נתינת הגט

נתינת הגט / איתן אדרעי

א. הקדמה

תהליך הגרושין מסוכם בתורה (דברים כ"ד, א) במילים בודדות בלבד: "וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה". אולם, פסוק זה מהווה בסיס לסוגיות מרכזיות רבות במסכת גיטין, שכן כל מילה בו נדרשת על ידי חז"ל ומשמשת יסוד להלכות שונות. במאמר זה נתמקד במילים "ונתן בידה", המתיחסות למעשה נתינת הגט; כמובן, הדרישה הפורמאלית בתורה המובעת דרך מילים אלו עמומה למדי, ואנו נעמוד על טיבה תוך עיון בסוגיות ובדברי הראשונים והאחרונים.

המשנה (עח.) במסכת גיטין אומרת:

"היתה עומדת ברשות הרבים וזרקו לה, קרוב לה - מגורשת; קרוב לו - אינה מגורשת".[1]

כפי שמבואר בגמרא, ר' יוחנן סבור שהאישה מתגרשת בגט אפילו אם הוא מרוחק ממנה מאה אמה, ובתנאי שהיא יכולה לשומרו, וזו כוונת המשנה באומרה: "קרוב לה - מגורשת". דברי ר' יוחנן הובילו את הרי"ד למסקנה הבאה:

"פי': קנין הגט אינו דומה לשאר קנין דעלמא, דקנין דעלמא אין אדם יכול להקנות לחבירו בעל כרחו, והגט אדם מקנהו לאשתו בעל כרחה. א"כ טעם החצר דרבי ליה רחמנא לא בעבור קנין הוא... אלא טעם הדבר הוא מפני שהוא משתמר לענין מציאה" (שם).

לפי הרי"ד, תהליך הגרושין אינו כולל בתוכו הקנאה פורמאלית של הגט לאישה, אלא רק מסירה לידה באופן שהגט יהיה משתמר אצלה, ולכן למרות הריחוק הרב האישה מגורשת. הרמב"ן (שם ד"ה ארבע) שולל את דברי הרי"ד, ומבאר שכל משנה זו מיוסדת על תקנת חכמים, וייתכן שמדובר אפילו בהוראת שעה, שהרי העובדה שהגט "משתמר אצלה" אינה מועילה כקנין. ברור אם כן, שמחלוקת הראשונים נעוצה בשאלת הצורך בקנין הגט ע"י האישה: לדעת הרי"ד קנין פורמאלי אינו נדרש, ולכן כל עוד הגט משתמר ע"י האישה ונמצא בתחום שליטתה היא מגורשת; אולם אליבא דהרמב"ן, כל עוד לא התבצע קנין ברור, האישה אינה מגורשת.[2]

נעיין בסוגייה נוספת הנוגעת לאופי נתינת הגט. הגמרא (עז:) מתיחסת לפרדוקס שלכאורה קיים בהליך הגרושין: כידוע, "מה שקנתה אישה קנה בעלה", ואם כן, כיצד יכולה אישה לקנות את הגט ולהתגרש בו? על כך משיב רבא: "גיטה וחצרה באין כאחד".[3] לכאורה, תשובתו של רבא רק מחריפה את הקושייה; כיצד ייתכן שבו זמנית תקנה האישה גם את הגט וגם את חצרה (יכולת הזכייה שלה ע"י קנין חצר), הרי על מנת לקנות את חצרה היא חייבת לקנות קודם את גיטה. על כך משיב קצות החושן שאין האישה נדרשת לקנות את הגט כלל:

"דגט שאני דגט אשה ודעבד לא בעי זכייה שיזכה דרך זכייה, כיון דאשה ועבד בעל כרחם ואין זכייה בעל כרחה, אלא ודאי דגבי אשה לא בעי רק ונתן בידה" (סימן ר', סק"ה).

