דין גידולי קרקע במלאכות סידורא דפת

ישי קולומבוס (מחזור יג)

א. הצגת הרקע לבעיה

ישנו קושי גדול בדיני מלאכות שבת, והוא היחס לכללים שנאמרו לגבי מלאכות ספציפיות – האם להשליך כללים אלה גם לגבי שאר המלאכות (ולראות במלאכות שבהן נאמרו הכללים דוגמאות בעלמא), או שצריך לצמצם את חלות הכללים אך ורק לגבי המקומות בהם נקבעו במפורש.

לדוגמא: בגמרא שבת (עה:) טוען רבא ש"אין עיבוד באוכלין". בעקבות רבא באים הפוסקים ומרחיבים את הכלל למלאכות אחרות של "סידורא דעור" –

1)   פוסק המרדכי (בתחילת פרק "כלל גדול") – "אין ממחק באוכלין".

2)   פוסק שבלי לקט בשם יראים (מובא בשו"ע ש"כ, יט) – אין צביעה באוכלין".

3)   פוסק חיי אדם (מובא במשנה ברורה שכ"ב, סקי"ב) – "אין מחתך באוכלין.

במקביל באים פוסקים ומרחיבים את הכלל גם למלאכות שאינן מ"סידורא דעור" –

4)   פוסק תקומת הדשן (נ"ו) – אין טחינה באוכלין".

5)   פוסק משנה ברורה (בבאור הלכה שי"ח ד), בשם ראשונים – אין מכה בפטיש באוכלין.

לאור הגמרא ופסיקת הפוסקים, השאלה היא כמובן עד כמה אפשר להרחיב את הדין "אין עיבוד באוכלין" – האם רק למלאכות "סידורא דעור", או לכל המלאכות?

דוגמא שניה: ישנו כלל מפורסם מאד – "אין בישול אחר בישול", המבוסס על המשנה בשבת (קמה:) – "כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת".

מרדכי ור"ן (בפרק "כלל גדול") פוסקים ש"אין טחינה אחר טחינה". תוס' רי"ד (שם) פוסק ש"אין עימור אחר עימור".

האם גם כאן נוכל להרחיב יותר לשאר מלאכות (לפחות ב"סידורא דפת") ולטעון ש"אין לישה אחר לישה", "אין ברירה אחר ברירה"?!

מאמר זה יעסוק בהגבלה הנזכרת לגבי כמה מלאכות, הגבלה זו מסייגת את החפצא עליו נעשית לגידולי קרקע בלבד. יש להקדים ולומר, שבפשטות ההגבלה נאמרת ומורחבת רק לגבי מלאכות "סידורא דפת" (כפי שיובהר להלן), ובחום זה עלינו לברר מהי בדיוק חלות הכלל.

ב. שיטת הירושלמי

מהירושלמי (פרק "כלל גדול") מוכח במפורש, שאין הגבלה שווקא לגידולי קרקע. לדוגמא:

קוצר – (1) "רבנן דקסרי אמרין: ההן דצייד כוורא (דג דגים), וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר".

(2) "החולב והרודה חלות דבש בשבת משום קוצר".

דש – "המכבד והמרבץ (קרקע) חייב משום דש".

כנ"ל מוכח שם לגבי בורר, טוחן ומרקד.

חסרון ההגבלה לגידולי קרקע שאנו מוצאים כאן, קשור לשיטה הכללית של הירושלמי להרחיב אבות המלאכה באופן ניכר, עד כדי יצירת חפיפה בין אבות שונים. (דבר זה גורם לכך שיכולים להתחייב על מלאכה אחת משום שני אבות שונים, גם כאשר אנו דנים על אותו פן במלאכה – כגון חיוב מכה בפטיש על גמר מלאכה במלאכות "סידורא דפת").

הביטוי המובהק לכך מובע בצורה יפה בסיפור הבא, המופיע בירושלמי בתחילת הדיון על ל"ט אבות המלאכה:

"ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש עבדין הוויי בהדא פירקא (פרק "כלל גדול") תלת שנין ופלוג אפקון מיניה ארבעין חסר אחת תולדו' על כל חדא וחדא מן דאשכחון מיסמוך סמכין הא דלא אשכחון מיסמוך עבדוניה משום מכה בפטיש." מלאכה שהיו יכולים לדמותה לאיזשהו אב ספציפי – היו מדמים, מלאכה שלא היו יכולים לדמותה – הכניסוה לתולדות מכה בפטיש.)   

