בעלות באיסורי הנאה

  במעשה נתינת גט מבעל לאשתו יתכנו שתי הבנות:

א.   הבעל צריך להקנות את הגט לאשה.

ב.   נדרש רק מעשה העברה פיזי, ואין האשה צריכה לקנות את הגט.

"קצות החושן" (סימן ר', ס"ק ב) מביא ראיה להבנה השניה מהעובדה שבעל יכול לכתוב גט על איסורי הנאה (גיטין כ.), למרות שאין אפשרות לזכות באיסורי הנאה. במאמר זה ננסה לבדוק עד כמה ההנחה שאין זכייה באיסורי הנאה נכונה, ולהבין מהם הגורמים החשובים בנידון.

ניתן להוכיח ממספר מקומות שאין בעלות באיסורי הנאה:

א. הגמרא בפסחים (ו:) מסבירה את הצורך בביטול חמץ משום שמא ימצא גלוסקה יפה. הגמרא ממשיכה:

"וכי משכחת ליה, לביטליה? דלמא משכחת ליה לבתר איסורא, ולאו ברשותיה קיימא, ולא מצי מבטיל, דא"ר אלעזר: שני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו ברשותו, ואלו הן: בור ברשות הרבים וחמץ משש שעות ולמעלה".

יש להבין, שלאחר השעה הששית בערב פסח אסור החמץ בהנאה, ואינו שלו לבטלו, וכך מסביר רש"י שם במפורש.

ב. הגמרא בכתובות (לד.) דנה באפשרות לחייב תשלומי ארבע וחמישה למי שגנב וטבח שור לעבודת כוכבים:

"טובח לעכו"ם - כיון ששחט בה פורתא איתסר ליה. אידך, כי קא טבח, לאו דמריה קא טבח".

מפורש מדברי הגמרא, שלאחר שהבהמה נאסרה בהנאה, אין היא שייכת עוד לבעלים, ולכן טביחתה אינה מחייבת ארבע וחמישה.

ג. "כלאי הכרם מותרים משום גזל ופטורים מן המעשר. כלאי זרעים אסורים משום גזל וחייבים במעשר" (תוספתא כלאיים, פ"ה ה"א).

בניגוד לכלאי זרעים, כלאי הכרם אסורים בהנאה, וכתוצאה מכך אין גזל בלקיחתם. אם כן, מוכח שאין בעלות על איסורי הנאה.

הבנת חוסר בעלות באיסורי הנאה

  ניתן להעלות שתי הבנות בדין זה:

1.   בעלות מוגדרת כשליטה מציאותית על החפץ. אדם שאינו יכול להשתמש בחפץ, אינו שולט עליו ואינו בעלים. ישנן עוד דוגמות לרעיון שהשליטה העובדתית קובעת לגבי בעלות: מצד אחד, לשבאי ולגנב ישנו קניין הנוצר על ידי תפיסתם בחפצא; מצד שני, אבידה ששטפה נהר מותרת, ויתכן להבין שאין לבעלים הראשונים עוד שליטה בחפץ, ולכן מותרת.

2.   חפץ שאינו ניתן לשימוש אינו נחשב כממון, ולא יתכן לדבר בו על בעלות. ההתמקדות כאן היא בחפצא, ולא ביחס בין הבעלים והחפץ. אולי ניתן לדייק כך מהגמרא בסוכה (לה.), הפוסלת אתרוג של ערלה, "מפני שאין בו דין ממון".

נפקא מינות בין שתי התפיסות

א.   הרשב"א דן בתשובותיו (חלק ד', סימן ר"ב) במקרה שהמודר הנאה מחבירו נתן לו לולב לצאת בו במתנה על מנת להחזיר. הרשב"א פסק, שהחבר לא יצא, משום שהלולב אסור לו בהנאה, ולא מיקרי "לכם".

