סוכה ותפילין

 

פתיחה – מדוע להשוות?

בטרם ניגש להשוואה בין מצוות תפילין לבין מצוות סוכה, עלינו לוודא שאכן ישנו בסיס להשוואה. הקבלות, הנגדות וכדומה אינן במקומן במקרים בהם אין סיבה נראית לעין לעשות זאת. מצוות רבות ישנן בתורה, ומדוע להקביל דווקא את שתי אלו?

 

אזכור משותף

העיון במשנה מגלה כי בשני מקומות מקבצת המשנה יחד את הסוכה והתפילין לקבוצה מצומצמת אחת. מקום אחד הוא בנדרים (פ"ב מ"ב):

חומר בשבועות מבנדרים וחומר בנדרים מבשבועות כיצד אמר קונם סוכה שאני עושה לולב שאני נוטל תפילין שאני מניח בנדרים אסור בשבועות מותר שאין נשבעין לעבור על המצות.

גם המשנה במסכת שבועות מדגימה את הכלל של שבועה לבטל מצוות בעזרת מצוות אלה (פ"ג מ"ח):

נשבע לבטל את המצוה שלא לעשות סוכה ושלא ליטול לולב ושלא להניח תפילין זו היא שבועה שוא שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה פטור.

אין כאן השוואה תוכנית ומהותית בין המצוות, אך בכל אופן מצוות אלו מוזכרות יחד כחלק מקבוצה אחת. יכול להיות שאזכור זה הוא מקרי בלבד, אך צירוף של דוגמאות אלה יחד עם מקרים בהם מצוות אלה מופיעות יחד על רקע עקרון הלכתי אחד, יוצר בסיס איתן להשוואת המצוות האלו מבחינה הלכתית ומחשבתית.

גם במדרש תהילים (מזמור כא ד"ה למנצח מזמור) אנו מוצאים רשימת מצוות קצרה של תפלין, סוכה ולולב – כאן נראה שהצירוף אינו רק של דוגמאות למצוות, אלא שיש בין הדוגמאות קשר מהותי יותר:

אמר ר' תנחומא אין מלך המשיח בא אלא ליתן לאומות העולם שש מצות, כגון סוכה ולולב ותפילין, וכל ישראל למידין תורה מן הקב"ה, שנאמר וכל בניך למודי ה' (ישעיה נ"ד יג), ולמה, בשביל הכתוב אליו גוים ידרושו.

כלומר, מצוות אלו מוזכרות כדוגמאות לשש מצוות אותן עתיד הקב"ה לתת לאומות העולם. מסברא, נראה שכאשר מדובר רק בשש מצוות, יש עניין מיוחד במצוות הספציפיות שנבחרו. בהמשך דברינו יתבארו הדברים.

 

לימוד הלכתי הדדי

בנוסף להופעתם המשותפת של סוכה ותפילין ברשימות שונות, אנו מוצאים מספר מקומות בהם הגמרא דנה באופן ישיר בנושאים הלכתיים המשותפים לשתי מצוות אלה. להלן נעיין במספר דוגמאות:

 

שינת עראי

הסוגיא בסוכה כו. מביאה ברייתא הקובעת:

תנו רבנן: אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה, ואין ישנים שינת עראי חוץ לסוכה.

רב אשי מסביר שטעם דין זה הוא משום "גזרה שמא ירדם", ועל כך מקשה אביי מתפילין:

אלא הא דתניא: ישן אדם שינת עראי בתפילין, אבל לא שינת קבע, ליחוש שמא ירדם!

כלומר, אם גוזרים על שינת עראי שמא ירדם, היה צריך להיות דין דומה גם בתפילין.^[1] כדי לפתור קושיא זו מציעה הגמרא שני פתרונות שונים:

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: במניח ראשו בין ברכיו עסקינן. רבא אמר: אין קבע לשינה.

תשובתו של ר' יוחנן היא שאכן גם בהלכות תפילין יש איסור לישון שנת עראי, אלא שהברייתא עוסקת במקרה מיוחד: "ראשו בין ברכיו".^[2]

לעומת זאת, רבא מציע הסבר אחר לחלוטין – "אין קבע לשינה". רש"י מסביר קביעה זו כך:

רבא אמר - לשמא ירדם לא חיישינן, הלכך, בתפילין שרי, וסוכה היינו טעמא דאסור שינת עראי - לפי שאין קבע לשינה, ואין בה חילוק בין קבע לעראי לענין סוכה, שאין אדם קובע עצמו לשינה, שפעמים שאינו אלא מנמנם מעט ודיו בכך - הלכך זו היא שינתו, וגבי תפילין דטעמא שמא יפיח בהם, ולאו משום איסור שינה - בניים פורתא לא אתי לידי הפחה.

