סוכה | דף מו | היו לפניו מצוות הרבה

הגמרא בדף מו ע"א מביאה מחלוקת תנאים ביחס לאדם שעומדות בפניו כמה מצוות: לדעת חכמים די לו בברכה אחת על כל המצוות – "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו על המצוות", ואילו לדעת רבי יהודה עליו לברך על כל מצווה בפני עצמה.

לכאורה היה מקום להסביר את המחלוקת לאור ההבנות שראינו בימים האחרונים ביחס לברכת המצוות – 'מתיר' לעשיית המצווה ולגישה אל הקודש או הכנה רוחנית לקיום המצווה מתוך כוונה. חכמים, הסוברים שאפשר לברך על כל המצוות כאחת, סוברים שיש כאן 'מתיר' לעשיית המצווה, וכפי שבברכות הנהנין די בברכה אחת כדי להתיר מיני מאכל רבים, כך גם בברכת המצוות. לעומתם, רבי יהודה סובר שיש לברך על כל מצווה, משום שמטרת הברכה היא לסייע לכוונה, ולכל מצווה דורשת כוונה עצמאית.

אולם במסכת ברכות (לו ע"א) מובאת מחלוקת דומה ביחס לברכות הנהנין, וגם שם סובר רבי יהודה שיש צורך בברכה מיוחדת לכל מין מאכל, בעוד חכמים מסתפקים בברכה זהה לכמה מיני מאכלים. אם כן, נראה שמחלוקתם של רבי יהודה וחכמים אינה תלויה בשאלת היחס בין ברכת המצוות לברכות הנהנין: לכולי עלמא הדין הנוהג בברכות הנהנין נוהג גם בברכת המצוות, ויסוד המחלוקת הוא בשאלה אם יש לברך ברכה נפרדת לכל מין, בין אם מדובר במאכלים או במצוות.

אמנם, בסוגייתנו פוסק רבי זירא (או רב חיננא בר פפא) כרבי יהודה, ואילו במסכת ברכות הוא פוסק כחכמים. המאירי בסוגייתנו התייחס לשאלה זו, ותירץ:

"פירות הארץ וירקות כעין דבר אחד הם, ודי להם בברכה אחת, אבל מצות אלו כל אחת ואחת מצוה בפני עצמה היא, וצריך ברכה לכל אחת ואחת".

לפי המאירי, מיני מאכלים שונים – מיני דשאים ומיני ירקות – אינם מובחנים הלכתית זה מזה, וממילא יש מקום לוותר על ההבחנה ביניהם גם לעניין ברכה, אך לכל מצווה מעמד הלכתי משלה, ולכן יש לברך על כל מצווה בנפרד.

על פי הבחנה זו אפשר לומר שרבי יהודה אכן הולך לשיטתו בין בברכות הנהנין ובין בברכת המצוות, אך חכמים חולקים עליו בכל אחד מן התחומים באופן שונה: בנוגע לברכות הנהנין הם סוברים שמינֵי המאכלים השונים אינם נבדלים זה מזה ברמה המצדיקה ברכה נפרדת לכל אחד, ואילו בנוגע לברכת מצוות הם סוברים שעל אף שהמצוות שונות זו מזו, אפשר לברך ברכה אחת על כולן.

ייתכן שדעה זו מבוססת על ההבחנה העקרונית שהצענו לעיל, אלא שתוצאתה הפוכה: אילו הייתה ברכת המצוות דומה לברכת הנהנין, אכן היה צורך בברכה על כל מצווה ומצווה, אך חכמים סוברים שברכת המצוות לא נועדה להתיר את המצווה אלא לכוון את דעתו של האדם למצווה, ודווקא עיקרון זה מוביל לכך שדי יהיה בברכה אחת על כל המצוות – הברכה לא נועדה לסייע לאדם לכוון דעתו למצווה המסוימת העומדת לפניו, אלא לכוון דעתו לעבודת בוראו ככלל. בכך דומות כל המצוות זו לזו: סוף סוף, מטרת כולן שווה, ולכך צריך האדם לכוון את ליבו בבואו לקיימן.