הדס שנקטם ראשו

הדס שנקטם ראשו / טל ורדי

קושטא דמילתא גליון א' (סיון התשפ"ב)

נאמר במשנה (סוכה לב:) שהדס שנקטם ראשו פסול. אך במשנה בדף לד: נאמר ״ר׳ טרפון אומר אפילו שלושה קטומים״, ומשמע שהדס שנקטם ראשו כשר. ובגמ׳ נפסק הלכה כרבי טרפון.

לשיטת הרי״ף לכאורה מדובר במחלוקת סוגיות: ^[1]

״תני עולא בר חנינא נקטם ראשו ועלתה בו תמרה כשר. ואסקינא הלכתא לקמן כרבי טרפון דאמר אפילו שלשתן קטומים. הלכך לא שנא עלתה בו תמרה, ולא שנא שלא עלתה בו תמרה כשר:״ (סוכה טו: בדפי הרי״ף)

 הרי״ף מסביר שהדין של עולא בר חנינא רלוונטי רק אם נאמר שהדס שנקטם ראשו פסול. אבל ההלכה שהדס שנקטם ראשו כשר בכל עניין.

לעומתו בעל המאור נוקט בפירוש אחר:

״וי״מ ההיא דאמרי׳ אפילו ג’ קטומים לא שיהא נקטם ראשו. אלא כגון שנקטמו מן הבקעות שענפי ההדס תלוין בה, ונפשחו ממנו הבדין.״ (שם ד״ה תני עולא)

העיר הראב״ד בהשגות שם (ד״ה וי״מ): ״א״א, ולמה כיסה מי הוא המפרש, וכבר נודע מכמה שנים כי אני הוא המפרש.״

לפי שיטת הראב״ד, גם ר״ט יודה שכאשר נקטם ראש ההדס עצמו פסול. מה שר״ט הכשיר, הוא הדס שנקטמו הענפים הנוספים היוצאים מראשו, ולא ראש ההדס עצמו.

צריך להבין, במה נחלקו הראב״ד והרי״ף.

הרי״ד הסביר:

״וטעם דידיה גבי הדס משום דענפיו חופין את רובו, וכי נקטם ראשו לא מתחזי כולי האי ואכתי הדר הוי״. (פסקי הרי״ד לה. ד״ה תניא ר׳ ישמעאל)

נראה מהרי״ד שדין הדר הוא דין הדר כללי. אין התמקדות על פרטים ספציפיים בהדס, אלא מסתכלים על הדס כאחד בשילוב כל המרכיבים. קטימת הדס נבלעת בין כל העלים ולכן נקטם ראשו כשר. לשון אחר: קטימת ראש ענף ההדס טפל בהסתכלות פשוטה על ההדס.

אך לדעת הראב״ד דין הדר הוא דין פרטני על כל חלקי ההדס בנפרד. לכן אף אם הקטימה אינה ניכרת משום שהעלים חופין, מ״מ הרי גזע ההדס כשלעצמו פגום, למרות שאיננו ניכר, ולכן פסול.

לעומתו הרמב״ן במלחמות הסביר בשיטת הרי״ף:

 ״משום שהדס בעבותו תלוי הדרו, שעליו חופין את עצו, מה שאין כן בשאר מינים״.

ונראה לשיטתו, שדין הדר תלוי רק בעלים, והענף הוא רק משמש להחזקת העלים והכשרם. ולכן נקטם ראש ההדס כשר.

ונראה לי שמחלוקת זו תלויה בהבנת מצוות ארבעת המינים.

כתב החינוך (מצוה שכד): ״לפי שימי החג הם ימי השמחה גדולה לישראל, כי הוא עת אסיפת התבואות ופירות האילן בבית, ואז ישמחו בני אדם שמחה רבה. ובהיות השמחה מושכת החומר הרבה ומשכחת ממנו יראת אלקים בעת ההיא, ציונו השם יתברך לקחת בין ידינו דברים המזכירים אותנו כי כל שמחת ליבנו לשמו ולכבודו.״

החינוך מסביר שדין ארבעת המינים, בא על שמחתנו הגדולה מתבואת השדה. ולכן ה׳ ניתב שמחה זו למצוות ארבעת המינים, פן נשכח חסד ה׳ עלינו. מדובר בדין שמחת הפירות.