ג. שיטת הבבלי

בבבלי מוצאים אנו דיון מפורש בעניין גידולי קרקע רק לגבי מלאכות מעמר ודש.

לגבי מעמר – זוהי מחלוקת אמוראים (עג:):

"'והמעמר' – אמר רבא (רבה): האי מאן דכניף מילחא ממלחתא (בריכות לכינוס מלח) - חייב משום מעמר.

אביי אמר: אין עימור אלא בגידולי קרקע."

לגבי דש – זוהי מחלוקת תנאים (עה.):

"תנו רבנן: הצד חלזון והפוצעו - אינו חייב אלא אחת, רבי יהודה אומר: חייב שתים. שהיה רבי יהודה אומר: פציעה - בכלל דישה. אמרו לו: אין פציעה בכלל דישה.

אמר רבא: מאי טעמא דרבנן - קסברי: אין דישה אלא לגדולי קרקע." (יש לציין שבירושלמי מובאת מחלוקת זו בין ר' יהודה לחכמים, והיא מוסברת שם בצורה שונה לגמרי – ללא קשר לבעיית גידולי קרקע.)

אם נבדוק את רצף מלאכות "סידורא דפת" (זורע, חורש, קוצר, מעמר, דש, זורה, בורר, טוחן, מרקד, לש, אופה), ניווכח לדעת שמלאכות מעמר ודש מופיעות שם בצמידות אחת לאחר השנייה. העובדה שיש דיון בעניין גידולי קרקע דווקא לגבי שתי מלאכות אלה – ולא לגבי המלאכות שלפניהם ושלאחריהם ברצץ "סידורא דפת" – אומרת דרשני!

ונראה להסביר זאת כך:

לגבי המלאכות שלפני מעמר – זורע וקוצר – היה ברור לבבלי שהן שייכות רק לגידולי קרקע.

לגבי המלאכות שלאחר דש – זורה, בורר וכו' – היה ברור לבבלי שהן שייכות לאו דווקא לגידולי קרקע.

לגבי מעמר ודש – יש מחלוקת.

והסיבה לכך פשוטה: ככל שאנו מתקדמים ברצף המלאכות של "סידורא דפת", אנו מתרחקים והולכים מהקשר לקרקע.

זורע וקוצר הן מלאכות הקשורות בטבורן לקרקע – החיבור לקרקע והניתוקממנה – ולכן הבין הבבלי שמלאכות אלה מסוייגות דווקא לגידולי קרקע.

זורה, בורר, טוחן, מרקד, לש ואופה הן מלאכות המתייחסות לאוכל שכבר עבר עיבוד מסויים לאחר ניתוקו מהקרקע.

הזריה, הברירה והטחינה מתייחסות לגרעיני התבואה ולא לשבולים הקצורות.

ההרקדה והלישה מתייחסות לקמח.

האפייה מתייחסת לעיסה.

מעמר ודש נמצאות במצב ביניים.

מחד גיסא הן מתייחסות לתבואה לאחר שנעקרה מהשדה, אולם מאידך גיסא התבואה עדיין נמצאת במקומה הטבעי (במעמר) ובמצבה הטבעי (בדש).

במלאכת העימור – רק אוספים את השבולים הקצורות.

במלאכת הדישה – מפרידים את הגרעינים מהשבולים.

ובזה חלוקים התנאים והאמוראים:

רבא (רבה) סובר שיש עימור גם שלא בגידול קרקע כיוון שמלאכת עימור מתייחסת לחפצא לאחר שנעקר מן הקרקע.

אביי סובר שאין עימור אלא בגידולי קרקע – כיוון שבמלאכת עימור, התבואה נמצאת עדיין במצבה הטבעי ובמקומה הטבעי.

חכמים (על פי הסבר רבא) סוברים שאף דישה אינה אלא בגידולי קרקע, כיוון שבמלאכת דישה, למרות שהתבואה איננה במקומה הטבעי, הרי היא עדיין במצבה הטבעי.

על פי החילוק הנ"ל (בין המלאכות עד דש למלאכות מדש) נוכל אולי להסביר תופעה מוזרה, והיא שלמלאכות עד דש מצאנו מקבילות במלאכות אחרות.

