה" דורשת הגמרא, שהאישה נאמנת על ספירתה ואינה צריכה להביא עדים לכך, ומכאן לומד תוס' לשאר אסורין שעד אחד נאמן.

מקשה תוס': "ואם תאמר אם כן אפילו אתחזק איסורא ?" הרי נידה "אתחזק איסורא", ואם כן עד אחד נאמן אף "באתחזק איסורא"? לתוס' שתי תשובות: (א) "וי"ל דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה, וכשעברו שבעה טהורה ממילא", היינו נידה אינה "אתחזק איסורא" (ולהלן נסביר מדוע). (ב) "וגם בידה לטבול", היינו, למרות שנידה "אתחזק איסורא", הרי בידה לתקן את האיסור על ידי הטבילה המטהרת אותה.

לפי התשובה השניה של תוס' קשה! הרי תוס' חיפשו מקור לדין "עד אחד נאמן באסורין" השייך, כפי שהסברנו לשיטתם, במקרים של ספק איסור, ואילו המקור בנידה מתייחס למקרה ש"אתחזק איסורא " ו"בידו לתקן"?

אכן בתוס' המקביל ביבמות (פח. ד"ה "ברי לי") מופיעה רק התשובה הראשונה: "ואומר ר"י – נידה, נהי שעכשיו ראתה, מכל מקום לא אתחזק איסורא שתראה לעולם". וכן בחדושי הר"ן בגיטין, וכך מסביר השב שמעתתא (ש"ו פ"ו): "והא דעד אחד נאמן ילפינן מ"וספרה לה", לאו מטבילה יליף, דהתם משום דבידה, אלא מספירה יליף ומשום דספירה לא חשיב אתחזק". תוס' הרא"ש מסביר (גיטין על אתר) שאכן, נידה היא מקרה של "אתחזק איסורא " "ובידה לטבול", ולמרות זאת ניתן ללמוד ממנה אף למקרי ספק.

הרמב"ן על אתר הבין בתוס', שנידה הוי מקור למקרים של "אתחזק איסורא ובידו לתקן".

הסבר פשוט לתוס' מצאתי במהרש"א על אתר: בהלכות נידה יש שני דינים: (א) ספירת שבעה נקיים לאחר פסיקת דמה. (ב) טבילה בסוף שבעה נקיים.

לעניין הדין הראשון, כיוון "דאינה בחזקת שתהא רואה כל שעה" (ובלשון הרשב"א על אתר: "דדמיה פוסקין ממילא"), הרי שאינה במצב של "אתחזק איסורא" לעניין ראיית הדם. לעניין הדין השני, הרי היא מוחזקת בטומאה עד שתטבול (אף אם אינה רואה), ובמקרה זה בידה לטבול ולתקן.

היוצא מן הדברים הוא, שהלכות נידה בגלל מורכבותם מהווים מקור לשני מסלולי הנאמנות של תוס': דין (א) מהווה מקור למקרים של ספק איסור, ודין (ב) מהווה מקור למקרים ש"אתחזק איסורא ובידו לתקן".

אם כן לפנינו מספר הסברים לשיטת תוס':

א. הלימוד מנידה מורה על מקרים של ספק איסור (תוס' יבמות, חידושי הר"ן גיטין).

ב. הלימוד מנידה מורה על מקרים ש"אתחזק איסורא ובידו לתקנן" (רמב"ן).

ג. הלימוד מנידה מורה על מקרים ש"אתחזק איסורא ובידו לתקנן", וממנו למדים אף למקרים של ספק איסור (תוס' הרא"ש)

ד. הלימוד מנידה מורה על שני סוגי המקרים (מהרש"א).

סיכום שיטת תוס':

לפי תוס' יש שני מסלולי נאמנות, והמקור הוא חידוש שחידשה התורה בנידה. והדברים קשורים זה בזה: כיוון, שאלמלא חידושה של תורה לא היינו ממציאים מעצמנו דין כזה, אלא היינו משווים עדות באסורין לשאר דיני עדות, לפיכך עלינו לדייק היטב באיזה מקרה דיברה תורה ולחלק בין המקרים השונים.

סיכום שיטת רש"י:

לפי רש"י אין הבדל בין המקרים השונים, והכל נלמד מסברה, וכפי שביארנו. וכיוון שרמת הנאמנות הדרושה במקרה של ספק איסור שווה לנאמנות הדרושה במצב של "אתחזק איסורא ובידו לתקנן", אין צורך לחלק בין המקרים, ואפשר ללמוד ממקרי אתחזק ובידו למקרי ספק, שהרי מסברא רמת הנאמנות הדרושה באסורין פחותה מהנדרש בממון, עריות וכו'.