לעומתו כתב רבנו בחיי (ויקרא כג, מ): ״ע״ד הפשט ארבע מינין אלו הם גדלים על המים, וצריכים להשקות מים יותר משאר פירות. ולכן נצטוינו בחג הסכות שהוא זמן נסוך המים והוא יום הדין על גשמי השנה, שנרצה לה׳ על המים עם ד׳ מינין אלו המורים על המים״

לפי רבנו בחיי, נטילת ארבעת המינים היא מדין רצוי והודאה  על המים שנתן ה׳ על הארץ.

וכך ניתן להטעים את  מחלוקת הרי״ד והרמב״ן. אם נאמר שד׳ המינים באים על שמחת הפירות, הרי מראה ההדר הכללי של הפירות הוא החשוב, שעיקר השמחה באה על הפירות. ולכן הדס שנקטם ראשו כשר, כי ההדס ככלל נראה מהודר. אך אם נסביר שד׳ מינין באים כרצוי על המים, לא אכפת לנו מהגזע של ההדס, רק מהעלים כדעת הרמב״ן. העלים וצבעם הירוק הם המעידים על כמות המים שנתנה בארץ, ואילו קטימת ראש ההדס היא מעשה ידי האדם ביחס לפרי. אין כאן פגם ביחס לשבח המים בארץ (לעומת הדס יבש).

בדומה מעט לשיטת רבנו בחיי בד' מינים, אפשר לראות הסבר דומה בהדס שמעצב פסולים בהדס בפירושו של רבי  חיים פאלאג׳י:

״נראה דפסלו בגמרא שם בסוכה דל״ב ע״ב הירדוף אמר אביי דרכי דרכי נעם, רבא אמר האמת והשלום אהבו. ופרש״י וזה אינו אמת ולא שלום שהוא עשוי לסם המות יע״ש, וכיון דכנגד תמורת מות חיים, לכך בקשו שיהיה הדס דהוא גימטריא חיים״ (נפש חיים, מערכה ל׳, אות י״א)

ואפשר לומר, שהדס גימטריא חיים, והבסיס לקיום החיים הם המים. ולכן דין הדר מתעצב לפי עיקרון טעם המצווה, שבא כניסוך על המים.

ברם קשה על ההסבר ברמב״ן. אם עיקר המצווה היא על המים, ולפי הבנה זו מוגדר דין הדר, מדוע באתרוג ובלולב יש פסולים שאינם קשורים כלל לטעם המים? (דין חזזית, נקטם ראש הלולב ועוד)

בכדי ליישב קושיא זו, ניתן לומר שיש שני דינים ברמב״ן. המילה הדר בפסוק נאמר בסמיכות ללולב ואתרוג, ואילו לערבה והדס לא. ^[2]

 דין אתרוג ולולב שונה מדין ערבה והדס. אתרוג ולולב באו כשבח על הפירות (שנאמר בתורה כפת תמרים), ולכן לגביהם הסבר החינוך יעבוד. לעומת זאת לעניין הדס וערבה, נסביר כדעת רבנו בחיי, שהם באו כשבח על המים, ולכן בהם לא שייך פסולי הדר המאפיינים שבח פירות.

הדס שנקטם ראשו וקטימתו ניכרת

הנפקא מינה בין הסבר הרי״ד להסבר הרמב״ן בשיטת הרי״ף, היא הדס שנקטם ראשו וקטימתו ניכרת. כלומר אין עלים כלל באזור הקטימה. לדעת הרי״ד הדס זה יהיה פסול, משום שהקטימה ניכרת לעין ויש פסול הדר כללי. לדעת הרמב״ן כל ההדר בהדס הוא דווקא העלים, ולכן אף אם הקטימת ראש ההדס ניכרת, מ״מ אין בענף עצמו דין הדר כלל.