כלומר, מאחר ונתינת הגט אינה דורשת פעולת קנין, הרי שמעת הנחתו בחצר האישה היא מגורשת, ורק לאחר מכן היא קונה את חירותה הכלכלית. בעזרת יסוד זה מיישב קצה"ח קושי נוסף: לדעתו, איסורי הנאה אינם ניתנים להקנאה,[4] לאור זאת מתקשה קצה"ח בקביעת הגמרא (כ.) שניתן לגרש בגט הכתוב על איסורי הנאה, הרי לא ניתן להקנותם? אולם, על פי האמור לעיל הקושי מיושב היטב; הסיבה שניתן לגרש בגט הכתוב על איסורי הנאה היא שאין כל צורך בהקנאתו לאישה אלא רק במסירתו לידה. הגר"ח (הובאו דבריו באמרי משה, סימן כ') חלק על הקצות, לדעתו, הגט אכן דורש פעולת הקנאה, ואין כל קושי בכך שניתן לגרש בגט הכתוב על איסורי הנאה, וזאת מאחר ולדבריו ניתן להקנותם.[5]

עד כה ראינו שדרישה פורמאלית קנינית מעלה הגבלות מסוימות בנוגע לביצוע הנתינה בפועל. לסיום נעיין בדוגמה שבה דווקא ההבנה שנתינת הגט ביד האישה אינה כוללת מעשה קניני מקשה על ביצוע הגרושין. בירושלמי מובא ספיקו של ר' זעירא:

"ר' זעירא בעי ר' מנא מסר לה במוסירה מהו? מידת הדין את אמר נקנה המקח, והכא את אמר הכין, או שנייא היא דכתיב 'ונתן בידה' - עד שיהא כולו בידה" (פ"ב, ה"ג).

ר' זעירא מסתפק בשאלה האם קיימת דרישה שהגט יהיה כולו ביד האישה. רע"א (שו"ת סימן רכ"ב) מבאר כי שאלה זו תלויה בהבנת אופי הנתינה: אם נדרשת פעולה קנינית, הרי שמסתבר שאף אם אין הגט כולו ביד האישה הגרושין יחולו. אולם, אם הדרישה היא לנתינה בלבד, ייתכן שאחד הפרמטרים של פעולת הנתינה הוא מציאות הגט כולו ביד האישה.[6]

במאמר זה נבחן כיוון שונה בהבנת אופי נתינת הגט, ובעזרתו נעמוד על מספר יסודות העולים בסוגיות השונות במסכת גיטין.

ב. מכחו של בעל

נפסקה הלכה בשו"ע (סימן ק"כ, ס"א), שהגט חייב להיות ממונו של הבעל בעת הנתינה. מוסיף המחבר, שזהו יסוד המנהג שהבעל מספק את הקלף והדיו לסופר, ובמקרה שהבעל אינו מצוי באזור, הרי שהסופר מקנה את הגט לבעל בתום הכתיבה. לאור הלכה זו, מובנים דברי המחבר והרמ"א בנוגע לגט גזול, וז"ל:

"גזל נייר וכתב בו גט ונתנו לה, כשר אפילו קודם יאוש. הגה: אבל גזל גט, כגון שכתב לו הסופר גט, וגזלו ממנו ולא פרע לו וגירש בו, לא הוי מגורשת" (שם, ס"ב).

כאשר אדם גוזל קלף חלק וכותב עליו גט, הרי שהוא קונה את הקלף ע"י שינוי מעשה או שינוי השם,[7] ומעתה הוי ממונו וניתן לגרש בו אישה. אך הוסיף הרמ"א, שאם כבר כתב הסופר את הגט, וגזלו הבעל ממנו, אין האישה מגורשת בו. מסתבר שטעמו של הרמ"א הוא, שמאחר והבעל לא קנה את הגט מיד הסופר, הרי שלא גירש את האישה בגט שלו, ולכן היא אינה מגורשת. נראה שדברי הרמ"א אמורים גם אם הגרושין התבצעו לאחר שהתייאש הסופר מהגט, שכן אמנם במקרה זה קונה האישה את הגט מדין יאוש ושינוי רשות, אך הבעל לא גירש בגט השייך לו.[8]

מקור דברי המחבר הוא הרמ"ה (הובא בטור סימן ק"כ), אך יש לדייק כי המחבר שינה מלשונו של הרמ"ה בפסיקתו את דבריו, וז"ל הרמ"ה:

"ואי גזל נייר וכתב ביה גיטא ויהב לה כשר, אפילו נתנו לה קודם יאוש, שהרי אינה חייבת להחזירו לבעל".