 

ג. הגדרת "אתחזק איסורא"

רש"י שהבאנו לעיל מביא מספר דוגמאות בהם חל דין "עד אחד נאמן באסורין": הפרשת תרומה, שחיטה, ניקור הגיד והחלב. קושיית התוס' שהבאנו לעיל ("...ולא היה לו להזכיר הפרשת תרומה ושחיטה דבהנהו נאמן אף על גב דאתחזק איסורא משום דביו לתקנן"), מתייחסת לשתיים מתוך שלוש הדוגמאות שהביא רש"י ומשמיטה את "ניקור הגיד והחלב". כנראה, הסיבה לכך היא שהתוס הבינו שניקור הגיד והחלב אינו מצב של "אתחזק איסורא", ולכן מהווה דוגמא טובה לדין "עד אחד נאמן באסורין" לשיטתם.

בתוס' הרא"ש (על אתר) מפורש:

"מכל מקום ילפינן שפיר מנידה ניקור הגיד והחלב אף על גב דאין בידו לתקן הגיד של איסור שיהא היתר, מכל מקום לא אתחזק איסורא בגיד זה."

כנראה, הסברה לשיטה זו היא ש"אתחזק איסורא" הוא מצב בו הדבר עצמו שעליו מעיד העד נמצא בחזקת איסור, כגון: טבל, בהמה לפני שחיטה ואשת איש, ואז אנו דורשים נאמנות של "בידו לתקנן" שמעידה על יכולתו של העד לשנות את המציאות מאיסור להיתר כגון מטבל לחולין. אך בירך שיש בה גיד אסור, גיד הנשה, הירך עצמה מותרת חוץ מהגיד שבתוכה, ולכן הירך אינה נחשבת כ"אתחזק איסורא" [2].

הט"ז (יו"ד קכ"ז סק"ו) פסק להלכה כשיטה זו, וחילק בין טבל שהוא תרומה וחולין מעורבים זה בזה לבין ירך שיש בה גיד אסור. וזה לשונו "דווקא בטבל וכיוצא בו שהיה אסור בוודאי כולו לאכול קודם התיקון, בזה אמרינן כיוון דאתחזק איסורא בוודאי אין עד אחד נאמן אבל בשר שאינו מנוקר, הא לא אתחזק הבשר לאיסור כלל אלא משום גידים וחלב שיש בו ואסור מחמת ספק... ומה שהוא מותר אחר התיקון היה מותר גם קודם התיקון אלא שלא היה מבורר. ואין שייך כאן לומר דאתחזק האיסור בוודאי בהאי חתיכה".

ראשונים אחרים [3] חלקו על שטה זו וסברו שגם חתיכה שיש בה גיד או חלב נחשבת כ"אתחזק איסורא" אכן אותם ראשונים יודו במקרה שבו האיסור וההיתר אינם בחתיכה אחת אלא במקום אחד שאין זה "אתחזק איסורא" וזה לשון הריטב"א (יבמות פח.) "כל שלא הוחזק איסור בחתיכה זו, אע"פ שהוחזק איסור במקום זה לא חשוב אתחזק איסורא ומכאן לבי המקולין (שוק הבשר) דאע"ג דאתחזק טריפה שם, כיוון שלא הוחזק איסור בחתיכה זו שמכר לה הטבח, הרי הוא נאמן מן התורה".

