תענית | דף ל | תענית ואבלות בתשעה באב

הגמרא בדף ל ע"ב מביאה ברייתא העוסקת באיסורי תשעה באב:

"רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל האוכל ושותה בתשעה באב כאילו אוכל ושותה ביום הכיפורים. 
רבי עקיבא אומר: כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם.         
וחכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה...".

רבן שמעון בן גמליאל מתייחס לאיסור האכילה בתשעה באב ומדמה אותו לאיסור האכילה ביום הכיפורים, ואילו רבי עקיבא וחכמים מתייחסים לאיסור המלאכה – רבי עקיבא אומר שהעושה זאת אינו רואה סימן ברכה, וחכמים אומרים שמכיוון שהדבר פוגע באבלות על החורבן, העושה כך לא יזכה לראות בשמחתה של ירושלים.

ההבדל בין דבריו של רבן שמעון בן גמליאל לדברי התנאים האחרים ברור: מלבד העובדה שהם עוסקים באיסורים שונים, הם מקשרים אותם למאפיינים אחרים של תשעה באב. תשעה באב מכיל שני רבדים:

א. תענית. בדומה לתעניות אחרות, גם צום תשעה באב נועד לעורר אותנו לתשובה, וכפי שאומר הרמב"ם בתחילת הלכות תעניות – "דבר זה מדרכי התשובה הוא".

ב. אבלות. תשעה באב הוא יום של אבלות על החורבן, וכלשון הברייתא בעמוד הקודם – "כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב".

התענית, שבה עוסק רבן שמעון בן גמליאל, מתאימה יותר לרובד הקשור לכפרה ולתשובה, ואכן רבן שמעון בן גמליאל מדמה את תענית תשעה באב ליום הכיפורים, שנועד לתשובה ולכפרה. לעומת זאת, איסור המלאכה, שבו עוסקים חכמים, מתאים יותר לצורך באבלות – כפי שאבל אסור במלאכה בימי אבלו, כך גם כל אדם מישראל בתשעה באב.

הבחנה זו בין חובת האבלות שבתשעה באב ובין חובת התענית הנוהגת בו שימשה בסיס לדיונים נוספים בדברי הראשונים והאחרונים, ונזכיר שניים מהם – איסור רחיצה ואיסר מלאכה.

איסור רחיצה: הגרי"ז (בחידושיו על הרמב"ם בהלכות תעניות) קבע שאיסור הרחיצה בתשעה באב נובע משני המרכיבים הללו יחדיו – מצד האבלות ומצד התענית, שדיניה דומים לדיני יום הכיפורים. אולם יש הבדלים בין שני החיובים: מצד האבלות נאסרה רק רחיצת כל גופו בצונן (או מקצת גופו בחמין), ואילו מצד איסור התענית נאסרה אפילו הושטת אצבעו למים קרים. מאידך, איסור התענית מתחיל רק עם כניסת הצום עצמו, בעוד האיסור הנובע מן האבלות עשוי לנהוג אף קודם לכן, בזמן הסעודה המפסקת, שכבר בה נוהגים מקצת דיני אבלות (הגרי"ז מאריך לדון במעמדה של הסעודה המפסקת בעניין זה, והרוצה להרחיב יעיין שם).

איסור מלאכה: לעיל כתבנו שמסתבר לקשר את איסור המלאכה לחובת האבלות, ולא לחובת התענית. אולם מדברי המרדכי (הלכות תשעה באב סימן תרל"ו) עולה אחרת:

"נהגו העם שלא לשחוט ולהכין סעודת מוצאי ט"ב עד לאחר חצות כי ינטו צללי ערב, ור' אבי העזרי כתב דטוב להמתין מן המנחה ולמעלה, דבזמן הזה נהגו שלא לעשות מלאכה בט"ב כר"ע דאמר כל העושה מלאכה בט"ב כאלו עושה מלאכה ביה"כ, וביה"כ תניא סוף פרק ואלו קשרים מפצעין באגוזים ומפרכין ברמונים מן המנחה ולמעלה".

המרדכי מביא את דבריו של הראבי"ה, שאסר להכין את סעודת מוצאי תשעה באב עד סמוך לחשכה, בדומה לדין הנוהג ביום הכיפורים. הוא מתבסס על גרסה שונה בסוגייתנו, שלפיה רבי עקיבא מדמה את איסור המלאכה הנוהג בתשעה באב לאיסור המלאכה שביום הכיפורים.

אם כן, ההבדל בין דבריו של רבן שמעון בן גמליאל לדברי התנאים האחרים ברור. אך מה ההבדל בין דברי רבי עקיבא, האומר ש"כל העושה מלאכה בתשעה באב אינו רואה סימן ברכה לעולם", ובין דברי חכמים, הקובעים ש"כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה"?

אפשר שההבדל ביניהם קשור לשני פנים של חובת האבלות בתשעה באב – החובה לחוש צער ולהתאבל על ירושלים והחובה לנהוג ניהוגי אבלות, המבטאים גם כבוד והערכה למה שאבד ואיננו עוד (נראה ששני הפנים הללו קיימים גם באבלות על מת, ואכמ"ל).

חכמים מתמקדים בכך שהעושה מלאכה אינו מתאבל על ירושלים, כלומר בכך שעשיית המלאכה מסיחה את הדעת מן האבלות, ואילו רבי עקיבא מתמקד באיסור המלאכה עצמו, מבלי להתייחס לפגיעתה של עשיית המלאכה באבלות הלב. ייתכן שחכמים מקשרים את איסור המלאכה לאבלות הלב, ולכן עונשו של העובר על כך הוא שלא יזכה לראות בשמחתה של ירושלים, בעוד רבי עקיבא מקשר זאת לניהוגי האבלות, ולכן אינו מזכיר את העובדה שהעושה מלאכה מסיח דעתו מן האבלות (יש לדון גם באופיו של ה'עונש' שהזכיר רבי עקיבא – "אינו רואה סימן ברכה". אנו מוצאים זאת במעשים אחרים, שלעיתים נראה שאינם אסורים מעיקר הדין אלא שהם מבטאים זלזול והתייחסות לא נאותה למצוות, כגון עשיית מלאכה סמוך לשבת וכדומה, ואכמ"ל).