טעמו של הרמ"ה אינו ברור, מדוע מציין הרמ"ה את העובדה שאין האישה חייבת להשיב את הגט לבעל, ולא כתב בפשטות שקנאו הבעל לקלף בשינוי מעשה או שינוי השם, וכפי שביארנו לעיל? על בסיס דיוק זה, בונה הפרי חדש הבנה מחודשת בנוגע לאופי נתינת הגט, וז"ל:

"נ"ל שהרב מילתא אגב אורחיה קמ"ל... דאע"ג דקיימא לן דיאוש כדי לא קני, אי יהביה לאתתיה כיון שהיא אינה חייבת להחזירו לבעלים משום דאיכא יאוש ושינוי רשות... שפיר מיגרשא ביה. ואי קשיא דהא הכא כתיב: ונתן בידה, דמשמע דבשעת נתינה בעי' דלהוי דידיה והא לא שייך ביה נתינה? לא תקשי, דהיינו טעמא דמאי דלאו דידיה הוא דלא מקרי נתינה, משום דהא לא יהיב לה מידי, דאתו בעלים ושקלי מינה. אבל היכא דבעלים לא מצו שקלי מינה, הא מחמת נתינה דיליה זכתה לההוא חפצא, ואע"ג דליכא זכייה עד דמטי לידה ואשתכח דזכייה ממילא קאתיא, מ"מ קרי ביה שפיר ונתן כיון דמחמתיה קאתי'" (סימן ק"כ).

הרי למדנו מדברי הפרי חדש, שהדרישה לנתינה בגט מוגדרת כקבלת האישה מכחו של הבעל. מאחר והדגש הוא על כך שהאישה תקבל, ממילא ברור שהמדד לכך אינו קשור לבעלות הבעל בגט אלא דווקא לשאלה האם האישה יכולה לשמור אצלה את הגט ואינה צריכה להחזירו. לאור זאת, מוסיף הפרי חדש, שאף אם גזל הבעל את הגט הכתוב מהסופר והוא התייאש ממנו, ניתן לגרש בו את האישה, שהרי האישה זוכה בגט (ואינה חייבת להשיבו) ויש כאן קבלת האישה מכחו של הבעל, וזאת כמובן בניגוד לפסקו של הרמ"א.

נראה כי הבנה זו משתלבת היטב באחת הסוגיות היסודיות בנושא זה. המשנה (עח.) קובעת כי אישה הנוטלת גט שהיה תחוב בחגורו של הבעל, ולאחר מכן אמר לה הבעל "הא גיטך", הרי היא מגורשת. על כך תמה רבא, שהרי לא היה כאן מעשה נתינה? על כן מעמידה הגמרא את המשנה במקרה שהבעל "ערק לה חרציה" - הבעל קירב אל האישה את הגט ע"י עקימת מותניו. במקרה זה קשה לדבר על נתינה של הבעל, אולם לאור דברינו ניתן לומר שמאחר וכחו של הבעל היה מעורב בהעברת הגט ליד האישה, הרי היא מגורשת בעצם קבלתה את הגט.

הבנה דומה עולה גם לגבי נתינה בקידושין, המשנה למלך (הל' אישות פ"ה, ה"א) טוען, שייתכן כי קבלת האישה היא המשמעותית בתהליך הקידושין ולא נתינת הבעל. לאור זאת הוא מציע, שבמקרה וכסף הקידושין שווה לבעל פחות מפרוטה, ולאישה יותר - האישה מקודשת, (כגון אישה חולה המתקדשת באיסורי הנאה, שמחמת מחלתה הותרה לה הנאת איסור). גם לפי הבנה זו, ברור שעל כסף הקידושין להגיע אל האישה דווקא מכחו של הבעל, ולא יחולו הקידושין אם הבעל לא יהיה שותף במעשה כלל.

נראה כי הבנה זו בתהליך נתינת הגט, עשויה להבהיר מספר סוגיות במסכת גיטין, וכפי שיתבאר.[9]

ג. הא גיטך

המשנה מונה מספר מקרים, בהם האישה אינה מודעת לכך שהיא מקבלת גט:

"אמר לה כנסי שטר חוב זה, או שמצאתו מאחוריו, קוראה והרי הוא גיטה - אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך. נתן בידה והיא ישנה, ניעורה קוראה והרי הוא גיטה - אינו גט עד שיאמר לה הא גיטיך" (עח.).