הרמ"א (יו"ד קכ"ז ג') והש"ך (נקודות הכסף שם סק"ו) פסקו כשיטה זו להלכה ומסביר הש"ך שחתיכת בשר אינה מנוקרת דומה לטבל, וכשם שטבל קודם תיקונו כולו אסור הוא הדין חתיכה שאינה מנוקרת קודם הניקור כולה אסורה, מה שאין כן בשתי חתיכות שמעולם לא אתחזק איסור בחתיכה זו, אלא כל חתיכה וחתיכה בפני עצמה היא בספק איסור ועד אחד נאמן להעיד ולומר, זו כשרה. ולכאורה קשה! כיצד ניתן לקרוא לחתיכה שאינה מנוקרת "אתחזק איסורא" הרי כולה היתר חוץ מהגיד האסור. על קושיא זו משיב ה"שב שמעתתא" (ש"ו פ"ה) "דאפילו הכי חשוב ליה חזקה, חזקה שאינה מנוקרת". היינו, עד אחד אינו יכול להעיד נגד חזקה בין אם זו חזקת איסור ובין אם זו חזקה אחרת כגון חזקה שאינה מנוקרת. לפיכך, "אם ידוע שניקרו אחד, אע"ג דלא ידעינן אם כדין אם שלא כדין, על כל פנים יצא מחזקת שאינו מנוקר, כיוון דמנוקר לפניך". זאת אומרת, ברגע שהחזקה העומדת מול העד נפלה, הוא נאמן להעיד על החתיכה, אף אם נפילת החזקה אינה מורה באופן ישיר על כשרות החתיכה כגון הכא. לעומת זאת במקרה של חזקת איסור, כגון בהמה חיה, אין די בידיעה שהיא נשחטה סתם על מנת להתירה מחזקת איסור, עד שיוודע לך שנשחטה כדין.

דין אחר בהגדרת "אתחזק איסורא" מופיע ב"שערי יושר" לר' שמעון שקופ (שער ו' פ"א), וכך עולה מדבריו: עד אחד אינו נאמן במקרה ש"אתחזק איסורא", רק כאשר עדותו משנה את הדין באופי ישיר. כגון המעיד על הפרשת תרומה, העדות על שינוי מחזקת טבל משנה באופן ישיר את הדין מאיסור להיתר אכילה. אך כאשר העד מעיד על שינוי שחל במצב מסוים, ובעקיפין כתוצאה מהמצב החדש משתנה דין חזקתו, כאן נאמן העד. כגון: מקווה שנמצאה חסרה, דינה שכל הטהרות שנעשו על גבה טמאות (מקוואות פ"ב מ"ב). אם יבוא עד אחד ויאמר שהמקווה נחסרה לאחר טבילת הטמא, טבילתו עלתה לו לטהרתו. למרות שהטמא היה בחזקת טומאה, והוא נטהר על פי עדות של עד אחד. הסיבה לכך היא, שהעד אינו מעיד ישירות על הטמא אלא על המקווה, ועל כך הוא נאמן, אף שכתוצאה מכך עלה הטמא מטומאתו.

ד. אופי נאמנות "בידו לתקנן"

שיטת הרא"ש (גיטין, פ"ה, סימן ח') והמרדכי (יבמות, ריש פרק עשירי) – בעלות

הרא"ש והמרדכי מביאים י"ד חילוקים בעניין "עד אחד נאמן באסורין", וכך כתוב שם בחילוק יא':

"כל דבר שהוא בידו של אדם, אפילו אתחזק היתרא, נאמן עד אחד לטמא ולאסור... ולא מטעמא דאי בעי מטמא להו (דהיינו מיגו), אלא כיוון שבידו לתקנו הוי כבעליו"

שיטה זו מבוססת על ההנחה, שלאדם יש נאמנות להעיד על מצב רכושו מבחינה הלכתית, אף אפ בפועל אין בכוחו לשנותו בזמן העדות, היינו שאין "בידו לתקנן". ייתכן שהסיבה לכך היא, שהבעל הוא הקרוב ביותר לרכוש, ובוודאי יודע אל נכון מהו המצב ההלכתי שלו, ולכן הוא נאמן, ואין צורך ב"בידו לתקנן". כך גם עולה מדברי הראב"ן (סימן צב), שכתב:

"כל שבידו נאמן, כלומר כל זמן שהשמירה בידו, כיוון שהאמינוהו בעלים הרי הוא כמותו לטמא ולטהר, לאסור ולהתיר".

היינו, מי ש"בידו" הוא כבעלים, שלהם יש נאמנות בסיסית לטמא ולטהר, לאסור ולהתיר.

האפשרות לשנות מצב הלכתי (כגון להפריש תרומה) מורה על בעלות, ולכן, על פי שיטה זו, על מנת להתחשב כבעלים לעניין איסורין, אין צורך דווקא בקניין ממונו אלא דרוש כח של "בידו לתקנן", ובכך מקבל העד את כח הבעלים, ולכן נאמן.

אך קשה, כיוון שבחילוק ד' שם נאמר: "כל אדם נאמן על שלו אפילו אתחזק איסורא, הואיל ובידו לתקנו". אם כן, הסיבה לכך שבעלים נאמנים על רכושם, אינה סיבה עצמית בסיסית כפי שהסברנו, אלא משום ש"בידו לתקנן".

