סוכה | דף מא | מנהגם של אנשי ירושלים

הגמרא בדף מא ע"ב מספרת על מנהגם של אנשי ירושלים, שלא היו מניחים את הלולב מידם לאחר הנטילה במשך זמן ארוך:

"כך היה מנהגן של אנשי ירושלים: אדם יוצא מביתו ולולבו בידו, הולך לבית הכנסת – לולבו בידו, קורא קריאת שמע ומתפלל – ולולבו בידו, קורא בתורה ונושא את כפיו – מניחו על גבי קרקע, הולך לבקר חולים ולנחם אבלים – לולבו בידו, נכנס לבית המדרש – משגר לולבו ביד בנו וביד עבדו וביד שלוחו. מאי קא משמע לן? להודיעך כמה היו זריזין במצות".

מדוע ראוי להאריך את זמן האחיזה בלולב ככל האפשר?

הסבר אפשרי לכך מבוסס על דבריו של הירושלמי בפרקנו, העוסק במשנה הקובעת ש"בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה" ומרחיב זאת לכל ירושלים: "'ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים' – בירושלם". מדרשה זו נראה שמצוות נטילת לולב בירושלים, כמו במקדש, היא מכוח הציווי "ושמחתם לפני ה' אלוהיכם" ולא רק מכוח הציווי "ולקחתם לכם ביום הראשון". חובת "ושמחתם" אינה מתקיימת רק ברגע הלקיחה, והיא נמשכת לאורך כל היום – ככל שהאדם מחזיק בלולב יותר זמן, כך הוא מהדר במצוות "ושמחתם".

הבנה זו מתאימה לגרסת הירושלמי, שלפיה "כך היה המנהג בירושלים", ולא "כך היה מנהגן של אנשי ירושלים" כפי שמופיע בבבלי: המנהג הייחודי הזה מיועד דווקא לעיר ירושלים, הנחשבת חלק מן המקדש, ואף לאנשים ממקומות אחרים המתאכסנים בעיר, אך לא לאנשי ירושלים הנמצאים במקומות אחרים.

הסבר שונה עולה מדבריו של הריטב"א במסכת פסחים (ז ע"ב):

"ואפשר דלמ"ד דמצות אינן צריכות כוונה לצאת שהלוקח לולבו כדי ללכת לבית הכנסת אין לו לסלקו מידו ליתנו לאחרים או להניחו בשום מקום עד שיברך בו, [כי] כשסילקו מידו וכבר יצא בהגבהתו לגמרי מן התורה כשחוזר ונוטלו ומברך נמצא שאין הברכה באה על מצות התורה כלל אלא על נענוע, שאינו אלא שיורי מצוה מדבריהם".

מדברי הריטב"א נראה שמצוות הלולב נמשכת עד שהאדם מניחו מידו, ואינה מסתיימת לאחר ההגבהה. לכאורה היה מקום לדמות זאת למצוות נוספות שבהן המצווה נמשכת בכל עת שהחפץ על גופו של האדם, כגון תפילין וציצית. על פי הבנה זו מסתבר שגם מחוץ לירושלים תפקידם של ארבעת המינים הוא להשרות על האדם שמחה ולהכניסו לאווירה הייחודית של חג הסוכות.

אולם מדברי הריטב"א עולה שבניגוד למצוות ציצית ותפילין, מצוות הלולב מסתיימת כשהאדם מניח את הלולב מידיו, ואינה נמשכת לאחר שהאדם נוטל אותו שוב. לפי זה נראה שיסודה של מצוות הלולב הוא אכן הלקיחה הראשונית, אלא שעוצמתה וחשיבותה של הלקיחה נקבעות לפי משך הזמן שהאדם אוחז את הלולב בידו – ככל שהלקיחה נמשכת זמן רב יותר כך גדלה השפעתה הרוחנית על האדם. על פי הבנה זו יש להסביר שאנשי ירושלים שנדרשו להניח את הלולב מידיהם לצורך קריאת התורה או ברכת כהנים, כפי שנאמר בברייתא, לא חזרו ונטלו אותו שנית, והסתפקו בנטילה הראשונה.

מו"ר הרב ליכטנשטיין, בספרו 'מנחת אביב' (עמ' 253 הערה 13), הציע הסבר נוסף, המרחיב במידה מסוימת את הסברו של הריטב"א: הארכת משך החזקת הלולב לא רק מחזקת את עוצמתה של ה'לקיחה', אלא מעצבת את אופיו של היום. הרא"ל מדמה זאת לאכילת מצות בחג הפסח: על אף שהחובה לאכול מצה נוהגת רק בלילה הראשון של החג, אדם האוכל מצות לאורך כל החג מחזק את מעמדו של היום כ"חג המצות". האוחז בלולב מבליט ומנכיח אותו, ומחזק בכך את אופיו הייחודי של חג הסוכות, חגם של ארבעת המינים. על פי הבנה זו מסתבר שגם לאחר שהאדם הניח מידיו את הלולב, עדיין יש תועלת בלקיחתו שנית.