מבואר במשנה, שגרושין במצב שבו אין האישה מודעת לקבלת הגט אינם תקפים, עד שיאמר לה הבעל "הא גיטך". אמנם, כל אלו דברי רבי, אך בהמשך הסוגייה מובאת דעת ר' שמעון בן אלעזר, הסובר, שעל הבעל לחזור ולבצע מעשה נתינה חדש בכדי להכשיר את הגרושין, ואין באמירת "הא גיטך" כדי לתקנם. דעתו של ר' שמעון בן אלעזר היא לכאורה הפשוטה יותר, שכן מאחר והתברר שתהליך הגרושין כשל, הרי שעל הבעל לחזור ולבצעו. אולם עלינו לדון בשיטת רבי, שהלכה כמותו,[10] מה כחה של אמירת "הא גיטך", וכיצד היא מאפשרת את חלות הגרושין ללא כל מעשה נתינה חוזר.

ראשית, עלינו להבין כיצד חוסר המודעות של האישה לגרושיה פוגע בהליך הגרושין. לא ניתן להסביר זאת כדין בדעת, שהרי אין אנו נדרשים לדעתה של האישה בגרושין והיא מתגרשת בעל כרחה. הראשונים נקטו בשני כיוונים מרכזיים בהסבר הדברים.

תוס' (עח. ד"ה אינו) טוענים שהבעיה נעוצה בכך שאישה זו היא בגדר "משלחה וחוזרת". כלומר, הגמרא ביבמות (קיג:) דורשת מן המילים "ושלחה מביתו", שלא ניתן לגרש שוטה מאחר והיא אינה מקבלת את מסר הגרושין וחוזרת לביתו. הוא הדין במקרה דידן, אישה שכלל אינה מודעת לגרושיה ודאי שתחזור לבית בעלה, והרי היא "משלחה וחוזרת". לדברי התוס', תהליך הגרושין עצמו הוא תקין, מעשה נתינה יש כאן, אלא שהגרושין אינם חלים מסיבה חיצונית - "משלחה וחוזרת". לפי זה ברור, שפגם זה יכול לבוא על תיקונו בכך שהבעל מודיע לאשתו "הא גיטך" ובכך הוא מונע את חזרתה לביתו.

אולם, מעיון בראשונים אחרים עולה כי הליקוי במקרים המובאים במשנה חמור בהרבה. ניסוח קיצוני ביותר מופיע ברשב"א, וז"ל:

"אבל בישינה אינה מגורשת דלאו בת איגרושי היא. ולאו משום דבעי' דעתה... אבל זו אין לה יד כלל כל זמן שהיא ישנה" (עח. ד"ה נתן גט).

לדברי הרשב"א, לאישה ישנה אין בכלל יד, וממילא אין כאן מעשה נתינה. דברים דומים כתב הר"ן גם בנוגע למקרים האחרים במשנה, וז"ל:

"ומיהו כי אמר לה בתר הכי הא גיטך, אפילו אחר שבא לידה מהני, ד'ונתן בידה' קרינא ביה, אע"ג דנתינה ראשונה לאו כלום היא, וה"ה כשנתנו לה לשם פיקדון..." (מ. באלפס ד"ה מתני').

הר"ן מרחיב את הדברים, וטוען שאפילו כאשר הבעל נתן את הגט לאישה לשם פיקדון, יכולים הגרושין לחול ע"י אמירת "הא גיטך".[11] במקרה זה ברור שהנתינה הראשונה לאו כלום היא, שהרי היא הייתה לשם פיקדון, ויש לבאר כיצד אמירת "הא גיטך" מחילה את הגרושין.[12]

לכאורה, הבנה מתבקשת היא שאמירת "הא גיטך" מהווה מעשה נתינה מחודש, וכך מובן כיצד הגרושין חלים למרות שהנתינה הראשונה "לאו כלום היא". אמנם הבנה זו היא בוודאי שגויה, שכן הגמרא דנה במקרה בו האישה מצאה את הגט בעצמה, ושואלת כיצד יחולו הגרושין - "הא הוי טלי גיטך מעל גבי קרקע". אם אמנם אמירת "הא גיטך" הרי היא כמעשה נתינה חדש, מדוע היא אינה מועילה במקרה זה?[13]