  שיטת הרשב"א מובנת יותר לפי ההבנה הראשונה, שהמוקד הוא יחסו לחפץ. אם נקבל את ההבנה השניה, שחוסר הבעלות נובע מחסרון ממון בחפצא, סביר להגביל זאת למקרה שהחפץ אסור לכל העולם, ולא רק לבעלים. ה"מחנה אפרים" (הלכות זכיה, סימן ד') חולק על הרשב"א, ויש להבין שהוא סובר, שהחפץ ראוי לשימוש ביד אחרים, ועדיין נחשב הוא ממון.

ב.   נראה, שגם הר"ן (נדרים מז.) חולק על הרשב"א, שכן לדעתו אדם יכול להוריש לבניו חפץ שאסור לו בהנאה משום נדרי אביו.

  הר"ן מתבסס על המשנה בבבא קמא (קח:):

"האומר לבנו: קונם אי אתה נהנה משלי... בחייו ובמותו. אם מת - לא ירשנו, ויחזיר לבניו או לאחיו. ואם אין לו - לווה ובעלי חובו באים ונפרעים".

  האפשרות להעביר את הנכסים האסורים לו לבניו והאפשרות שבעלי חובו יגבו מהנכסים מוכיחות שיש לו בעלות. הרשב"א שם, לשיטתו, לא הבין כך. הוא מסביר שסוף המשנה מתייחס למדיר ולא למודר. גם לדעת הרי"ד על אתר אין ראיה, כי לדעתו אין מדובר בנדר גמור.

ג.   תיתכן עוד נפ"מ בדבר שאסור ליהנות ממנו רק כדרך הנאתן, ומותר שלא כדרך הנאתן[1]. לפי ההבנה השניה, כל שימוש שיהיה בחפץ מספיק להגדיר אותו כממון. לעומת זאת, לפי ההבנה הראשונה, עדיין אפשר לומר שמי שאינו יכול להשתמש בשימוש הרגיל בחפץ, אין לו שליטה הנדרשת לבעלות.

מחלוקת אם יש בעלות באיסורי הנאה

כשמעיינים בראשונים, נראה שקיימת מחלוקת אם יש בעלות באיסורי הנאה. המשנה בסוכה (כט:) אומרת:

"לולב... של אשירה ושל עיר הנדחת - פסול".

  הירושלמי על אתר מפרש:

""א"ר יוסה: בלולב כתיב 'ולקחתם לכם'; 'לכם' - ולא של איסורי הנאה".

לעומת זאת, הבבלי (לא.) אומר, שפסול משום "כתותי מיכתת לשיעוריה". מדוע לא אמר הבבלי שיש חסרון של "לכם"? תוס' (לה. ד"ה לפי) מתרצים, שנדרש "לכם" רק ביום ראשון. לכן צריך את הטעם של "כתותי מיכתת", לפסול לולב של אשירה בשאר ימי החג. הריטב"א בסוכה (כט: ד"ה של אשירה) מצטט את הראב"ד, המתרץ כמו התוס'. ברם, הוא חולק:

"ול"נ, דודאי כל שהוא ברשותו של אדם ואין לאחרים בו שום רשות ושום זכות, אע"פ שהוא מאיסורי הנאה, 'לכם' קרינן ביה".

יוצא, לדעת הריטב"א, שיש בעלות באיסורי הנאה. אם נקבל את ההבנה הראשונה בדעה שאין בעלות, ניתן להסביר שהם חולקים בטיב בעלות: התוס' והראב"ד סוברים, שבעלות היא היכולת המציאותית להשתמש בחפץ; ואילו הריטב"א סובר, שבעלות היא זכות משפטית על גוף הדבר ויכולת לקבוע מה יקרה לחפץ, ושני דברים אלו קיימים אף באיסורי הנאה.

בעלות מוגבלת

ניתן לבחון בתחום אחר אם יש בעלות באיסורי הנאה, ואם אמנם יש, באיזה סוג בעלות מדובר. ביטוי קלאסי של בעלות הוא האפשרות למכור ולהקדיש. האם אדם יכול למכור איסורי הנאה או להקדיש אותם?