על סתירה זו עמד ר' שמעון שקופ (שערי יושר שער ו' פ"ד), והוא מחלק: בחילוק י"א מדובר בעד אחד האוסר דבר מותר (כגון – האומר: "נטמאו טהרותיך"): "...כל דבר שהוא בידו, אפילו אתחזק היתרא נאמן עד אחד לטמא". במקרה כזה מספיק להיות בעלים, ואין צורך בכח המיוחד של "בידו לתקנן". לעומת זאת, מה שנאמר בחילוק ד', עוסק במקרה של עד אחד המתיר איסור: "כל אדם נאמן על שלו אפילו אתחזק איסורא ". כאן, טוען ר' שמעון, לא מספיק להיות בעלים, אלא צריך כח של "בידו לתקנן".

הסיבה לחילוק זה היא, שכח המיוחד הניתן לבעלים הוא דווקא כאשר הם מעידים לאסור דבר המותר, וזאת משום שהם יכולים למנוע שימוש בחפציהם בצורות שונות, כגון לאבד או לשרוף, ומתוך כך יכולים למנוע שימוש גם באמירת נטמאו או נאסרו. אך על מנת להתיר דבר אסור אין בעצם הבעלות כח להתיר את הטבל, אלא רק ע"י הפרשת תרומה, ומשום כך הנאמנות היא למי שבידו כח ההתרה, מי "בידו לתקנן" ולא בעלים, ולכן פסק הרא"ש בחילוק ד', שאדם נאמן על שלו אם "בידו לתקנן".

הט"ז (יו"ד, קכ"ז, סק"י) קיבל להלכה את דברי הרא"ש בחילוק י"א כפשוטם, ופסק במקרה שראובן מעיד על בשר של שמעון שהוא מנוקר, למרות שאינו יכול לתקן את הבשר, יכול שמעון למכור את הבשר לראובן, ואז ראובן יהיה נאמן בעדותו, כיוון שעכשיו הבשר שלו והרי הוא בעלים, ונאמן אף אם אין בידו לתקן, ואח"כ יחזיר ראובן וימכור בחזרה את הבשר לשמעון [4].

הש"ך חלק על הט"ז והביא (שם סקכ"ח) להלכה את חילוק ד' ברא"ש. כנראה, הש"ך הבין שחילוק ד' הוא הדומיננטי, ומה שנאמר בחילוק יא' הוא, שכל מי שהוא בעלים מסתמא בידו לתקנן ולכן נאמן אף באתחזק איסורא.

הסבר שני בהבנת אופי "בידו לתקנן" – מיגו

גרסינן בהנזיקין (גיטין נד:):

"תנו רבנן, היה עושה עמו בטהרות ואמר לו, טהרות שעשיתי עמך נטמאו.. אמר אביי כל שבידו נאמן".

ומפרש רש"י:

"כל שבידו לעשות בשעה שמודיעו... כגון שעודן בידו לטמאן".

וכן בתוס' רי"ד שם:

"...דווקא אם יש בידו לפסול נאמן... מכאן ולהבא";

וכן פירש רבינו חננאל (ברמב"ן גיטין, כד:), וכן הבין הרמב"ן בשיטת ר"ת:

"אין העד נאמן מדין עדות אלא בדבר שבידו, מתוך שיכול לטמא" (בחדושיו לקדושין סה :);

וכן בתוס' (קידושין סה : ד"ה נטמאו). מראשונים אלו עולה בפשטות, שסיבת הנאמנות היא מיגו, דהיינו מתוך שיכול לתקן הוא נאמן.

הנפקותות בין הסבר זה להסבר הקודם (בעלות) הן:

א. אם סיבת הנאמנות היא מיגו, אין די בכך שהחפץ יהיה ברשות העד, אלא יש צורך ביכולת ממשית לשנות את מצבו ההלכתי של החפץ.

ב. הנאמנות היא מכאן ולהבא ולא למפרע, כיון ש"מיגו למפרע לא אמרינן". זאת אומרת: לעד צריכה להיות האפשרות לשנות את מצב החפץ בזמן העדות עצמה, לדוגמא: אין העד נאמן לומר שבהמה זו נשחטה כהלכה, כיון שכרגע אין בידו לשחוט, שהרי שחוטה לפניך.

יש לדייק היטב על איזה מקרה נאמרו דברי הראשונים הללו:

א. דברי הראשונים נאמרו בסוגיה העוסקת בכוחו של עד לאסור דבר מותר ("נטמאו טהרותיך"). במקרה זה דורשים הראשונים כח של מיגו.