לכן נראה לענ"ד שיש ליישב את דברי הר"ן והרשב"א לאור הבנתנו את אופי נתינת הגט. למדנו מדברי הפרי חדש, שאין צורך לדין נתינה בגט, הדגש הוא על קבלת האישה, ובתנאי שקבלתה תהיה מכחו של הבעל. לפי זה, במקרה דידן, למרות שמסירת הגט הראשונית לאישה לא הוגדרה כלל כנתינה (שהרי היא הייתה ישנה, או שהגט ניתן לשם פיקדון), עכ"פ הגט כרגע נמצא בידה מכחו של הבעל, אלא שכל עוד שאין האישה מודעת כלל לכך שיש בידה גט, הרי אחיזתה בו אינה מוגדרת כקבלתה, ולכן נדרשת אמירת "הא גיטך". במילים אחרות, מסירת הגט הראשונית איננה נתינה, אך היא מעבירה את הגט לאישה כך שהוא מצוי בידה מכחו של הבעל, ומודעות האישה לגירושיה ע"י אמירת "הא גיטך" משלימה את ההליך ע"י קבלת האישה. נראה שכעת מובן היטב נימוקו של הר"ן: "ואח"כ אמר לה הא גיטך... מתגרשת, כיון שמיד הבעל בא לידה".

ד. קנין חצרה

בריש פרק הזורק מבואר שניתן לגרש אישה ע"י נתינת הגט בחצרה, וכך שנינו:

"דתנו רבנן: 'ונתן בידה' אין לי אלא ידה, גגה חצרה וקרפיפה מנין? ת"ל: 'ונתן' מכל מקום" (עז.).

מעיון בסוגיות עולה, שאף כאשר החצר אינה של האישה כעת, הרי שיכול הבעל להניח את הגט בחצרו ולהקנותה לאישה, כדברי רבא (כא.): "כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו, קנאתו ומתגרשת בו". אולם, כבר הקשו הראשונים, הרי בעת נתינת הגט לחצר הבעל היא אינה יד האישה, ואמנם לאחר מכן היא נעשית ידה, אך הרי מעשה נתינה לא היה כאן, והוי כטלי גיטך מעל גבי קרקע.[14]

נראה כי החילוק בין מקרה של טלי גיטך מע"ג קרקע, ובין הקנאת החצר לאישה הוא פשוט: ישנה דרישה שהגט יגיע ליד האישה מידו של הבעל, ולכן כאשר הוא מניחו בקרקע והאישה נוטלת אותו משם, הוי טלי גיטך מע"ג קרקע. אלא שבמקרה זה התרחיש הוא שונה, הבעל מניח את הגט בחצרו, ולאחר מכן אותה חצר נעשית ידה של האישה. לפי דברינו, הגט הגיע ליד האישה מכחו של הבעל, אמנם בעת הנתינה האזור המדובר טרם הוגדר כיד האישה, אך לאחר שהחצר נעשתה ידה, הרי שלמעשה הגט מצוי ביד האישה מכחו של הבעל. ייתכן ולכך כיוון בעל החידושים מכתב יד בדבריו:

"וא"ת ומאי שנא מטלי גיטך מע"ג קרקע?... וי"ל דהתם לא זכיה ביה מחמת ההיא הנחה דאנחיה בעל לגיטא ע"ג קרקע כלל, דהא לא מקני ליה השתא זכותא בההוא קרקע, ובעינא ונתן בידה וליכא. אבל הכא כיון דמקני לה לההוא דוכתא דאנחיה לגיטא בגויה, אשתכח דאהנאי ההיא הנחה דאנחיה לגיטא בההוא דוכתא למקנייה לגיטא אגביה, ונתן בידה קרינא ביה, ונתינה אריכתא היא" (עז: ד"ה ופרקי').

מקרה מקביל נידון בבית שמואל (סימן קל"ט, סקכ"ט) בעקבות מחלוקת ראשונים. מבואר בגמרא (כא.), כי לא ניתן לגרש אישה על ידי נתינת הגט ליד עבדהּ, משום שהוא מוגדר כחצר המהלכת שאינה קונה. לאור זאת נחלקו הראשונים האם יכולה האישה ליטול את הגט מיד העבד ולהתגרש בו. דעת הרשב"א (כא. ד"ה אמר רבא) היא שלא ניתן להתגרש כך, משום שהוי טלי גיטך מע"ג קרקע. מאידך, הרמב"ם (פ"ה, הי"ח) סבור שהאישה מתגרשת בנטילת הגט מהעבד. הגר"ח (חידושים על הש"ס, סימן קמ"ט) ביאר את מחלוקתם כך: אליבא דהרשב"א חצר המהלכת אינה ידה של האישה, ולכן אין כאן נתינה כלל; לעומתו, סובר הרמב"ם שחצר המהלכת מוגדרת כיד האישה, אלא שאינה קונה עבורה, לכן יכול הקנין להתבצע מאוחר יותר, בעת הנטילה.[15] הוסיף הבית שמואל, שאף לשיטת הרשב"א, אם נתן הבעל את הגט ליד העבד בעודו מהלך, ולאחר מכן נכפת העבד - הרי היא מגורשת. כפי שהוכחנו לעיל, אם הבעל הניח את הגט במקום שרק לאחר זמן נעשה יד האישה, היא מגורשת, שהרי הגיע הגט ליד האישה מכחו של הבעל ללא התערבות של כח אחר, וזאת למרות שמבחינה פורמאלית אין כאן מעשה נתינה.[16]