רש"י עומד בדבריו של שלוש נקודות:

הראשונה - אין גזירה "שמא ירדם".

השניה - בסוכה אסרו כל שינה משום שלעיתים גם שינה מועטת מספיקה לאדם, והאדם צריך לישון בסוכה.

השלישית - בתפילין אין בעיה של שינה בתפילין, אלא הבעיה היא "שמא יפיח" ובשינה קצרה אין חשש כזה.

על כל פנים, מעיון קצר בסוגיא זו עולה כי התפיסה הראשונית הייתה שצפויה זהות בין ההלכה בסוכה לבין ההלכה בתפילין. אכן לפי ר' יוחנן קיימת זהות כזאת, אך לעומת זאת לפי רבא קיים הבדל משמעותי: בסוכה יש איסור לישון מחוץ לסוכה, ובתפילין אין בעיה של שינה עם תפילין אלא החשש הוא אחר, "שמא יפיח".

 

מתי מברכים?

הגמרא בסוכה דף מה: דנה בשאלה אם יש לברך על מצוות סוכה ולולב כל שבעה או רק ביום הראשון:

אמר רב יהודה אמר שמואל: לולב שבעה, וסוכה יום אחד. מאי טעמא? לולב דמפסקי לילות מימים - כל יומא מצוה באפיה נפשיה הוא, סוכה דלא מפסקי לילות מימים - כולהו שבעה כחד יומא אריכא דמו. ורבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: סוכה שבעה, ולולב יום אחד. מאי טעמא? סוכה דאורייתא - שבעה, לולב דרבנן - סגי ליה בחד יומא. כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: אחד זה ואחד זה שבעה.

הגמרא מקשה על שיטתו של רבב"ח מברייתא שממנה משמע שיש לברך על לולב כל שבעה ועל סוכה יום אחד. התירוץ אותו מעלה הגמרא הוא שמדובר במחלוקת תנאים, והיא מוכיחה זאת ממחלוקת לגבי תפילין:

תנאי היא, דתניא: תפילין, כל זמן שמניחן מברך עליהן, דברי רבי. וחכמים אומרים: אינו מברך אלא שחרית בלבד

פרטי סוגיא זו אינם מענייננו, ואנו נסתפק כאן בפירושו של רש"י להשוואת שיטת רבי לשיטת רבב"ח בסוכה:

כל זמן שמניחן - ואפילו חולצן ומניחן מאה פעמים ביום, וגבי סוכה נמי, אף על גב דלא מפסקי לילות מימים, וכחד יומא אריכא הוא - מברכין עליה בכל יום, דהוא דומיא דחולץ ומניח.

 

טענתנו בשתי הדוגמאות אותן הבאנו היא שהניסיון להשוות את דיני הסוכה לתפילין משקף קשר עמוק בין שתי מצוות אלה.

 

הלכות מקבילות

בנוסף לאמור לעיל, אנו מוצאים דיונים הלכתיים המשותפים לשתי המצוות:

 

ניתן לחלק את הדברים לארבעה תחומים:

1.      מקרים בהם יש איסור בתפילין וחובה לעשות בסוכה: אכילת קבע, שינה.

2. מקרים בהם יש איסור או חובה בתפילין ואיסור או חובה דומים בסוכה: תשמיש בזוי, עשיית צרכים, מצטער, נקיון.

3.      מקרים בהם יש היתר בתפילין והיתר בסוכה: אכילת עראי.

4.      מקרים בהם יש איסור בתפילין והיתר בסוכה: תשמיש המיטה.

הדין של הסחת דעת הוא יוצא מן הכלל – הוא קיים באופן ישיר בתפילין בלבד, אך גם בסוכה אנחנו מוצאים דבר מעט דומה, והוא ההקפדה על תוכן הדיבור בעת הישיבה בסוכה.

בכל אופן, ניתן לראות באופן מובהק כי קיימים דיונים דומים בשתי המצוות.

