סוכה | דף מב | זמן הברכה על נטילת לולב

אגב העיסוק בדינו של אדם ששכח והוציא את לולבו לרשות הרבים בשבת מביאה הגמרא בדף מב ע"א את דבריו של אביי, הקובע שמצוות נטילת לולב מתקיימת ברגע הגבהת הלולב, ואין צורך במעשה נוסף. דין זה עורר דיון גדול בין הפוסקים: אם נטילת הלולב היא ההגבהה עצמה, כיצד יכול אדם לברך על מצווה זו "עבור לעשייתה"? הלוא מרגע שנטל את הלולב בידו הוא כבר יצא ידי חובתו!

הפוסקים הציעו פתרונות רבים לבעיה זו, כגון לברך עוד קודם הגבהת הלולב, לאחוז את האתרוג הפוך עד לאחר הברכה, לכוון במפורש שלא לצאת ידי חובה עד לאחר הברכה ועוד. אנו נתמקד בחידושו של הרא"ש בפרקנו (סימן ל"ג):

"אי נמי משום דלא נגמר מצות הלולב עד אחר הנענוע... כדקאמר לעיל בפירקין מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו נכנס לבית הכנסת ולולבו בידו קורא שמע ומתפלל ולולבו בידו, אף על פי שכל אלו הדברים אינן מעכבין, מכל מקום הואיל ויש בהן מצוה מן המובחר חשיב כעובר לעשייתן..."

הרא"ש מחדש שמצוות הלולב נמשכת כל זמן שהאדם אוחזו בידו, ואינה מסתיימת לחלוטין בעת ההגבהה, ולכן אפשר לברך לאחר ההגבהה. הקביעה שבמצוות שעשייתן נמשכת לאורך זמן אפשר לברך גם במהלך עשיית המצווה אינה חדשה, ואף הרמב"ם (ברכות יא, ה) קיבל אותה:

"העושה מצוה ולא בירך, אם מצוה שעדיין עשייתה קיימת – מברך אחר עשייה, ואם דבר שעבר הוא – אינו מברך. כיצד? הרי שנתעטף בציצית או שלבש תפילין או שישב בסוכה ולא בירך תחלה – חוזר ומברך..."

אולם הרמב"ם לא הזכיר את פתרונו של הרא"ש לבעיית הברכה על הלולב, ופסק (בהלכות לולב ז, ו) שיש לברך קודם הגבהת הלולב. יתכן שהדברים קשורים לאופי דין 'עובר לעשייתן' בברכת המצוות. בעיוננו לדף ל"ט הצענו שני הסברים לכך שברכה לאחר עשיית המצווה אינה מועילה:

א.      הברכה היא תנאי לקיום המצווה, אם מפני שהיא מתירה לאדם לגשת אל הקודש ולקיים מצווה ואם מפאת ההנאה הרוחנית המתלווה למצווה, הכרוכה בברכה מעין ברכות הנהנין.

ב.      הברכה מכינה את הקרקע לקיום המצווה ומכוונת את דעתו של האדם לקיום המצווה כראוי.

על פי הטעם הראשון מסתבר שיש להימנע מאיחור הברכה כלל, ואין לברך גם בשעה שהמצווה עדיין מתקיימת, שהרי סוף סוף את החלק שקדם לברכה עשה האדם שלא בהיתר. רק אם האדם שכח לברך קודם המצווה, עדיף שיברך בשעת המצווה כדי שלפחות החלק שלאחר הברכה ייעשה כראוי.

לעומת זאת, על פי הטעם השני יש מקום לדחות את הברכה מעט ולברך בשעת קיום המצווה – אף אם החלק שקודם הברכה ייעשה בלא כוונה מספקת, אין בכך איסור אלא רק חיסרון בכוונת המצווה, ולכל הפחות החלק שלאחר הברכה ייעשה מתוך התודעה הרצויה.