לעומת זאת במקרה ההפוך, עד הבא להתיר דבר אסור, לא מצינו מישהו מהראשונים המצריך כח של מיגו, ואדרבא שם נאמר שנאמן גם על לשעבר, כגון על שחיטה, ובוודאי אין זה משום מיגו. הסיבה לחילוק בין עד אוסר לעד מתיר היא זאת: כאשר עד מעיד על רכוש חברו וטוען שרכוש זה נאסר, כגון "נטמאו טהרותיך", בנוסף לעניין ההלכתי יש כאן פגיעה ממונית ברכוש הזולת. לפיכך דרוש כח של מיגו. לעומת זאת, במקרה של עד המעיד על התרת דבר שהיה אסור אין פגיעה ממונית, ומה שעומד מול העד הוא חזקת האיסור, ובזה נאמן אף אם היה בידו לתקנן.

ב. סוגייתנו עוסקת בפועל העובד אצל בעל הבית, ויש לחלק בין מקרה ספציפי זה לבין מקרים אחרים, וכפי שכתבו שם הראשונים(רמב"ן, רשב"א, תוס' רי"ד על אתר): "דכיון דקיבל עליו (הפועל) לעשותן בטהרה, אי נמי כהן שפיגל, דמזיד הוא או פושע, אינו נאמן דחזקה מיזהר זהיר, ולאו כל כמיניה להעיד על עצמו שפשע או שקלקל, אלא אם כן יש בידו לטמאם עדיין או לפגלם... אבל עד אחד דעלמא וודאי נאמן". כלומר: במקרה של פועל, בנוסף לחזקת ההיתר עומדת מול העד חזקה נוספת, "חזקת פועל עושה כהוגן" (לשון הר"ן שם). חזקה זו דומה לחזקת "אין אדם משים עצמו רשע", ולפיכך אינו נאמן להעיד על עצמו שפשע, דהיינו שהניח לטהרות להיטמא, אלא אם כן בידו לטמאם עכשיו ומזום מיגו. אבל במקרה רגיל עד אחד נאמן, אף אם אין לו מיגו.

הסבר שלישי – הפקעת חזקת האיסור – רש"י על פי "בית הלוי"

כפי שביארנו בתחילת המאמר, "אתחזק איסורא" הוא מצב בו האיסור הוא מוכרח, אך במקרה שאפשר לשנות את האיסור להיתר ע"י תיקון (כגון הפרשת תרומה), אין האיסור מוכרח, ואין זה נחשב "אתחזק איסורא". אם כן מצב של "אתחזק איסורא ובידו לתקנן" אפ אם כרגע אינו יכול לתקן, נחשב כספק איסור ולא כ"אתחזק איסורא".

להלכה: הש"ך (יו"ד קכ"ז סק"א) הבין מדברי הטור, שפסק כרא"ש וכמרדכי, שנאמנות במקרה של האומר לחברו "נתנסך יינך", אם הוא בידו, נובעת מכך שהוי כבעליו ולא מטעם מיגו. אבל הבית יוסף לא הביא דברי הרא"ש והמרדכי, ואדרבא הביא בסתם דברי רש"י ור"ת, שפירשו "כל שבידו", דמהימן משום מיגו.

ה. עד אחד לאסור

מחלוקת הראשונים בדבר היחס בין עד אחד לאסור לבין עד אחד להתיר נובעת מההבנות השונות; ביחס שבין הסוגיא בקידושין (סה :) לסוגיא בגיטין (נד:). גרסינן בקידושין:

"אמר אביי – אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק – נאמן, ותנא תונא – אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה אומר לא אכלתי – פטור. טעמא דאמר לא, הא אישתיק מהימן, ואמר אביי אמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק, נאמן וכו' "

ובגיטין:

"תנו רבנן, היה עושה עמו בטהרות, ואמר לו, טהרות שעשיתי עמך נטמאו... נאמן... אמר אביי כל שבידו נאמן, רבא אמר..."

לכאורה המקרים זהים: עד אחד מעיד על חפץ מסוים, שהיה מותר עד כה, שהוא אסור. ובכל זאת, בקידושין אותו העד נאמן אם הלה שותק, ובגיטין (לפי אביי) יש צורך בנאמנות מיוחדת – "כל שבידו – נאמן" (וכן: בעוד שבגיטין רבא חולק על אביי, הרי בקידושין אין זכר לכך).