מה פשר ההקבלות הרבות כל כך בין שתי המצוות האלה? נראה כי את התשובות לכך יש לחפש דווקא בתחום טעמי המצוות ומחשבת ישראל.

 

טעמי מצוות סוכה ותפילין

הטור בסימן כ"ה מלמדנו מהי הכוונה הראויה בשעת הנחת התפילין:

ויכוין בהנחתן שצונו המקום להניח ארבע פרשיות אלו שיש בהן יחוד שמו ויציאת מצרים על הזרוע כנגד הלב ועל הראש כנגד המוח כדי שנזכור יציאת מצרים על ידי נסים ונפלאות שעשה עמנו שהם מורים על יחודו שהוא יחיד בעולמו ואשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו .

גם בפתיחה להלכות סוכה (סימן תרכ"ה) כותב הטור את טעם המצווה:

תלה הכתוב מצות סוכה ביציאת מצרים וכן הרבה מצוות לפי שהוא דבר שראינו בעינינו ובאזנינו שמענו ואין אדם יכול להכחישנו והיא המורה על אמיתת מציאות הבורא יתעלה שהוא ברא הכל לרצונו והוא אשר לו הכח והממשלה והיכולת בעליונים ובתחתונים לעשות בהן כרצונו ואין מי שיאמר לו מה תעשה כאשר עשה עמנו בהוציאו אותנו מארץ מצרים באותות ובמופתים והסוכות שאומר  הכתוב שהושיבנו בהם הם ענני כבודו שהקיפן בהם לבל יכה בהם שרב ושמש ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו.

הב"ח (סימן ה' ד"ה ויכוין בהתעטפו) מסביר שהסיבה שהטור חרג ממנהגו וביאר את טעם המצוות - והכוונה הנצרכת כתוצאה מכך - דווקא במצוות אלו (וגם במצוות ציצית), היא משום שבשתיהן התורה עצמה הסבירה כי המצווה ניתנה "למען" מטרה מסוימת. במצוות תפילין נאמר (שמות י"ג ט):

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.

ולגבי מצוות סוכה נאמר (ויקרא כ"ג מג):

לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱ-לוֹהֵיכֶם.

ולכן, מסביר הב"ח, להלכה ישנו צורך בעת עשיית המצוות לכוון לא רק לשם המצווה אלא גם לשם טעמה. כלומר, שוב אנו מוצאים דמיון הלכתי בין שתי המצוות, והפעם מפורש הוא שלדמיון זה קשר לטעמי המצוות.

הדמיון, עפ"י הטור, אינו רק בכך שבשתי המצוות יש דרישה הלכתית לכוונה לטעמי המצוות, אלא אף הטעם עצמו דומה. בשתיהן הטעם הוא לזכור את יציאת מצרים כדי להכיר בייחודו של הקב"ה ואת כוח ממשלתו.

דמיון נוסף קיים בתוצאה של קיום המצוות. בשתיהן נאמר שיש חלות של שם ה' על חפץ בעקבות עשיית המצוות. לגבי תפילין נאמר (ברכות ו.):

דכתיב: וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך (דברים ט"ז י), ותניא, רבי אליעזר הגדול אומר: אלו תפילין שבראש.

ולגבי סוכה נאמר (סוכה ט.):

ותניא, רבי יהודה בן בתירה אומר: כשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה, שנאמר חג הסכות שבעת ימים לה', מה חג לה' - אף סוכה לה'.

אנו נמשיך ונתייחס לשתי הנקודות האחרונות אותן העלינו - טעמיו של הטור וקריאת שם ה' בהמשך דברינו, אך קודם לכן נבחן באופן מפורט יותר את טעמיהן ומשמעויותיהן של מצוות אלו.

 

טעמי מצוות סוכה

ציינו לעיל את דברי התורה: "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי..." ואת הסברו של הטור לנימוק זה. נעיין בדבריו של הרשב"ם על הפסוק:

וזה טעמו של דבר. חג הסוכות תעשה לך באוספך מגרנך ומיקבך באוספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר, למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. ... ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הק' את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה.

הרשב"ם מסביר כי בזכירת יציאת מצרים והישיבה בסוכות במדבר, האדם זוכר כי מקור כוחו מהקב"ה, וכי הוא תלוי בו. כלומר, על אף הניסוח וההבנה השונים מאלו של הטור, שניהם מסכימים כי עיקר עניינה של הסוכה הוא ההכרה בממשלתו של הקב"ה על מעשיו.