באמת מצינו בשו״ת בית דוד, לרבי יוסף דוד אב״ד שאלוניקי (אורח חיים ס׳ ת״נ) שאסר לולב שקטימתו  ניכרת:

״בשם הראש וז״ל והא דמכשירינן בהדס קטום טפי מלולב וערבה פי׳ הרב ר׳ ישעיה משום שענפיו חופין את עציו ואין קטימתו נראית כל כך ע״כ. והשתא כיון דהטעם הוא מפני שענפיו חופין קטימתו. אם כן אין להכשיר אלא כשהוא בענין שענפיו חופין קטימתו. אבל כשיש מקצת מראש העץ ערום בלא עלין וקטימת נראית, להדיא ודאי פסול לכ״ע. לכך היו הרבנים ז״ל נוהגים ומצויים לחותכו באופן שלא יהא נראה קטימתו.״

לעומת זאת תפס החזון איש כרמב״ן:

״ויעויין בלשון הרמב״ן במלחמות שכתב וז״ל משום שההדס בעבותו וכו׳, נראה שהכוונה שטבע הקטימה אין מפסיד צורתו כמו בשאר מינין שהדרתן בראשן, אבל הדס הדרת צורתו הוא חיפויו ועליו, ולכן נראה דגם חשיבת הראש אין כאן, שאין הדרו מתיחס אל ראשו.״ (ס׳ תרמו אות ל)

ועיין בסופו שגם לדעת הרי״ד יש לומר לא פלוג רבנן.

שיטת רש״י בסוגיא

אומר רש״י (ד״ה ר״ט):״דלא בעי הדר בהדס״

רש״י מחדש שאין כלל דין הדר בהדס. וצריך להבין מניין לו זה.

מהמאירי ניתן לדלות הסבר לשיטת רש״י:

״יש שמקשים למה שפירשו בה גדולי הרבנים, דהדר לא קאי אהדס והוא הדין בערבה, דא״כ יבש אמאי מפסיל בהו. אלא שזו לדעתי אינה קושיא, דמאחר שיבשותן פריכה ביד הרי הן כמי שאינן. ומ״מ אפשר דהדר לא קאי אלא אתרוג ולולב דסמיך ליה״

המאיר מבין שניתן לקרוא את הפסוק כך שהמילה הדר סמוכה רק לאתרוג וללולב ולכן רק בהם בעינן דין הדר. הדס יבש פסול משום שהוא כאינו, אין עליו שם ׳הדס׳ יותר.

רש״י מפרש (לג. ד״ה ובראש כל אחד): ״שהיו עלין לחים בראשי הבדים, אבל באמצעם לאו הדר הוא״. ומשמע שכן יש דין הדר בהדס לדעת רש״י, ולא שהדס יבש נחשב כאינו, כפי שהסביר המאירי.

ולכן נראה לי, שיש שני סוגי פסולי הדר לדעת רש״י. יש פסול הדר שהרי היא גנאי וכיעור, ויש פסול הדר שהוא חוסר שיבוח, אבל איננו גנאי.

רש״י מפרש לגבי לולב היבש (ד״ה יבש): ״דבעינן מצוה מהודרת דכתיב ואנוהו״. יש ״ואנוהו״ הפוסל אפילו בדיעבד, ויש ״ואנוהו״ שהוא רק לכתחילה^[3].

״התנאה לפניו במצות סוכה נאה לולב נאה״ (שבת קלג:). סוכה נאה זה רק דין לגבי נוי ויופי המצווה, ורק לכתחילה. מתי ״ואנוהו״ יפסול בדיעבד? כאשר יהיה מציאות גנאי על המצווה.

הדס יבש הוא גנאי להדס. נאמר על יבש בירושלמי (סוכה ג׳ א׳): ״רבי אבין בשם רבי יודה בר פזי, היבש פסול על שם לא המתים יהללו י-ה״. היובש מכער את ההדס ועל כן הדס יבש יפסל אפילו בדיעבד בהדס.

לעומת זאת נקטם ראשו, הרי הוא רק חוסר הימצאות חלק מענף ההדס, (שאין להדס שום ראש מיוחד, עיין רשימות שיעורים סוכה לד: ד״ה ברם) ובמקרה זה אין גנאי, אלא חוסר נוי ויופי. ועל כן כשר.  