1) כנגד מלאכת קוצר בגידולי קרקע, מוצאים אנו את מלאכת גוזז בצמר ("בסידורא דבגד") ואת מלאכת צד בבעלי חיים ("בסידורא דעור"). היסוד המשותף לשלושת המלאכות הללו הוא עקירת דבר ממקום גידולו (וכך משמע משבת קז: בדין "הושיט ידו למעי בהמה" וברמב"ן שם).

2) כנגד מלאכת מעמר בגידולי קרקע שאחת מתולדותיה היא "המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד" (רמב"ם שבת ח, ו), מוצאים אנו את מלאכת בונה שאחת מתולדותיה היא "כל המקבץ חלק אל חלק ודיבק כל עד שיעשה גוף אחד" שם ז, ו). היסוד המשותף – דיבוק חלקים לגוף אחד.

3) כנגד מלאכת דש בגידולי קרקע שאחת מתולדותיה היא מנפץ פשתן בגבעולין (שבת עג:), מוצאים אנו את מלאכת   מנפץ בצמר. היסוד המשותף – הפרדת הקליפה מהגרעין.

לעומת זה למלאכות אחרי דש לא מצאנו מקבילות באבות אחרים, וההסבר לכך מובן על פי הנאמר לעיל.

המלאכות עד דש מוגבלות לגידולי קרקע, ולכן חפצים שאינם גידולי קרקע אפשר לחייב מצד אבות אחרים.

המלאכות אחרי דש אינן מוגבלות לגידולי קרקע, ואבות אחרים שיתייחסו לחפצים שאינם גידולי קרקע ייצרו כפילות מיותרת במלאכות.

ד. שיטות ראשונים ואחרונים (על פי הבבלי)

1) שיטת תרומת הדשן בטחינה

תרומת הדשן (בתשובה נ"ו) מרחיב את הגבלת גידולי קרקע גם לטחינה – "אין טחינה אלא בגידולי קרקע".

פסיקה זו סותרת לכאורה את החלוקה שהוצעה לעיל בין מלאכות עד דש למלאכות מדש ואילך.

ניתן לתרץ את העניין בכמה אופנים, ואציע כאן שניים מתוכם:

(1) דין תרומת הדשן שאין טחינה אלא בגידולי קרקע מוגבל רק לאוכלין, והוא מובא כסניף לטענה המרכזית ש"אין טחינה באוכלין". (וכך גם פוסק משנה ברורה להלכה בסימן שכ"א ט'-י"ב, שאין טחינה רק באוכלין שאינם גידולי קרקע).

(2) לכאורה קשה על תרומת הדשן מצד אחר, והוא שמוכח מהגמרא ביצה (ז.), שיש טחינה גם בדברים שאינם גידולי קרקע –

הגמרא דנה שם בעניין הכנת הקרקע לכסוי הדם ביום טוב, ושואלת: "והא קא עביד כתישה", ומסביר רש"י: "וכותש תולדה דטוחן". (ואין אפשרות להסביר שכתישה תולדה דחורש, שהרי השאלה הבאה בגמרא מתייחסת לבעיית עשיית הגומא והחרישה), יוצא משם בפשטות שיש טחינה גם בקרקע, וקרקע אינה גידולי קרקע.

אגלי טל (ד"ש סק"ב) טוען שאכן הכלל הבסיסי של תרומת הדשן נכון – "אין טחינה אלא בגידולי קרקע", אלא ישנו דין מיוחד שגם בקרקע עצמה יש טחינה, הואיל ובמשכן הייתה טחינה בקרקע.

ואז נצטרך לומר שהכלל המדויק הוא "אין טחינה אלא בקרקע ובגידולי קרקע" (וברור גם כן מדוע בגמרא לא מופיע כלל סתמי "אין טחינה אלא בגידולי קרקע"). האגלי טל בכל זאת מנסה להסביר את דמיון מלאכת טחינה למלאכות עד דש- המיוחד למלאכות אלו הוא ייחוס המלאכה לחפצא בסיסי של גידולי הקרקע בלי התערבות של גורמים חיצוניים – בניגוד למלאכת ברירה,   לישה ואפיה:

שהרי בברירה אנו בוררים צרורות מגרעיני התבואה,

בלישה אנו מערבים מים בקמח,

ובאפיה אנו אופים בצק מעורב במים.