המהר"ל מרחיב נקודה זו עוד יותר, וזאת בעקבות דבריהם של חז"ל במסכת עבודה זרה (ג.). הגמרא מספרת על כך שעתידים אומות העולם לבוא בטענות כלפי הקב"ה על כך שלא נתן להם מצוות ולכן אין להם שכר כישראל.

עונה להם הקב"ה:

מצוה קלה יש לי וסוכה שמה, לכו ועשו אותה... מיד כל אחד [ואחד] נוטל והולך ועושה סוכה בראש גגו, והקדוש ברוך הוא מקדיר עליהם חמה בתקופת תמוז, וכל אחד ואחד מבעט בסוכתו ויוצא...והאמר רבא: מצטער פטור מן הסוכה! נהי דפטור, בעוטי מי מבעטי. מיד, הקב"ה יושב ומשחק עליהן, שנאמר: (תהלים ב' ד) יושב בשמים ישחק וגו'. א"ר יצחק: אין שחוק לפני הקב"ה אלא אותו היום בלבד.

המהר"ל (בחידושי אגדות שם), מסביר כך:

אבל טעם שבחר במצוה זאת הוא דבר מופלג, וזה כי הם אומרים שהם ראוים אל התורה השכלית הבלתי טבעית, ולכך אומרים המצוה שהיא מורה על שהאדם יוצא מטבעו, היא מצות סוכה, שהאדם יוצא מבית שהוא בית טבעי ויוצא לשבת בסוכה, ובודאי דירת ארעי הוא. כי האדם כאשר יוצא מדירתו הטבעית, אז האדם אין דירתו בתחתונים כמו שהיה קודם, ומפני כל עושה האדם סוכה עליו, כפי אשר האדם הוא יושב בצל עליונים. ודבר זה הוא דירת עראי, כי אין לאדם שם דירת קבע...ומפני כי כאשר הוציאם ממצרים ההוצאה היה שלא בטבע ומנהג של עולם, אומר הכתוב: 'כי בסוכות הושבתי את בני ישראל...' כי לא היו ראויים לשבת בבית שהוא דירת טבע, רק בסוכות שהוא יציאה מן דירת הטבע כמו שהיה בזמן ההוא תחת רשות הקב"ה ובצלו... ולר"א היו ענני כבוד ממש, והיו יושבים לגמרי תחת שמירתו, כי כאשר יוצא מדירת טבעו, יש לו הגנה ושמירה מן הש"י...

דהיינו, הסוכה מבטאת את היציאה מן הטבעי והרגיל וההישענות המוחלטת על הקב"ה. השהייה בסוכה נחשבת לישיבה "בצל עליונים", לישיבה תחת רשות הקב"ה ובצלו. משום כך המצווה מבדילה בין ישראל לעמים, משום שהעמים אינם ראויים לישיבה נעלה כזאת. אין ביכולתם למסור עצמם באופן כזה לקב"ה ולצאת מחייהם הטבעיים באופן מלא.

עפ"י המהר"ל לא מדובר רק במצווה שנועדה להזכיר לאדם מאין כוחותיו, אלא המצווה עצמה היא הישענות מוחלטת על הקב"ה וביטוי לתלות בקב"ה. הסוכה היא שהייה בצלו של הא-לוהים.

על פי זה ניתן להבין מדוע הזהר (פ' אמור, קג ע"א) מכנה את הסוכה: "צלא דמיהמנותא". קביעתו של ר' יהודה בן בתירא כי "שם ה' חל על הסוכה" מקבלת משמעות עמוקה ביותר. הסוכה היא חיים מחוץ לטבע, והאדם הנשאר בה חוסה בצל הסוכה שהיא "צלו של הקב"ה".

גם ב"נתיבות שלום" (ח"ב, סוכות, מאמר שני) מבאר באופן דומה את הישיבה בסוכה:

ענינו של חג הסוכות שהוא זכר לענני הכבוד, דהיינו שזה עניין נצחי ואות לכל הדורות שבכל עת ומצב השי"ת שומר ומשגיח על יהודי בהשגחה עליונה מיוחדת...בעצם השגחתו ית' היא נצחית גם כשלפעמים היא מוסתרת...ועל ידי עצם האמונה הזאת שמאמין בבחינת 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי' על ידי זה גופא ממשיך על עצמו את השמירה וההשגחה העליונה...וכשיושב בסוכה הקב"ה פורס עליו כנפיו ומרגיש השגחתו הפרטית עליו...