שיטת ר"י (תוס' ד"ה "נטמאו", קידושין סה:) – עד לאסור נאמן פחות מעד להתיר

לפי ר"י, הסוגיא בגיטין מדברת במקרה שבעל הבית מכחיש את העד, ולכן צריך שיהיה "בידו" של העד לטמאות ואז הוא נאמן.

לעומת זאת, הסוגיא בקידושין עוסקת במצב ש"הכנגדו" שותק, ושתיקה כהודאה, ולכן נאמן העד אף אם אין "בידו".

מוסיף ואומר ר"י:

"וצריך לומר, דהא דאמר בכל דוכתין עד אחד נאמן באיסורין, היינו דווקא להתיר, כגון בשר זו מנוקרת או חתיכה זו של שומן... אבל לאסור דבר, איני נאמן, אלא כמו שפירשתי".

הדוגמאות שהביא תוס' ל"עד אחד נאמן באסורין" (בשר זו מנוקרת, חתיכה זו של שומן) הם מקרים של ספק איסור ולא של "אתחזק איסורא" (וכפי שבארנו לשיטת תוס' בהגדרת "אתחזק איסורא"), ואפילו הכי טוען תוס' שבמקרה המקביל, היינו, דלא אתחזק היתרא, מקרי ספק. עד אחד לא יהיה נאמן לאסור אלא באחד משני התנאים הבאים: א. בידו לאסור, ב. שכנגדו שותק ומשום ששתיקה כהודאה. את הסיבה לכך שעד האוסר בעדותו רכוש הזולת נאמן פחות מעד המתיר כבר בארנו לעיל, והיא שעד האוסר פוגע בממון הזולת, וצריך עבור זה נאמנות גבוהה יותר.

שיטת ר"ת (ספר הישר סימן קי"ט), הרא"ש והמרדכי (י"ד חלוקין) – נאמנות שווה

ר"ת מסביר את ההבדל בין הסוגיות בדיוק כר"י, אך טוען: "והכי נמי היכא ד"אתחזק היתרא" ואין בידו לאסור, אינו נאמן לאסור, דלא אשכחן בעד אחד חילוק בין היכא דבא להתיר את האיסור, להיכא שבא לאסור את המותר, אם לא בהודאת בעל דבר". אם כן, לפי ר"ת: (1) דמקרי ספק "דלא אתחזק התירא" – נאמן תמיד (בניגוד לר"י). (2) באתחזק התירא – נאמן באחד משני התנאים: א. אם בידו לאסור. ב. אם שכנגדו שותק, מדין שתיקה כהודאה, אף אם אין ביד העד לאסור (וזהו דין מיוחד הקיים רק בעד הבא לאסור).

אם כן, אין הבדל בנאמנות עד לאסור לנאמנות עד להתיר.

שיטת הרמב"ן (קידושין סה: ד"ה "ולדידי")

הרמב"ן מקבל את דעתו של ר"ת לענין השוויון בנאמנות, וסובר אף יותר מזה. "הלכך לאסור המותר וודאי מהימן, דלא אמרינן בשום דוכתא דאתחזק התירא". זאת אומרת, לדעת הרמב"ן אין מושג של "אתחזק התירא" ולכן בכל מקרה עד אחד נאמן לאסור. בהסבר הסוגיות חולק הרמב"ן על ר"ת וסובר, כפי שהבאנו לעיל, שהסוגיא בגיטין עוסקת דווקא בפועל, וחזקת פועל עושה כהוגן, ואם אמר "טהרות שעשיתי עמך נטמאו", הרי הוא משים עצמו רשע, ולכן אינו נאמן, אלא אם כן בידו לטמאות, וכפי שהסברנו שם משום מיגו. לעומת זאת, הסוגיא בקידושין אינה עוסקת בפועל ולכן העד נאמן, ולא משום שתיקה כהודאה, אלא אף אם אמר שכנגדו "איני יודע" נאמן העד.

פסק הלכה – עד אחד לאסור

רמ"א (יו"ד קכ"ז ס"ג): "וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור, עד אחד נאמן עליו אפילו לאוסרו" – כשיטת ר"ת, הרא"ש והמרדכי.

ש"ך (שם סק"ג, סקט"ז) פסק כרמב"ן וסיעתו, שעד אחד נאמן לאסור, אף אם שכנגדו אמר איני יודע.