"ת"ר: שור שהמית... משנגמר דינו, מכרו - אינו מכור, הקדישו - אינו מוקדש, שחטו - בשרו אסור, החזירו שומר לבית בעליו - אינו מוחזר. רב יעקב אומר: אף משנגמר דינו, החזירו שומר לבית     בעליו - מוחזר" (בבא קמא מה:).

לא ניתן למכור ולהקדיש שור הנסקל אחר גמר הדין. רש"י מפרש: "דלאו ברשותיה דמריה קאי לאקדושי". גם התוס' בזבחים (עט. ד"ה אפילו) ובסנהדרין (פ. ד"ה בשור) הבינו, שאי אפשר למכור שור הנסקל, משום שאיסורי הנאה אינם שלו. נראה, שיש מכאן הוכחה לחוסר בעלות באיסורי הנאה. ברם ניתן לדחות ראיה זו משתי סיבות:

א.   יתכן שחוסר היכולת למכור שור הנסקל נובע מסיבה אחרת. כך חייבים אנו להגיד לדעת ר"ת (הובאה בתוס' שם), הסובר ששור הנסקל אינו אסור בהנאה עד לאחר מיתתו. התוס' (ד"ה מדיר) מפרשים לדעת ר"ת, ש"אסור להשהותו לענות דינו". בתוס' רבינו פרץ התירוץ יותר מבורר:

"ויש לומר, נהי דמותר בהנאה, לאו ממון בעלים הוא, דהא ביד כל אדם ליטלו ולסלקו".

  שור הנסקל אינו שלו משום שיש רשות לכל אחד ליקח אותו ואפילו זכות משפטית אין בו. אם כן, אין מכאן ראיה שאי אפשר למכור איסורי הנאה. התוס' שם הביאו דעה, שאינו מכור, משום מקח טעות, וגם לפי דעה זו אין ראיה[2].

ב.   אף לדעת הריטב"א, הסובר שיש בעלות באיסורי הנאה, ניתן לומר, שאין יכולת למכור אותם. "קצות החושן" (סימן ת"ר, ס"ק א) הבין, שאיסורי הנאה מוגדרים כדבר שלו שאינו ברשותו. מצב דומה הוא גזל, שהבעלים הראשון אינו יכול להקדיש את החפץ הנגנב, לפי שאינו ברשותו. לכן, לולב של איסורי הנאה נחשב "לכם", ובכ"ז אין אפשרות למכור אותו. כמובן, יש מקום לחלק בין גניבה ובין איסורי הנאה, משום שבגניבה יש בעלות אחרת - קניין הגנב - הפוגעת בבעלות הראשונה[3].

  בהבנת דבריו, יש לומר שקיימים שני רבדים של בעלות: ישנה בעלות של שליטה ושימוש, וישנה בעלות משפטית. דין "לכם" תלוי בבעלות משפטית, אבל לא ניתן למכור חפץ בלי בעלות מלאה.

  יש לבדוק גישות אלה לאור סוגיה אחרת:

"המקדש בערלה ובכלאי הכרם... אינה מקודשת. מכרו וקידש בדמיהם - מקודשת" (קידושין נו:).

האם אמנם יתכן למכור איסורי הנאה? הראשונים שם מעלים שתי הבנות כלליות.

א.   כיון שמדובר באיסורי הנאה, אין מכירה בכלל. המעות הם גזל בידו (לדעת הירושלמי), או שהלוקח הכיר שאין כאן מכר ונתן המעות כמתנה. לפי תירוץ זה, אפשר לומר, שאין בעלות באיסורי הנאה, או שיש בעלות ואין מכירה, כדעת קצה"ח.

ב.   חכמי ספרד מזכירים הסבר, שמכר לגוי, ולו אין איסורי הנאה[4]. ברור, לפי הבנה זאת, שיש בעלות באיסורי הנאה. ברור גם שהבנה זו חולקת על שיטת הקצות, כי אם יש בעיה במכירה מצד המוכר, אין נפקא מינה אם מותר לקונה ליהנות ממנו. לשיטה זו, אם כן, יש לברר את השאלה: אם יש בעלות נורמלית, מדוע אינו יכול למכור לישראל?

