יומא | דף כז | זר שסידר את המערכה

הגמרא בדף כז ע"ב מביאה את דבריו של רבי יוחנן, הקובע כי זר שסידר את עצי המערכה חייב מיתה בידי שמים, כדין זר שעבד בבית המקדש. על כך הקשה רבי זירא: "וכי יש לך עבודה שכשירה בלילה ופסולה בזר?".

מפשט דבריו של רבי זירא נראה שהמערכה שסודרה על ידי זר כשרה, אך הראשונים על אתר (תוספות ישנים, ריטב"א ועוד) מעירים שגם רבי זירא מסכים שסידור המערכה בידי זר פסול, אלא שלדעתו חיוב המיתה של הזר תלוי בכך שהעבודה תהיה עבודת יום.

נראה שדבריו של רבי זירא מבוססים על ההבנה שיש שני רבדים באיסור עבודת זר. הרובד הראשון נובע מהצורך בעבודת הכוהן – סוף סוף, עבודה הצריכה להיעשות על ידי כוהן אינה יכולה להיעשות על ידי מי שאינו במעמד זה, ואם נעשתה על ידו – כאילו לא נעשתה כלל. הרובד השני הוא איסורו של הזר לקרב לעבודת המקדש – "וזר לא יקרב אליכם". הרובד הראשון שייך בכל פעולה הנעשית במקדש והתורה קבעה שהיא נעשית על ידי כוהן, ואילו הרובד השני שייך דווקא בדברים המוגדרים "עבודה" בעלת חשיבות.

מכל מקום, בעקבות הקושיה הנזכרת הסביר רבי זירא שדבריו של רבי יוחנן נכונים בנוגע לסידור שני גזרי עצים על המזבח מדי בוקר, אך לא ביחס לסידור עצי המערכה כולם.

מה פשר ההבדל בין עבודה הנעשית ביום לעבודה הנעשית בלילה?

נראה שהעובדה שסידור עצי המערכה יכול להיעשות בלילה היא סימן לכך שאין מדובר ב"עבודה" ממש. מכיון שפעולה זו מתבצעת גם מעבר ל'שעות העבודה' של המקדש, הרי שהיא מהווה חלק משימור המקדש במצבו התקין – חלק מכלי המקדש, כגון הכיור וכנו, משתמרים יפה גם בלא פעולה אנושית מתמדת, אך חלק מן הכלים דורשים 'תחזוקה' שוטפת כדי שימשיכו להתקיים במצבם הראוי. כך זקוק המזבח לאש התמיד שעליו, המגדירה אותו כמזבח שלם הראוי לתפקידו – הקרבת קורבנות. העצים המועלים על המזבח אינם "קרבן" אלא דרך לשמר את האש (שאלה דומה עולה לגבי המנורה והשולחן – האם לחם הפנים והאש הדולקת בנרות המנורה הם מעין קורבן הקרב על גבי כלים אלה, או שהם חלק מהגדרת הכלי עצמו – השולחן הוא שולחן מלא, והמנורה היא מנורה דולקת?).

לעומת זאת, הקטרת שני גזרי עצים מדי בוקר היא אכן מעין הקרבה של קורבן מיוחד – קורבן עצים. שתי הסיבות הללו להעלאת עצים על גבי המזבח מופיעות זו לצד זו בספר ויקרא (ו, ה):

"וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים".

המילים הראשונות – "והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה" – הן חלק מהגדרת מצבו הרצוי של המזבח, אך בנוסף לזה יש צורך גם בהקטרת עצים כקורבן – "ובִער עליה הכהן עצים בבֹקר בבֹקר".

ייתכן שלפי זה נוכל להסביר גם את ההבדל בין שתי הפעולות הללו ביחס לעבודת זר. תפקידם של הכוהנים במקדש כפול – הם הממונים על העבודה במקדש, אך הם גם חלק מ'צוות התחזוקה' של המקדש, כפי שעולה מסידור ההלכות של הרמב"ם, שקיבץ יחדיו את הלכות "כלי המקדש והעובדים בו". חלק מעבודות התחזוקה של המקדש אכן צריכות להיעשות על ידי כוהנים, ואם נעשו על ידי זר – הן פסולות, אך הזר אינו חייב עליהן. לעומת זאת, זר הקרב לעבודת ה' הנעשית במקדש פורץ גדר ומתקרב אל הקודש יותר מן הראוי לו, ודינו מיתה בידי שמיים.