לסיכום – בחג הסוכות האדם חי את חייו מתוך תחושת תלות בקב"ה וקשר חזק עמו. הישיבה בסוכה מבטאת הישענות על ה' וקרבה אליו, והישיבה בסוכה עצמה נחשבת כישיבה בצלו של הקב"ה, עד כדי כך שאומר הזוהר (פ' אמור קג ע"ב):

בשעתא דבר נש יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה.

 

טעמי תפילין

כאמור, הטור מסביר את טעם מצוות התפילין על פי הפסוק כזכירת יציאת מצרים והפנמה כי הקב"ה מושל בכל.

כאשר נעיין בפסוקים נראה שלא רק יציאת מצרים עומדת במוקד התפילין. בשמות י"ג ט נאמר:

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ ה' מִמִּצְרָיִם.

לא מדובר רק בזכרון יציאת מצרים, אלא בזכרון התורה. בספר דברים הקשר בין תפילין לתורה בולט יותר (דברים ו' ז-ח):

וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ.

יש לקשור את התורה על יד האדם, ליצור חיבור חזק ביותר,^[5] עד כדי כך שבמכילתא נאמר (מכילתא דר' ישמעאל בא, מסכתא דפסחא, פרשה י"ז):

ולזכרון בין עיניך למען תהיה תורת ה' בפיך - מכאן אמרו כל המניח תפילין כאלו קורא בתורה, וכל הקורא בתורה פטור מן התפילין.

בנוסף לחיבור לתורה, קיים, כאמור לעיל, פן של קשר מיוחד עם הקב"ה. בנוסף לדרשה אותה הבאנו לעיל על הפסוק: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך", אנו מוצאים בדברי חז"ל התייחסות לכך שהתפילין מבטאים קשר מיוחד בין עם ישראל לקב"ה. כפי שעם ישראל מניח תפילין, כך הקב"ה, כביכול, מניח תפילין (ברכות ו.).

כלומר, התפילין יוצרות חיבור של המניח אותם לתורה ולקב"ה. בגלל החיבור המיוחד הזה קובעים חכמים כי חל איסור להסיח דעתו מן התפילין (יומא ז:):

דאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה, קל וחומר מציץ. ומה ציץ, שאין בו אלא אזכרה אחת, אמרה תורה 'על מצחו תמיד' שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה.

החיבור הזה, שנוצר בעזרת התפילין, מטרתו לקדם ולקדש את האדם במהלך חיי המעשה שלו, כפי שאומר הרמב"ם (הלכות תפילין ומזוזה פ"ד הכ"ה):

קדושת תפילין קדושה גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטילה ואינו מהרהר מחשבות רעות אלא מפנה לבו בדברי האמת והצדק, לפיכך צריך אדם להשתדל להיותן עליו כל היום, שמצותן כך היא...

שם ה' שנקרא על האדם בעת הנחת התפילין (עיין שם הי"ד) יוצר מציאות של קדושה המעלה את האדם לרמה גבוהה, שבה דבק הוא בקב"ה גם בתוך חיי המעשה שלו.

המהר"ל מוצא לכך ביטוי גם באופן הנחת התפילין (גבורות ה' פרק לט):

לכך צוותה התורה להניח תפלין בראש ובזרוע, להיות שם ה' על הראש ששם התחלת כח התנועה במה שהוא חי, ועל הזרוע כלי מקבל התנועה.

וגם בנתיבות עולם הוא מעלה רעיון דומה:

התפילין שעל הראש הוא אל הכח השכלי שיש לו דביקות בקדושה א-לוהית, והתפילין שעל יד הם כנגד הלב ששם הנפש, שיש אל הפש דביקות בקדושה גם כן(נתיב העבודה פרק ט).

כלומר, גם בנפש, הכוח שמפעיל ומניע את האדם, יש דביקות בקב"ה.

לסיכום – אנו רואים שגם התפילין עוסקים בשלטונו של הקב"ה על חיי המעשה של האדם, וזאת ביצירת חיבור מתמיד בין האדם לבין התורה וה', חיבור המבטא את התלות בקב"ה ומחייב את האדם להתנהגות קדושה ונשגבת.