פסק הלכה – עד אחד להתיר

שיטת הרמב"ן (יבמות פח., חולין י:, וכן בריטב"א ג יט, ב: וקידושין סה :, רשב"א יבמות פח. ובשו"ת ח"א שע"ו): הרמב"ן פסק להלכה שעד אחד נאמן באיסורין אף במקרים של "אתחזק איסורא", ואף אם אין בידו לתקן. שלטי גיבורים (חולין ג: באלפס אות ב) הביא דעת ר' אליעזר ממיץ "דהא דאמרינן דעד אחד אינו נאמן היכא דאתחזק איסורא, היינו דוקא כאנשים ריקים ופוחזים, אבל בעד נאמן וכשר סמכינן עלה, ואפילו אישה".

גם מהרמב"ם (עדות יא, ז) משמע כך: "עד אחד נאמן באיסורין, אף על פי שהוא פסול לשאר עדויות", ולא הזכיר שום תנאי ושום הגבלה.

שיטת הרא"ש והמרדכי (י"ד חלוקין ): "כל דבר שהוא ספק ולא אתחזק לא איסור ולא היתר, עד אחד נאמן לאסור או להתיר. היכא דאתחזק איסורא ואינו בידו – עד אחד אינו נאמן להתיר". וכן פסק הרמ"א (יו"ד קכז ס"ג).

ו. נאמנות אישה

1)   אישה נאמנת כגבר: זוהי שיטת התוספות בכמה מקומות (גיטין ב:, פסחים ד:, עירובין נט.). לדעת תוס' במקור לדין "עד אחד נאמן באיסורין", נלמד מנאמנות אישה בענייני נידה. וכן דעת הרמב"ן (חולין י:) והר"ן (שם).

2)   אישה נאמנת רק על איסורים דרבנן: שיטת רש"י ובעל המאור. גרסינן בפסחים (ד.-ד:): "בעו מיניה מרב נחמן בר יצחק: המשכיר בית לחבירו בארבעה עשר, חזקתו בדוק או אין חזקתו בדוק?... אמר להו רב נחמן בר יצחק, תניתוה: הכל נאמנים על ביעור חמץ, אפילו נשים אפילו עבדים אפילו קטנים... לא, לעולם אימא לך חזקתו בדוק, והכא במאי עסקינן - דמוחזק לן דלא בדק, וקאמרי הני בדקיניה. מהו דתימא: לא להימנינהו רבנן, קא משמע לן: כיון דבדיקת חמץ מדרבנן הוא, דמדאורייתא בביטול בעלמא סגי ליה - הימנוהו רבנן בדרבנן." מפשט הגמרא עולה, שבמקרה של "אתחזק איסורא", כגון שמוחזק לן דבעל הבית לא בדק בדיקת חמץ, נאמנת אישה לומר שהבית נבדק, וזאת משום שבדיקת חמץ היא מדרבנן. מכאן משמע שבאיסורי דאורייתא אין אישה נאמנת נגד חזקה. וכך הבינו רש"י ובעל המאור על אתר.

התוס' על אתר וכן הרמב"ן והר"ן בחולין (י:) פירשו לשיטתם את הסוגיא: הסיבה לכך שנשים אינן נאמנות במקרה זה היא ספציפית: "דאיכא טירחא יתירתא, וצריך דקדוק גדול כדמוכח בירושלמי שמפרש מפני שנשים עצלניות הן". וזו הסיבה שבבדיקת חמץ המנוהו מדרבנן, אך אין ללמוד מכאן לכל התורה "דכל דבר שהוא בידם מהימנינן להו לנשים ועבדים ואפילו מדאורייתא".

3)   שיטת הראב"ד (השגות פסחים א: באלפס, וב"כתוב שם" ריש פסחים):

גם הראב"ד סובר שנשים נאמנות אף באיסורין דאורייתא, אך יש לו הבנה אחרת בסוגיא. הסיבה לכך שנשים במקרה זה נאמנות רק בדרבנן היא, שהאישה אינה טוענת "אני בדקתי את הבית" אלא "בדק ליה מאן דהו", ולפי הראב"ד נשים אינן נאמנות להעיד על מעשה אחרים. הסיבה לכך קשורה בהבנת הראב"ד את נאמנות עד אחד באיסורין, וזה לשונו: "וטעמא דמילתא, דהכל חברים אצל המצוות מכיוון שהם עוסקים בהם". העיסוק במצווה נותן לך נאמנות של חבר, שהרי אתה מראה חיבתך למצווה ואת החשיבות שאתה מעניק לקיום המצווה. ואם כן אתה נאמן רק על מעשה עצמך ולא על מעשה אחרים. ולכן אם האישה טוענת "אני בדקתי", נאמנת מדאורייתא.