הדס במדבר

״ואמר רבי יוחנן, כל הלומד תורה ואינו מלמדה דומה להדס במדבר.״ (ראש השנה כג.)

רבי יוחנן מסביר, שאדם שאיננו משתף חידושיו בתורה, דומה להדס במדבר.

מצד עצמו עליו ירוקים ומלאים, ריחו נהדר ומראהו מרהיב.

אך מיקומו במדבר. אין אף בריה שתהנה ממנו. כל הדס בסופו כלה. תהליכי הזמן עושים את שלם, וייבושו עתיד להגיע. אין אף אחד שיהנה מריחו. השמש קופחת מכחידתו והרי הוא נעלם. יש להדס ערך כשלעצמו והוא טוב מצד עצמו. אך הוא מפספס חלק משמעותי מתפקדו - לימוד הרבים. לימוד תורה שמגיע לרבים אחרים, הרי כולם נהנים מריחו ומשתבחים בו, והגיע לתכליתו. אלא שיש תהליכים ומטרות קודמים לכך. כך מסביר הראשון לציון הרב בן-ציון מאיר חי עזיאל:

״אין אדם לומד תורה אלא במשא ומתן עם אחרים, שמתוך משא ומתן מתבררת ומתבהרת ההלכה [...] ת״ח שנושאים ונותנים בהלכה באמונה, מחדדים זה את זה ומנעימים זה לזה בהלכה. ואין תורה מתקיימת בידי לומדים אלא שמלמדים אותה ברבים באמונה וביושר לבב לשם למוד תורה והגדלת תורה. וכל הלמד ואינו מלמד את האחרים — מוטב שנהפכה לו שליטתו על פניו, והרי הוא דומה להדס במדבר (ר״ה כג.) שאין בני אדם העוסקים ביושבו של עולם נהנים ממנו״ (הגיוני עזיאל שער ד, אמונה צרופה ז׳)

הרב עזיאל אומר, שכדי שדברי התורה יהיו ראויים לכשעצמם, הם צריכים לנבוע מלימוד משותף. לימוד משותף מחדד את הסברא ומייצר הלכה הגונה. אלא שלימוד זה צריך להתבצע בנועם ולא מתוך להתנגח חלילה. ״מנעימים זה לזה בהלכה״. מזכיר מאוד את דבריו של רש״י (ב״מ פה. ד״ה דלא ניטרדיה) ״ואמוראים שבארץ ישראל לא היו בני מחלוקת, ונוחים זה לזה כשמן כדאמרי׳ בסנהדרין (כד.) ומייישבן את הטעמים בלא קושיות ופירוקן.״

וכתב על זה המהרש״א (שם):

״הא ודאי דגם בני א״י הוו מקשים ומפרקין ... כדאמרינן לעיל בר׳ יוחנן גופיה דאמר על ר״ל דהוי מקשי ליה כד קושיות ומפרקינן ליה.

אלא  שהיו מעיינין ומתקנים כל דבר על בוריו והשמועה יוצאה לאור ... משאין כן בני בבל, שאפשר היו מפלפלים דוגמת חילוקים שבדור הזה אשר כל מי שיודע לכיון על הצד יותר בפלפול של הבל הרי זה משובח. וכל אחד מכווין לדחות את חבירו כדקרי להו מחבלים שאין נוחים זה לזה בהלכה.״ 

לימוד תורה שמגמתו היא לייצר בנייני סרק באוויר ומתבטא בניגוח תמידי ראוי לתעניותיו של רבי זירא. אין זה אומר שלא צריך ללמוד בעומק יסוד הסברא ולהקשות כשצריך. אבל המגמה צריכה להיות חיפוש האמת וחידוד היסודות. חיפוש אסתטיקה והרחקת לכת היא נאה לבריות, אך אל לנו להחטיא את המטרה. עלינו להסביר את דברי חז״ל על פי האמת הנראית לכל דיין שעיניו בראשו. להבין את המשמעויות וההשלכות של הסברנו בדיני התורה, ולשאול עצמו תמיד האם זה אמת.

