תענית | דף לא | ט"ו באב

המשנה האחרונה במסכת תענית מציגה שני ימים ש"לא היו ימים טובים לישראל" כמותם – יום הכיפורים וט"ו באב. הגמרא שואלת לפשר השמחה המיוחדת בט"ו באב:

"בשלמא יום הכפורים – משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות, אלא חמשה עשר באב מאי היא?".

בתשובה לכך מביאה הגמרא שש סיבות לשמחה בט"ו באב, ובמסגרת זו נתמקד בחלקן בלבד. שתיים מן הסיבות לשמחה הן סיומן של הפורענויות שפקדו את עם ישראל בתשעה באב, שהוזכרו במשנה לעיל (הרוצה להרחיב בכך יעיין בקרן אורה על אתר, המפרש את כל הטובות שבט"ו באב וביום הכיפורים כתיקון הפורענויות שהיו בי"ז בתמוז ובתשעב באב):

א. בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ, ובט"ו באב כלו מתי המדבר ופסקו מלמות.

ב. בתשעה באב נלכדה ביתר, ובט"ו באב ניתנו הרוגי ביתר לקבורה.

שתיים מן הסיבות האחרות קשורות ליחסים בין השבטים:

א. הותרו השבטים לבוא זה בזה, ונקבע שאיסורה של בת יורשת נחלה להינשא לבן שבט אחר נאמר דווקא ביחס לדור יורשי הארץ, ולא לדורות.

ב. שבט בנימין הותר לבוא בקהל לאחר המלחמה שפרצה בעקבות מעשה הפילגש בגבעה.

אפשר שגם בכך יש תיקון למה שאירע בתשעה באב: בית שני חרב בעקבות שנאת חינם, ואילו הנישואין בין השבטים מבטאים את האחווה בעם ישראל. אמנם, כאן אין מדובר בתיקון לפורענות, שעדיין לא החלה, אלא באירוע מוקדם יותר, המבטא מגמה הפוכה למגמה שהובילה לחורבן.

הדברים עשויים להתחדד אם נעמיק בהבנת איסור הנישואין בין השבטים והיתרו. את האיסור על נישואי בת יורשת נחלה עם בני שבט אחר קבע הקב"ה בעקבות זכייתן של בנות צלפחד בנחלת אביהן: כדי ש"לא תיסוב נחלה ממטה אל מטה", בת יורשת נחלה צריכה להינשא דווקא לבן שבטה. לכאורה מדובר בדין מצומצם למדי – רק בת יורשת נחלה אסורה להינשא לבן שבט אחר, אך במקרים אחרים הותרו נישואים בין השבטים. אם כן, מדוע כה רבה השמחה על ביטולו?

ייתכן שההסבר לכך נעוץ בתהליך שהוביל ליצירת האיסור: האיסור על נישואי בת יורשת נחלה (בדומה לעצם היכולת של בת לרשת את אביה, שהובילה לאיסור זה) לא נקבע ביוזמתו של הקב"ה, כביכול, אלא בעקבות בקשתם של בני מנשה, שחששו שנחלתם תיגרע בעקבות נישואי בנות צלפחד לבני שבט אחר. נחלתו של כל אחד מבני השבט כשלעצמו לא הייתה נפגעת מנישואין כאלה, שהרי כל אחד זכה בנחלה משלו, וכל הדיון היה על נחלתו של צלפחד, שגם כך הייתה אמורה להגיע לבנותיו ולא לבני השבט האחרים. אולם בני השבט חששו ש"מגורל נחלתנו יגרע" – נחלתו של השבט כציבור מאוחד עלולה להיגרע. עצם החשש מהסבת נחלה מבטא תפיסה של בני השבט את שבטם כגוף נפרד, המרוחק מעט מן השבטים האחרים.

אומנם, הקב"ה אכן קיבל את טענתם של בני מנשה וקבע שהצדק איתם – "כן מטה בני יוסף דוברים". אם כן, להבחנה בין השבטים יש בסיס מוצדק, והקב"ה מקבלה. ואכן, רבים מן הפרשנים ראו את ההבחנה בין השבטים כמבטאת הבדלים בין כוחות רוחניים שונים, שאין לטשטשם אלא לאפשר להם לפעול בהרמוניה ולהשלים זה את זה, ואין כאן המקום להאריך בכך.

אפשר שזהו חידושה של הגמרא בסוגייתנו: אכן, ההבחנה בין השבטים חשובה, ולמרות זאת קבעו יום טוב על היתר הנישואין בין השבטים. יש בכך טשטוש מסוים של הייחוד של כל שבט, אך לעיתים האחדות דורשת גם טשטוש חלקי של הבדלים מסוימים. אין להמעיט בהערכת הנזק שגורם הטשטוש הזה, אך לעיתים זהו קורבן שיש להקריבו לצורך האחדות.

נראה שזוהי גם משמעות ההיתר של בני בנימין לבוא בקהל. היה מקום רב לומר שבני שבט בנימין אינם ראויים עוד לבוא בקהל לאחר שתמכו בבני שבטם שביצעו פשע כה נורא, והסנהדרין אף מצאו רמז בפסוקים להדחתם מכלל שבטי ישראל. אולם ערכה של האחדות כה רב עד שלעיתים היא גוברת גם על שיקולים מוצדקים אחרים, ובסופו של דבר נמצא פתח להשבתו של שבט בנימין לכלל שבטי ישראל.

כשנכנסו ישראל לארץ היה חוסר האחדות קשור לריחוק בין השבטים, אך לימים שינה שטן שנאת החינם את פניו והחל להתבסס על פערים אידאולוגיים. מפורסמים דבריו של הנצי"ב בפתיחה לפירושו על ספר בראשית, שאנשי בית שני "היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמם, ע"כ מפני שנאת חנם שבלבם זה את זה חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס". כלפי חוץ שנאת חינם אינה נראית כשנאת 'חינם', והיא מוצאת לה נימוקים וצידוקים שונים, אך סוגייתנו מלמדת אותנו שמלבד העובדה שלעיתים אין זו אלא כסות לשנאה בלתי מוצדקת, לעיתים אף שיקולים מוצדקים עשויים להידחות מפני האחדות והאחווה.

נסיים בדבריו המאירים של הרב קוק (אורות הקודש חלק ג עמ' שכג):

"ואם נחרבנו, ונחרב העולם עמנו, על ידי שנאת חנם, נשוב להבנות, והעולם עמנו יבנה, על ידי אהבת חנם".