כלי שני בשבת ככלי אכילה

כלי שני ככלי אכילה / אביעד בר אשר

קושטא דמילתא גליון ה' (חשון התשפ"ג)

הקדמה

מקובל לחשוב שכלי ראשון ושני בשבת הם מההלכות שצריך קודם להתחזק באמונת חכמים כדי לדעת להסביר. ואכן, הסיבה לכך נראית ברורה: מניין לחז"ל שכלי ראשון בשבת יכול לבשל, והעושה כן חייב סקילה, ואילו אותו הדבר מותר בכלי שני לכתחילה? הקושי מתחדד לאור העובדה שייתכן שעל כלי ראשון בחום מועט יחסית (כ-50 מעלות) יהיה חייב, ואילו על כלי שני בחום רב (90 מעלות לצורך העניין) יהיה מותר לגמרי. לצורך בירור שאלה זו, נסקור בקצרה שלוש סוגיות, וננסה לתת מענה מחודש לשאלה זו:

הסוגיות

מסקנת הגמרא בשבת (מ ע"ב) היא שמותר לחמם שמן ולבשלו בכלי שני בשבת, כך ע"פ הגרסא המופיעה אצלנו, ברש"י ובתוספות. ואע"פ "שהפשרו זהו בישולו", דהיינו ששמן נחשב למבושל כבר משעה שהאש הפשירה אותו וטרם הגיע לחום רב, מכל מקום, כיוון שכלי שני אינו מבשל – מותר. משמע מזה שלא אכפת לנו מכך שהשמן מגיע בפועל לכדי בישולו הנדרש, מכיוון שכלי שני מוגדר ככלי שאינו מבשל – מותר לכתחילה.^[1] כך היא הבנת התוספות (שם) בסוגיה, שיש בישול דווקא בכלי ראשון משום שדפנותיו חמות ומחזיק את החום לזמן רב ומתבשל, אולם בכלי שני שאין דפנותיו חמות לא אומרים כן.

ברם, הרשב"א שם גרס "הפשרו הלא זהו בישולו", אלא חימומו הוא בישולו. ולכן כלי שני אינו מבשל, משום שאינו מגיע בכלי שני לרתיחה כ"כ עד שיבשלנו. ומשמע מדבריו שחלק על דברי התוספות הנ"ל, ולדעתו אין מלאכת בישול תלויה בכלי ראשון או שני בעצם, וכל החלוקה ביניהם היא מצד מידת החום על פי רוב, שבד"כ כלי שני אינו חם כ"כ בעניין שמגיע לחום שהיד סולדת. ולפיכך, אם היה הכלי שני בחום רב מאוד אכן אין חילוק בין כלי ראשון לשני.

והנה בגמרא שבת (מב ע"ב) נחלקו אמוראים בשאלת בישול מלח: יש אומרים שמתבשל אף בכלי שני, וי"א שמתבשל בכלי ראשון דווקא, אפילו אינו על האור. למסקנת הגמרא משמע (וכך הבינו רוב הראשונים) שלא כדברי אלו ולא כדברי אלו, אלא שמלח מתבשל דווקא כאשר האור מהלך תחתיו.

סוגיה יסודית נוספת בדיון זה מופיעה בסוף המסכת (קמה ע"ב) לגבי קולייס האיספנין (דג מליח) שם מבואר שהדחתו זהו גמר מלאכתו ומתבשל בזה וחייב משום בישול (כפשט רש"י שם, ודלא כהבנת השפת אמת עי"ש). והסכימו הר"ש משאנץ ור"ת (תוספות שבת לט ע"א) שהדחה זו נחשבת לכל היותר כבישול בכלי שני, אם לא שנחשב כעירוי מכלי שני. על כל פנים למדנו, שלמרות הכלל שראינו לעיל ש"כלי שני אינו מבשל", במקרים מסוימים כלי שני אכן מבשל, והחיוב הוא מן התורה עי"ש.