״איכא דאמרי כל הלומד תורה ומלמדה במקום שאין ת״ח דומה להדס במדבר, דחביב״ (ראש השנה כג.)

רבנו יוסף חיים  מסביר טיבותו של הדס זה:

״נראה לי בס״ד, מדבר דנקיט באופן הראשון הוא מדבר שמם שאין בו עוברים ושבים, ולכן אין הנאה מהדס הנטוע שם. אך במדבר דנקיט באופן זה השני, הוא במקום הישוב שהכל עוברים ושבים בו, ורק הוא מקום הפקר, דכל קרקע שהיא חוץ לגנות ופרדסים נקראת רשות הרבים שהוא מדבר. ובזה הכל נהנים כי הנטוע תוך הגינה מי יוכל להכנס שם כדי שיהנה, רשות היחיד היא.״ (בן יהוידע, ר״ה שם)

הבן איש חי מסביר שמדובר במקרים שונים. הדעה הראשונה מדברת במדבר כפשוטו, ולכן אין להדס זה ממשות. הדעה השניה מדברת ברשות הרבים, שהוא כמו מדבר, ושם כל באי עולם מגיעים להנות מהדס זה. התורה צריכה להתפרש ולהתרחב ברשות הרבים, ולא להישמר למעטים במגדל השן.

התורה האיכותית צריכה להתרחב לכל באי עולם, לא רק ליושבי תמיד בית המדרש.

העברת התורה ממורים לתלמידים היא היא התורה שבעל פה. והרחבת התורה היא היא העמידה של כל ישראל בסיני. בהמשך דבריו הביא הבן יהוידע שהדס הוא מייצג את התורה שבעל פה (ע״פ הסוד), שעיקרה הוא העברת התורה מדור לדור, עי״ש.

סיכום

בסוגיית הדס שנקטם ראשו מצינו דעות מן הקצה אל הקצה. דעת בעל המאור שהדס נקטם ראשו פסול, משום שיש דין הדר על כל מרכיבי ההדס בנפרד. המשנה שמכשירה הדס שנקטם ראשו מדברת בקטימת הענפים היתרים היוצאים מראשו, ולא ראש ההדס עצמו.

דעת הרי״ד שדין הדר הוא הדר כללי, הסתכלות אנושית על החפץ והאסתטיות שבו. הנראות הזו היא הקובעת האם ההדס יהיה כשר. לדעת הבית דוד, אם הקטימה ניכרת לעין האדם, הרי הדס זה פסול, כיון שאיננו נאה וגנאי בעיני האדם המתבונן באופן פשוט. אך אם הקטימה איננה ניכרת והעלים חופים את הקטימה, הרי הדס זה כשר.

לדעת הרמב״ן כפי שהסבירו החזון איש, הדין ההדר טמון רק בעלים. ולכן קטימת ראש ההדס איננה רלבנטית, שאיננו חלק מן העלים.

תלינו מחלוקת זו במחלוקת טעם ד׳ המינים. אם נאמר שד׳ המינים באים כשבח על הפירות, הרי יש לראות את דין ההדר הכללי כפועל. הפרי צריך להיות מהודר בנטילתו לפי ה׳. אך אם ד׳ המינים בא כשבח על המים, ההדר יתאפיין בהתאם לכך ויתבטא בצבעם של העלים, שהם מעידים על כמות המים, ולא בראש ההדס. עכ״פ יודה הרמב״ן באתרוג ולולב שמתפקדים כשבח על הפירות.

לסיום ראינו את דעת רש״י, שאפשר להסבירו ולחלק בין חוסר תוספת הדר, לבין פגם וגנאי שלילי. להדס אין ראש מיוחד ואין כאן גנאי גדול אלא חוסר תוספת הדר, בניגוד לשאר ראשי המינים. אך לעניין יובש ההדס, רש״י יפסול מטעם הדר שהרי זה גנאי ופגם שלילי המונע הדר. ולסיום קינחנו בדברי פרפראות בעניין משמעותו הסימבולית של ההדס בנוגע להפצת תורה ולמידתה כראוי.