ה. מעמד שלושתן

שיטת רוב הראשונים היא, שאין אפשרות לגרש אישה ע"י הקנאת הגט במעמד שלושתן. דהיינו, במקרה שהבעל הפקיד גט ביד אחר, וכעת הוא אומר שייקנה הגט לאישה - הגרושין אינם חלים. אך נחלקו הראשונים בטעם הדבר: שיטת התוס' (יג. ד"ה תנו, ובתוס' רא"ש שם ד"ה לעולם) היא, שכלל לא תיקנו דין מעמד שלושתן בשטרות, ומסיבה זו לא ניתן לגרש את האישה באופן זה. אמנם, מדברי הר"ן (ה. באלפס ד"ה מתני') משמע, שתיקנו מעמד שלושתן בשטרות, אלא שדווקא במידי דזכות הוא לה תקנו, ולא בגט שהוא לחובת האישה.[17] ותמה הגר"ש איגר (הובאו דבריו בשו"ת רע"א סימן רכ"א, אות ו), שכן מדויק מדברי הראשונים הנ"ל, שלו היו חכמים מתקנים מעמד שלושתן בשטרות ובמידי דחובה הוא לאישה, הרי שניתן היה לגרשה במעמד שלושתן, אך הרי אין כאן נתינה ליד האישה, שכן הגט מצוי ביד הנפקד מקדמא דנא, וכעת הבעל רק מצהיר על כך שהוא מעונין שהגט יהיה של האישה בתורת גרושין.[18]

על מנת להבין את דברי הראשונים, ראשית עלינו לעמוד על אופי תקנת חכמים בדין מעמד שלושתן. הגמרא קובעת שקנין זה הוא "הלכתא בלא טעמא", אולם יש לציין שישנה תועלת ברורה בתקנה זו, וכפי שכבר ציינו התוס':

"כהלכתא בלא טעם: פירוש מה שמועיל לקנות, אבל טעם יש למה תקנו חכמים מעמד שלושתן, תקנו שלא יצטרך לטרוח ולעשות קניינים" (יד. ד"ה כהלכתא).

חוסר הטעם הוא רק באופן פעולת הקנין, שהרי אין קנין זה עומד בקריטריונים המקובלים של עולם הקנינים.

אולם, נראה כי רבנן התבססו בדבריהם על מודל קניני קיים. להלן נעמוד על שני מודלים קניניים, שניתן לראות בהם בסיס לדין זה, ודרכם נבחן את אופי דין מעמד שלושתן.

האפשרות הראשונה היא לבנות על דין "זכין", כלומר, הנפקד זוכה בחפץ עבור מקבל המתנה.[19] אפשרות שנייה בונה על קנין אודיתא, שאותו מבצע המפקיד באמירה בלבד. המושג הזה מפורש בגמרא בבבא בתרא (קמט.): "ולודי איסור דהלין זוזי דרב מרי נינהו וליקנינהו באודיתא?", אולם נחלקו הראשונים בגדר הדבר: לדעת הרשב"א (קידושין כו: ד"ה אמרו) אין כאן קנין כלל: "והודאה לאו מדרך הקנאה היא".[20] אולם, המאירי שם קבע שמדובר בקנין, וכן נקט קצה"ח (סימן קצ"ד, סק"ג) כדבר פשוט: "ולענ"ד קנין שלם הוא ולא נופל מכל הקנינים, הן לענין ממון הן לענין איסור".[21]

