סוכה | דף לג | זה א-לי ואנווהו

אגב הדיון בשאלת "יש דחוי אצל מצוות" מזכירה הגמרא בדף לג ע"א את מחלוקתם של רבי יהודה וחכמים ביחס לאגד הלולב – האם חובה לאגוד את הלולב. הגמרא מסיקה שאף חכמים, הסוברים שלולב אינו צריך אגד, מודים שלכתחילה יש לאוגדו משום "זה אלי ואנוהו". מפירושו של רש"י לעיל בדף י"א נראה שהצורך באגד הלולב לפי דעה זו נובע מכך שהלולב האגוד נאה יותר:

"ואנוהו – התנאה לפניו במצות: סוכה נאה, לולב נאה, ציצית נאה".

אולם בעל האבני נזר דייק מדברי רש"י בהמשך הסוגיה שדרישת "ואנווהו" בלולב אינה רק דרישה ללולב נאה. הגמרא בעמוד ב' עוסקת בדרכי הקשירה של לולב שאגדו הותר ביום טוב, ורש"י כותב על כך:

"שמעינן מהכא דבעינן בלולב קשר גמור, שיקשור שני ראשי האגד, והאוגדן כאגודה של ירק לאו אגד הוא, ואפילו רבנן, דפליגי עליה דר' יהודה ואמרי לולב שאינו אגוד כשר, מודו דמצוה לאוגדו, כדתניא לעיל משום 'זה אלי ואנוהו'".

אם כן, לדעת רש"י גם חכמים, הסוברים שיש לאגוד את הלולב רק מדין "זה אלי ואנווהו" מודים שיש צורך בקשר של ממש, ולא די בקשר עניבה. על כך שואל האבני נזר (אורח חיים סימן תל"ג): אם כל מטרת האגד היא לייפות את הלולב, מה אכפת לנו באיזה קשר הוא אגוד? במה נאה קשר גמור יותר מקשר עניבה? מכאן מוכיח האבני נזר דין "ואנווהו" בלולב אינו קשור ליופיו של הלולב:

"אך הענין... צריך לאחוז הג' מינים לכתחילה ביד אחד, שיהי' לקיחה אחת, ושוב משום 'ואנוהו' חובה לאגדן שיהי' לקיחה אחת לגמרי, דומה למה שאמרו דמצוה לאכול מצה לתיאבון משום הידור מצוה, כיון דאכילה הוא רק כשנהנה חשיב הידור מצוה כשנהנה יותר, הכא נמי כיון דמצוה לכתחילה לקיחה אחת ביד אחד הוי הידור מצוה אם הם אחד יותר".

לא נעסוק כעת בשאלה כיצד מוכיח האבני נזר שלכתחילה יש ליטול את הלולב, ההדס והערבה כאחד, ונסתפק בכך שלדעתו דין "ואנווהו" בלולב קשור להקפדה יתרה על כוונת התורה, גם אם אינה מצווה גמורה ואינה מעכבת. כפי שאכילת המצה לתיאבון מהודרת יותר מאכילתה על השובע, כך לקיחת שלושת המינים הללו כאחת היא מצווה לכתחילה, ואגידתם ביחד היא הידור והתנאוּת במצוות. כך גם עולה מלשונה של הגמרא, שלא אמרה שהמצוות עצמן צריכות להיות נאות, אלא אמרה "התנאה לפניו במצוות" – האדם הוא המתנאה לפני קונו באמצעות קיום המצוות בהידור. הידור זה עשוי לעיתים להיות הידור ביופי, אך לעיתים הוא הידור המתבטא בהקפדה על עקרונות הלכתיים נוספים, אף שאינם מעכבים את המצווה.