שיטת הרשב"א

והנה רבו ההסברים בדבר זה, מה ראו כלל לחלק בין כלי ראשון לשני ולא בין רמות חום, שהרי פעמים רבות שכלי שני יכול להגיע למידת חום רבה ולבשל טפי ממה שכלי ראשון שהוסר מן האש וחומו מעט למעלה ממה שהיד"ס יכול לבשל. והרשב"א (לעיל), וכן היראים (מטעם אחר) סבורים שאה"נ כל דבר שמתבשל מכח חום האש ומגיע לידי בישולו – חייב משום בישול ואסור מן התורה. אולם, הסבר זה מתעלם כמעט לגמרי מכך שהגמרא העניקה יחס רב לשאלה האם מדובר בכלי ראשון או שני, מבלי שיהיה הדבר תלוי בשאלה – האם היד סולדת או לא. ואדרבא, משמע מדברי הגמרא לעיל שמדובר באמירה עקרונית – "ש"מ כלי שני אינו מבשל". וכן ממה שנחלקו אמוראים בגמרא לגבי מלח האם מתבשל בכלי ראשון או שני וכו', ולכאורה יפלא –  מה שייך לחלוק בדבר זה אליבא דהרשב"א, וכי נאמר שמי שאסר מלח בכלי שני דיבר על חום גבוה יותר ואילו המתיר בכלי ראשון דיבר על חום נמוך יותר?

טעם כלי שני

נראה אם כן שיש טעם וגדר אחר בעניין זה. דהנה מצינו שנחלקו האחרונים לגבי היתר בישול בחמה, שמבואר בגמרא (לט ע"א) שמותר לכתחילה לבשל בה, ורק בתולדותיה גזרו רבנן אטו תולדות האור. דאפשר שהטעם שמותר בזה לכתחילה הוא משום שמצינו במשכן שהיה הבישול באש, וכל מה שאין בו בישול באש אינו בכלל האיסור, כמו שכתב בקרית ספר להרב המבי"ט (פ"ט מהל' שבת). אולם הנו"ב (יו"ד סי' מ"ג) כתב, דאין הטעם משום דבעינן דומיא דמשכן, אלא משום שאין זו דרך בישול. ואכן נראה בהכרח להסביר כן אף בדעת הרב קרית ספר, דמה סברא לומר דדווקא באש דומיא דמשכן, וכי נאמר דבעינן דומיא דמשכן ואין חייב אלא כאשר עושה ככל פרטי המעשה ובאופן הנעשה במשכן דווקא. אלא נראה וודאי שהדבר תלוי במהות העניין ותכליתו, וכיוון שעניין הבישול הוא תיקון דבר ע"י חום, ודרך החימום והבישול הוא באש, דאין דרך בני אדם לבשל בחמה – ומטעם זה ג"כ לא היה כן במשכן, דשם לא עשו אלא כפי עיקר המלאכה (ראה תוספות שבת צד ע"א ד"ה ר"ש).

עוד מצינו במלאכות אחרות חידוש גדול, והוא שאע"פ שמלאכה מסויימת תהיה אסורה מן התורה באופן מסויים, אעפ"כ יש ויהיה הדבר מותר לכתחילה . לדוגמא, במלאכת דש, דיש איסור מן התורה להוציא ולגלות דבר המכוסה בקליפתו, כמבואר בדף עג ע"ב (בהבנת רוב הראשונים בסוגיה דדש ראה תוספות שם, ולעומתו רש"י ור"ח ואכמ"ל) אעפ"כ מבואר באחרונים (ראה מג"א ומשנ"ב) דאין הדבר שווה בכל דבר מאכל, והרי מותר לאכול הגרעינים בשבת, אע"פ שהוא דומה במעשה ובתכלית לגמרי להסרת התמרים ממכבדותיהם (ע"פ התוספות לעיל). אלא שזו מלאכת השדה, וזו מלאכת הבית. וכן מצינו להדיא בגמרא לגבי בורר, שאע"פ שיש איסור גמור בהפרדת פסולת מן המאכל, כאשר הדבר נעשה בדרך אכילת האדם ושימושו – הרי יש בזה היתר גמור באופנים המבוארים שם. עוד מצינו חידוש גדול ברשב"א שהתקבל כעיקר (שלא כדברי השל"ג), והוא שאף במלאכת טוחן שייך היתר, שאם הוא בסמוך לאכילתו, תהיה הטחינה מותרת לכתחילה.