הרמב"ן (חולין י:) חולק על הראב"ד בעניין זה וטוען: "שכל עד אחד נאמן באיסורין בין במעשה עצמו, בין במעשה אחרים". וכן עולה מתוס' (גיטין ב:) "ומה שאנו סומכים על הנשים בשחיטה, אע"פ שאין יודעות הלכות שחיטה, כיוון שבידה לשחוט, או להשכיר אחרים שישחטו לה – כבידה דמי".

פסק הלכה – הרמ"א פוסק כדעת הרמב"ן והתוס' (יו"ד קכז ס"ג):

"ואישה נאמנת בדבר איסור לומר תקנתיו, ודווקא בוודאי איסור כגון ניקור הבשר וכדומה לו אבל בספק שמא אין כאן איסור, כגון שצריכה לברר דגים טמאים מטהורים, או איסור שיש בו צדדים להקל אין אישה נאמנת, שאישה דעתה קלה להקל".

ז. היחס בין עדות באיסורין לכלל דיני עדות

א. הכחשה

שיטת תוס' (כריתות יא:), הרא"ש והמרדכי (י"ד חלוקין), הרשב"א (שו"ת ח"א תקמ"ה והמהרי"ק (שורש ל"ג): כל מקום שהאמינה תורה עד אחד, הרי כאן שניים, ולכן המכחיש עד אחד באיסורין אינו נאמן, כיוון שהוא אחד מול שתיים.

שיטת הריטב"א : (הובא בנימוקי יוסף יבמות כח : באלפס, הציטוט מהש"ך יו"ד קכז סקי"ד): "דוודאי היכא דגלי לן קרא דעד אחד נאמן, הוי ליה כתרי, אבל הכא שלא נאמן דלא גלי לן קרא, אלא דמסברא או מתקנת חכמים... אינו חשוב כתרי". אם כן, שיטה זו מבוססת על כך שלדין עד אחד נאמן באיסורין אין מקור בתורה אלא מסברא או מתקנת חכמים – כרש"י [5].

ב. הגדה בבית דין, כיוון שהגיד, הזמה

דעת הר"ן (שו"ת סימן מ"ז): עדות באיסורין וכן עדות אישה אין צורך שתאמר בבית דין, ובכל זאת, אם אחר כך הלך והעיד בבי"ד וסתר את דבריו הראשונים, שנאמרו מחוץ לבית דין, נאמן בדבריו האחרונים, "לפי שאין אדם מדקדק בדבריו במה שאומר מחוץ לבית דין". זאת אומרת, למרות שבאיסורין, הגדה חוץ לבית דין שמה הגדה, אפילו הכי, אם סתר עדותו בבית דין, אין דין "כיוון שהגיד – שוב אינו חוזר ומגיד". הסיבה לכך נעוצה בזה שרמת הנאמנות של העד המעיד בפני בית דין גבוהה יותר, וההגדה הראשונה יחסית אליה כאילו לא נאמרה מעולם.

דעת קצות החושן (סימן לח סק"ד, ובמשובב נתיבות שם סק"ב): גם באיסורין יש מקרים בהם צריך הגדה בבית דין, וזאת כאשר "אתחזק איסורא " וצריך שני עדים. במקרה זה אף שייכת הזה, ולכן "יראה לי דשנים שהעידו באחד שנתנסך יינו והוזמן, חייבין העדים לשלם דמי היין ככל תורת עדים זוממים".

נתיבות המשפט (סימן לח סק"ב) חולק על ה"קצות" בעניין זה:

"ולא שייך 'כאשר זמם', רק בדבר שצריך עדות בבית דין, אבל באיסורין, אפילו במקום שצריך שני עדים, מכל מקום לא צריך הגדה בבית דין, ובדבר שאין צריך עדות בבית דין, לא חידשה תורה דין הזמה".

לענ"ד נראה, שיסוד מחלוקתם תלוי בשאלה, האם במקום שצריך שני עדים לעניין איסורין, חזרנו למערכת דיני עדות הכללית, ואז צריך הגדה בבי"ד והזמה וכו' או שלמרות שצריך שני עדים, כיוון שמדובר באיסורין כללי העדות הרגילים אינם שייכים כאן.

 

---