בדין מהלך כעומד

אלי ליפשיץ

 איתא בגמרא שבת (ה.):

"תנו רבנן המוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו חייב, ובן עזאי פוטר, בשלמא בן עזאי קסבר מהלך כעומד דמי, אלא רבנן נהי נמי דקסברי מהלך לאו כעומד דמי, היכא אשכחנא כהאי גונא דחייב..."

מקשים כל הראשונים: לבן עזאי, הסובר שמהלך כעומד, לא משכחת לה דין ד' אמות ברשות הרבים, שבכל פסיעה ופסיעה מתבצעת עקירה והנחה, וממילא לכל מהלך ברשות הרבים יש דין של פחות פחות מד' אמות. בתוס' (שם ד"ה " בשלמא ") מובאים שני תירוצים:

א) בשם הירושלמי: "משכחת לה בקופץ". משמע, שעקרונית מהלך אינו מתחייב על העברה ברשות הרבים.

ב) "והש"ס דילן לא חזיב פירכא, כדאמר בהזורק : 'ד' אמות ברה"ר הלכתא גמירי לה' ".

אולם שני תרוצים אלו דחוקים.

הרמב"ן (עג.) ובעל המאור (צו.) סוברים, שחיוב מעביר ד"א ברה"ר, מקביל במהותו לדין הוצאה מרשות לרשות, שהרי ד"א הם רשותו של אדם, והעברת ד"א מהווה הוצאה מרשות זאת. אולם מהראב"ד (מובא ברמב"ן שבת ח. ובכתובות לא.) עולה הבנה שונה. בגמרא בכתובות (לא.) מפורש שאדם מתחייב במגרר ויוצא מרשות היחיד לרשות הרבים, אף שלא בוצעה עקירה והנחה, ואילו במס' שבת (ח:) כתוב: "אמר רב יהודה האי זירזא דקני, רמא וזקפיה רמא וזקפיה, לא מיחייב עד דעקר ליה. [ומסביר רש"י: "חבילה של קנים ארוכים, הוליכו אמות הרבה ברשות הרבים כענין הזה, שלא נטלו כולו מן הקרקע אלא זקפו והשליכו וחזר וזקפו והשליכו, אין זו עקירה"]. מתרץ הראב"ד: "דכי בעי הגבהה הני מילי במגרר ד"א ברה"ר, אבל מוציא מרה"י לרה"ר – עקירת הרשות עקירה היא וכמגביהו הוא...". ומשיג עליו הרמב"ן: "ואינו מחוור כלל". אולם נראה לי שדברי הראב"ד מחוורים ונהירים. בהסבר דבריו נראה לומר, שדין העברה שונה מהותית מדין הוצאה. [והרמב"ן לשיטתו לעיל, לא סבר חילוק זה]. במלאכת ההוצאה החיוב הוא על התוצאה, שהחפץ עבר מרשות אחת לרשות שניה, ואילו בהעברה החיוב הוא על מעשה ההעברה, ולכן בהעברה זקוקים לעקירה והנחה פיזיים, מה שאין כן בהוצאה, "שעקירת הרשות עקירה היא". לאור החילוק בין הוצאה להעברה, נראה לומר שאף אופי דין עקירה ונחה במלאכת העברת ד"א שונה מאופי דין עקירה והנחה במלאכת הוצאה מרשות לרשות. במלאכת העברה, העקירה וההנחה הינם חלק ממעשה המלאכה. ואילו בהוצאה, המלאכה היא ההעברה מרשות לרשות, ומשמעות העקירה וההנחה היא רק להגדיר מאיזו רשות החפץ יצא ולהיכן הוא נכנס.

לאור הבנה זו ניתן להסביר את שיטת בן עזאי בהעברת ד"א ברה"ר. אמנם מהלך מהווה אוסף של עקירות והנחות, אבל אין מהלך דומה למעביר פחות פחות מד"א. במעביר פחות פחות מד"א, כל עקירה והנחה מהווה פעולה עצמאית. לעומת זאת מהלך מהווה רצף של עקירות והנחות – רצף המגדיר את הכל כמעשה אחד. זאת אומרת, שבדין מהלך יש הבדל בין אם מוקד הדיון הוא מעשה העברה, שלגביו אין מחלוקת בין בן עזאי לרבנן, שכולי עלמא רואים מהלך כמעשה אחד, לבין אם מוקד הדיון הוא העקירות וההנחות, שבשאלה זו חלוקים רבנן ובן עזאי. בן עזאי סובר שמהלך כעומד, ובכל פסיעה ופסיעה מסתתרת עקירה והנחה. ואילו רבנן סוברים שמהלך לאו כעומד ואין ההליכה מורכבת מעקירות והנחות.

לפי זה הכל אתי שפיר: מלאכת הוצאה מוגדרת כמלאכה, רק בתנאי שיש תוצאה של מעבר מרשות לרשות. תוצאה זו נקבעת על ידי העקירה – המגדירה מהיכן החפץ יצא, ועל ידי ההנחה – המגדירה להיכן החפץ נכנס. ולכן במוציא מחנות לפלטיא דרך סטיו, העקירות וההנחות המסתתרות בהליכה מגדירות את המצב כיציאה מחנות (רה"י) וככניסה לסטיו (כרמלית). וכיציאה מסטיו (כרמלית) וכניסה לפלטיא (רה"ר), ואין כאן תוצאת הוצאה מרשות לרשות מדאורייתא.

לעומת זאת, מלאכת העברת ד"א ברה"ר מוגדרת על ידי מעשה של עקירה, העברת ד"א והנחה. ומהלך, כאמור לעיל, מהווה מעשה אחד של עקירה, העברה והנחה.