ובכל אחד מהללו יש לתמוה מה ראו להתיר היתר גמור במלאכות אלו, רק משום שעושים אותם בבית או בדרך אכילה וכיו"ב. ובקיצור נאמר כפי המבואר בדברי רש"י (ביצה יג ע"ב) ובאונקלוס (שמות לה, לג) שפירוש מלאכת מחשבת הוא "עבידת אומנון", דהיינו מלאכת האומן. וכפי שהיה בהקמת המשכן שדווקא מלאכות הנעשות כדרך העושה מלאכתו, דווקא אלו נלמדו לאיסור לעניין שבת. ומשו"כ מצינו גדרי היתר רבים במלאכות שבת: דבר שאין מתכוון, משאצל"ג, מתעסק, מקלקל, כלאחר יד, מלאכה שאינה מתקיימת וכו'. דכל אלו אין דרך האומן העושה מלאכתו לעשות כן, ועל אופנים אלו לא חייבה תורה (וראה עוד במנחת אשר שבת סימן נ"ה).

ולפי זה, אפשר לחדש סברא במלאכת בישול, והיא דיש לחלק בין מלאכה לבין שימוש. שכלי ראשון, בין שהוא על האש ובין שאינו על האש – הוא כלי מלאכת הבישול ובכך דרך מלאכתו. ואולם, כלי שני עניינו כלי האכילה כאשר מסבים לשלחן האוכל, וממילא אין זה דרך מלאכתו אלא דרך שימושו. כלומר, התורה מבחינה בין סירים שדרך לעשות בהם מלאכה ובישול, לבין צלחת שדרך להשתמש בהם ולא לעשות בהם מלאכה. ויש בזה דמיון ברור ל"מלאכת הבית" שאמרנו בדש, וכן ל"דרך אכילתו" ושימושו בשאר מלאכות שמצינו זה. ולפי זה נראה שיש כאן גדר עקרוני להבחין בין כלי ראשון ושני, ואין החילוק מצד מידת החום כלל.

אלא שבדבר שדרך לבשל אותו בכלי שני כקולייס האספנין, ועלי תה וכיו"ב ממילא אין זה מוגדר כשימוש אלא כדרך מלאכתו העיקרית, כיוון שכך היא גם דרך האומן. ובמלח הסתפקו האם נחשב שדרך בישולו ועיקרו בכלי שני, או שמא זהו שימושו דווקא, אע"פ שבוודאי נימוח באותה מידה ולא נחלקו במציאות, אלא שעיקר מלאכתו הוא באור, כנ"ל.

ונמצא לפי דברנו, שאין הבדל בין כלי ראשון לכלי שני אלא לגבי שבת ששייך בה מלאכת מחשבת. אולם לגבי שאר איסורים נראה שאין לחלק בין ראשון לשני כל זמן שהיד סולדת. ואכן, הב"י (יו"ד סימן ק"ה) העיר בדעת הטור על כך שלמרות שפסק לגבי שבת שכלי שני אינו מבשל, נראה מדבריו שבדיני תערובות אין הבדל בין כלי ראשון ושני. הב"י כתב שאף שאפשר לחלק בין שבת לשאר איסורים, חילוק זה נראה דחוק בעיניו. אולם, לפי ההצעה שהבאנו זה עתה, נראה שהחילוק בין שבת שתלויה במלאכת מחשבת לבין שאר איסורים מתיישב היטב.