נראה כי שתי ההבנות הנ"ל באות לידי ביטוי במחלוקת נרחבת בין הראשונים. תוס' (יג: ד"ה במעמד) קבעו, שאין מעמד שלושתן מועיל כאשר הנפקד הוא גוי, משום שאין זכייה לעובד כוכבים. הרא"ש (פ"א, סי"ז) מנמק את הדברים בכך שגוי מופקע מדין זכין: "שהרי אפילו זיכה לו על ידי עובד כוכבים זכייה גמורה לא קנה, ולא עדיף מעמד שלושתן מזכייה גמורה". ולכאורה תמוה, שהרי ברור שישנה עדיפות לקנין מעמד שלושתן מזכייה רגילה, דלולא כן מדוע ישנו צורך לתקן קנין במעמד שלושתן הרי אפשר להקנות מדין זכין? אלא וודאי שתקנו מעמד שלושתן משום שיש בו איזה צד שאינו מועיל לקנות ע"י זכייה, ואם כן, ייתכן גם שקנין זה מועיל בגוי, בניגוד לזכייה רגילה. אלא שביאור דברי הרא"ש הוא כפי שכתב הקרבן נתנאל:

"והא דמהני מעמד שלושתן אפילו בעל כרחו של נפקד, ובזכה אינו זוכה כי אם מרצון הטוב, היינו כיון דמצינו קניין זכייה מדאורייתא מטעם שליחות, אסמכוהו רבנן דתקון מעמד שלושתן אפילו בע"כ משום תקנת השוק. משא"כ בעובד כוכבים, לא מצינו לו קניין זכייה מדאורייתא מש"ה אין להם על מה להסמיך קנין זה דלא עדיף מעמד ג' מזכייה גמורה מרצון הטוב" (שם אות ק').

כלומר, קנין מעמד שלושתן הוא הרחבה של דין זכין (כפי שביארנו בהבנה הראשונה), וממילא כאשר הנפקד הוא גוי לא ניתן להקנות במעמד שלושתן, שכן אין לגויים זכייה מדאורייתא.

הרי"ף (שו"ת הרי"ף סימנים רל"ח, רפ"א) חולק על התוס', ונוקט שקנין מעמד שלושתן מועיל אף בגוי, והגר"א (חו"מ סימן קכ"ו, סקנ"ז) ביאר את דבריו: "דמעמד שלושתן הוא כקנין כנ"ל וקנין איתיה בעכו"ם", ובהמשך דבריו (סקנ"ט) ביאר אף את שיטת התוס': "דמעמד שלושתן הוא מטעם זכייה, אלא דמהני אפילו בעל כרחו או שאינו ברשותו, ועכו"ם לית ליה זכייה". אם כן, מבואר בדברי האחרונים שמחלוקת הראשונים בשאלה האם מועיל קנין מעמד שלושתן בגוי, תלויה בחקירה האם קנין זה מבוסס על דין זכין או שמא הוא קנין אחר ככל הקנינים, ובדומה לאודיתא.[22]

השתא דאתינן להכי, אם ננקוט שקנין מעמד שלושתן הוא מעין הרחבת דין זכין, ניתן להסביר מדוע מבינים תוס' והר"ן כי קנין מעמד שלושתן שייך באופן עקרוני גם בגרושין, ומדוע אין בזה משום טלי גיטך מע"ג קרקע. לפי הבנתנו הגרושין מתבצעים בזכיית הנפקד עבור האישה, ולא ע"י אמירת הבעל שהגט ייקנה לה. מעשה הגרושין התבצע בעת שמסר הבעל את הגט ליד הנפקד, ואמנם לא הייתה זו נתינת גט שכן הבעל מסר לו לפיקדון, אך כפי שהתבאר לעיל, גם מסירה לשם פיקדון ליד האישה מועילה בצירוף אמירת "הא גיטך". במילים אחרות, במקרה זה הנפקד זוכה עבור האישה והרי הוא כידה, ומאחר והגט הגיע ליד האישה מכחו של הבעל, אף שלא היה כאן מעשה נתינה - הגרושין חלים. כאמור, הגדרת הנפקד כידה של האישה יכולה להתבצע לאחר המסירה לידו, וכפי שביארנו לגבי קנין חצר; למעשה המקרים זהים לחלוטין, הבעל מניח את הגט במקום מסוים שלאחר מכן הופך להיות ידה של האישה, ושני התרחישים עונים לדרישה שיגיע הגט לאישה "מכחו של הבעל".