 

הדומה והשונה בין תפילין וסוכה

ראינו ששתי המצוות מבטאות כמה רעיונות דומים. ברובד הפשוט ביותר, שתיהן מזכירות לאדם את יציאת מצרים, אך נראה שיש להן משמעות משותפת רחבה ועמוקה יותר. שתי המצוות עוסקות בחיי המעשה של האדם. בסוכות, על האדם לחיות את חייו בסוכה, ובתפילין עליו לקחת את התפילין למקומות השונים בחייו. בשתיהן האדם מפנים כי לא כוחו ועצם ידו עושים לו את החיל, אלא שהקב"ה הוא הנותן לו כוח לעשות חיל זה.

יותר מכך – בשתיהן מוצאים אנו ביטויים לחיבור ודבקות עם הקב"ה. בסוכה: "שם ה' חל על הסוכה", ובתפילין: "שם ה' נקרא עליך". האדם חי את חייו בצל שם ה' שנקרא עליו.

כאן אנו מגיעים לנקודת ההבדל ביניהן, שבעקבותיה נגזרות כל אותם הבדלים הלכתיים שראינו לעיל. בעקבות קדושתן הגדולה של שתי המצוות, על האדם לחיות חיי קודש. עליו לשמור על כבוד סוכתו ולא לבזותה. בנוסף, חשוב הוא כי האדם ימעט בדברי חולין בתוך הסוכה (על אף שאין איסור בעשייתם). בתפילין – על האדם לשמור על נקיות גופו ועל קדושת מחשבתו.

ההבדל הוא, שבסוכה האדם חי "תשבו כעין תדורו" בצל השכינה, ובתפילין – האדם לוקח את הקדושה יחד איתו. במציאות שהאדם מצווה לחיות את חייו בצל השכינה, גם דברי חולין פשוטים מקבלים אישור לעשייתם בסוכה. פעם בשנה האדם אוכל, ישן ואף משמש מיטתו בצל השכינה: כל כוחו של האדם בא מהקב"ה,ולכן יכול לחיות את חייו בצלו. דברים מבזים אשר מצביעים כי האדם אינו מעריך את הקדושה, אסור לאדם לנהוג בהם בסוכה.

יותר מכך – מסביר המהר"ל (ע"ז ג.) שעל אף המדרגה הגבוהה של החיים בסוכה, האדם נשאר בכל אופן מחובר אל הטבע, ובשל כך מצטער פטור מן הסוכה. לכן, נראה לי כי גם הצד השני של המטבע נכון. אותו צד טבעי מחייב שיהיו גם איסורים והרחקות המבטאות את חשיבותה וקדושתה של הסוכה.

בתפילין, בהם האדם לוקח את הקדושה איתו לכל מקום במשך כל השנה כולה, עליו לנהוג באופן פרוש יותר. אם האדם אינו מסוגל לחיות ולנהוג בצורה התואמת את הקדושה אותה הוא נושא בגאון לכל מקום, טוב יותר שלא יניח אותם:

המניח תפילין צריך ליזהר מהרהור תאות אשה. הגה: ואם א"א לו בלא הרהורים מוטב שלא להניחם (כל בו וא"ח) (שו"ע או"ח ל"ח ד).

 

שש מצוות שעתיד הקב"ה לתת לאומות העולם

בראשית דברינו הבאנו את דברי המדרש תהילים שאמר כך:

אמר ר' תנחומא אין מלך המשיח בא אלא ליתן לאומות העולם שש מצוות, כגון סוכה ולולב ותפילין, וכל ישראל למידין תורה מן הקב"ה, שנאמר וכל בניך למודי ה' (ישעיה נ"ד יג), ולמה, בשביל הכתוב אליו גוים ידרושו.

מצוות אלה הם מצוות שמראות את החיבור שבין הקב"ה לבין מציאות החיים הטבעית. באופן מובהק, מצוות סוכה מבטאת רעיון שאותו אומות העולם אינן יכולות לקלוט (כפי שמופיע בגמרא בע"ז.), ותפקיד עם ישראל ומלך המשיח, ללמד עקרון חשוב זה, של חיבורו של הקב"ה לצדדי המציאות השונים, ובעקבות זאת את הדרישה מן האדם לחיות חיי קדושה וקשר עם הקב"ה:

וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה' צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת (זכריה י"ד טז).