  צריך לומר, שיתכן לשמור על בעלות ישנה לאחר שחפץ נאסר בהנאה, אבל לא ניתן לקנות איסורי הנאה מחדש. אנו מוצאים בהקשרים אחרים (תוס' ב"ב נ., ד"ה קסבר), שהדרישות כדי לשמור על בעלות ישנה חמורות פחות מן הדרישות כדי ליצור בעלות חדשה. גם כאן יש לומר, שזכות משפטית מספיקה כדי להמשיך בעלות קיימת, אולם כדי לקנות נדרשת גם שליטה.

זכיה באיסורי הנאה

עד כאן לא מצאנו שיטה מפורשת שאפשר לזכות באיסורי הנאה. הריב"ש אומר בתשובה (סימן ת"א):

"ואם החמץ הוא ברשות הרבים הרי הוא כשל הפקר, וא"כ כ"ש שאסור לטלטלו, שהרי יזכה בו בהגבהתו, וה"ל חמץ שלו, וקא עבר עליה ב'בל יראה'".

אחרונים דייקו בדבריו, שיש זכיה באיסורי הנאה. ברם, ניתן לראות את המקרה שלו כמקרה חריג משתי סיבות:

הר"ן סובר, שיש זכיה באיסורי הנאה במקרה שאפשר להפקיע האיסור:

א.   "ואע"ג שאסורה בהנאה (טבעת של עבודת כוכבים) ואין בה דין ממון, אפ"ה, כיון שיכולה להתבטל ע"י עובד כוכבים, מצי זכי בה. ומכאן, דחמץ בפסח של עובד כוכבים, שאפשר לישראל לזכות בו, הוי חמץ של ישראל ואסור לעולם" (ע"ז יח: בדפי הרי"ף). הר"ן אומר במפורש, שמסיבה זו יתכן לזכות בחמץ בפסח.

ב.   אפשר לומר שהגדרת בעלות ביחס ל"בל יראה" שונה מלגבי שאר דיני תורה. ראינו מאמר ר"א, ששני דברים אינם ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו. יש להבין דבריו, שעצם התייחסות האדם לחפץ כחפץ שלו מספיק כדי לעבור על בל יראה, גם כשאין בעלות ממש.

הרמב"ם (הלכות חמץ ומצה, פ"ה ה"ג) מדבר על קניית חמץ בפסח, ואפשר להבין כמו ההבנות שהעלינו בריב"ש:

א.   יש זכייה באיסורי הנאה.

ב.   יש זכייה בחמץ של עכו"ם, משום שאפשר להפקיע האיסור.

ג.   הגדרת בעלות בבל יראה שונה, ואין קניין ממש בחמץ.

סיכום

קיימת מחלוקת ראשונים אם יש בעלות באיסורי הנאה:

1. הרשב"א והראב"ד סוברים, שאין בעלות. את דעתם ניתן להבין בשתי צורות:

א.   בלי שליטה עובדתית אין בעלות.

ב.   חפץ שאינו ניתן לשימוש אינו ממון, וממילא אין בעלות עליו.

העלינו נפ"מ בין התפיסות במקרה של נדר שאסור רק ליחיד, ששם אין לבעלים שליטה, אבל החפץ עדיין נחשב לממון.

2. לדעת הריטב"א יש בעלות באיסורי הנאה. הסברנו את דעתו, שבעלות היא זכות משפטית בחפץ. יש לדון איזו בעלות קיימת:

א.   בעלות מוגבלת, שהחפץ מוגדר כאינו ברשותו, ואינו יכול למכור אותו (קצה"ח).

ב.   בעלות מלאה.

לפי ההבנה השניה, עדיין יש מקום לשאול אם אפשר למכור ליהודי, כי יתכן שאין אפשרות לזכות באיסורי הנאה. לדעת כמה ראשונים בקידושין, רק נכרי יכול לזכות.

בדעת הריב"ש והרמב"ם יש להסתפק, ויתכן שהם חולקים.

 

---