(ובלשונו של האגלי טל: הגבלת גידולי הקרקע קיימת רק "בדבר ששייך בו משעת גידולו, לאפוקי בורר שהצרורות מתערבים בו אחר כך...".)

לעומת זה, המלאכות עד דש ומלאכת טחינה מתייחסות לשיבולים ולגרעינים בטהרתם, ולכן עליהן נאמרה הגבלת גידולי קרקע.

2) ההרחבה לזורה ומרקד

על פי הסבר אגלי טל בתרומת הדשן אנו מגיעים בהכרח למסקנה, שגם על זורה ומרקד חלה הגבלת גידולי קרקע, שהרי גם זריה והרקדה מתייחסות לחפצא הבסיסי שלגידולי הקרקע – גרעינים וקמח – בלי התערבות חיצונית. אולם הרחבת הכלל של גידולי קרקע גם לזורה   ומרק נראית סבירה מאד גם מסיבה אחרת לגמרי – והיא מתוך הבנת היחס בין שלושת   המלאכות זורה – בורר – מרקד.

הגמרא שבת (עג:) שואלת: "היינו זורה היינו בורר היינו מרקד" (רש"י: "והלא כולן מלאכה אחת הן, במפריש אוכל מן הפסולת"). ומתרצים אביי ורבא: "כל מילתא שהויא במשכן אף על גב דאיכא דדמי לה – חשיב לה". כלומר, מכיוון שמלאכות סידורא דפת (או בישול סממנים) היו במשכן, כל שלב במלאכה מקבל חשיבות עצמאית של אב מלאכה.

אולם ביסוד שלושת המלאכות האלה עומד עיקרון אחד – הפרדת פסולת מאוכל, ולכן אם נרצה להרחיב מלאכות אלו לדברים שאינם גידולי קרקע, מסתבר מאד להרחיבם ולחייבם רק משום בורר הכללי ולא משמות זורה ומרקד שהם ספיצפיים במהותם לגידולי קרקע.

(רמז לחילוק בין בורר ובין מרקד ניתן למצוא בגמרא שבת (קלח.) לגבי הבעיה "משמר משום מאי מתרינן ביה" ובשיטת רש"י שם (בהבנת רבה), המסביר מדוע התראה מועילה גם משום בורר. לכאורה מוכח משם שבורר הוא השם כללי ומרקד שם ספציפי).

למסקנה יוצא שעל פי הרחבות תרומת הדשן ואגלי טל נכללות בהגבלת גידולי קרקע כל מלאכות "סידורא דפת" חוץ מבורר, לש ואופה.

3) הרחבת הגר"א

הגר"א (שכ"א, סקי"א) קובע: "דאין טחינה אלא בגידולי קרקע כ"ש בעימור (עג:), והוא הדין לכל מלאכת הקרקע כמ"ש (עה.)". כוונת הגר"א בביטוי "לכל מלאכת הקרקע" איננה ברורה. אם כוונתו לכל מלאכות "סידורא דפת" כולל לש ואופה, הרי שטענה זו קשה מאד, וסותרת לכאורה גמרות מפורשות הפוסקות שיש לישה ואפיה גם בדברים שאינם גידולי קרקע- שהרי מצאנו לישה באפר ועפר (יח.) ובישול בזפת (עד:) ובמים.

יותר נראה לומר שכוונתו לכל המלאכות עד טחינה (שהרי הגר"א אומר דבריו על טחינה) כולל ברירה אבל לא כולל לישה ואפיה.

מכל מקום נראה שהגר"א הוא המרחיב יותר את כלל ההגבלה לגידולי קרקע לכל המלאכות החקלאיות (שנעשות מחוץ לביתו לצורך ימים מרובים) – ורק לישה ואפיה (המלאכות הביתיות) יוצאות מכלל זה.

סיכום

ההגבלה לגידולי קרקע –

על פי הירושלמי – איננה קיימת.

על פי הבבלי – בגמרא: קיימת עד מעמר או דש.

על פי ראשונים ואחרונים:

  מורחבת גם לטחינה (תרומת הדשן).

  ייתכן שגם לזרייה והרקדה (על פי אגלי טל).

  וייתכן שגם לברירה (על פי הגר"א).