אבות מלאכה – ממלאכת המשכן למדנו

 

במשנת מלאכות שבת שנינו –

"אבות מלאכות – ארבעים חסר אחת; הזורע, והחורש, והקוצר ... והלש, והאופה ... " (שבת פ"ז, ב)

מנה התנא אופה, ולא הזכיר מבשל.

א. שיטת רש"י והמאירי – למדים רק ממלאכת הקמת המשכן

מניית האופה בין ל"ט אבות מלאכה והשמטת מבשל עוררו תמיהה גם בתלמוד הבבלי וגם בירושלמי.

בבלי –

"אמר רב פפא: שבק תנא דידן בישול סממנים דהוה במשכן, ונקט אופה"

וההסבר –

"תנא דידן – סידורא דפת נקט." (שבת עד:)

כנראה ברור לרב פפא, שרק בישול היה במשכן, אבל אופה "לא שייך במלאכת המשכן כלל" (לשון רש"י שם).

ומעין זה בירושלמי (פ"ז ה"ב) –

"את חמי, אפייה תולדת לבישול, ואת אמר הכי?"

והסביר ה"פני משה" - "על המתניתין מתמה, דקתני "האופה", בא וראה, הרי אופה לא היה במשכן אלא מבשל בסממנין, ואם כן מבשל הוא האב, והאופה תולדת דמבשל; ואת אמר הכין – בתמיה".

והתשובה – אף היא מעין זו שבבבלי –

"אלא בגין דתנינן סדר עיסה, תנינן עמהן ".

ועל פי זה כתב רש"י בדבריו למשנה (עג.):

"האופה – לא הווה בשמכן, דלא שייך אלא בפת, ופת לא שייכא במלאכת המשכן".

ואם תשאל: והרי כמה וכמה אפיות היו במשכן – אפיית מנחות ולחם הפנים ועוד! אכן, היו עבודות אפיה בעבודת המשכן, אך במלאכת הקמת המשכן לא היו.

וכלשונו של המאירי בפירושו למשנה:

"האופה – ומכל מקום אפיה לא הייתה במשכן, שאין אפייה אלא בפת, ופת לא היה צריך למלאכת המשכן. ואל תשיבני מלחם הפנים, שאין הכוונה במה שנעשה שם אחר השלמת בניית המשכן, אלא מה שנעשה שם בעוד שהיו בונים אותו".

וכבר חקר בעל ה"אגלי טל" בפתיחתו, מה שלמדנו אבות מלאכות בשבת ממלאכת המשכן: "גמרינן גם כן מקרבנות שבמשכן, או דילמא לא ילפינן אלא ממשכן עצמו". ואכן הוכיח הוא משאלת הגמרא גבי אופה ומדברי רש"י למשנה, שאין למדים אלא ממלאכת המשכן עצמו ולא מעבודת הקרבנות במשכן[1].

והוסיף עוד בנו, בעל ה"שם משמואל", והוכיח משאלת הגמרא גבי שוחט – "והשוחטו – שוחט משום מאי חייב?"

ואי נימא שלומדים מעבודת הקרבנות, הרי שחיטה מעבודת הקרבנות היא, ומה מקום לשאלה – משום מאי מחייב?

ב. שיטת רב האי גאון – למדים גם מהעבודה במשכן

לעומת דעה זאת, מצאנו דעה חולקת מפורשות:

"וששאלתם: מהו אבות המלאכה דגמרינן ממעשה המשכן, ואמר: הם זרעו ואתם לא תזרעו – זריעה וקצירה היאך הוואי במשכן?

תשובה: הלוא יש בקרבן תמיד כל יום עשירית האיפה סולת; ובקרבן אהרן, חביתים שבכל יום; ובמילואים, סל המצות; ובכל אלה ממעשה משכן, ואין מביאים כל אלה אלא מן הזרע ומן הקציר..." (תשובת רב האי גאון, "אוצר הגאונים" לשבת, חלק התשובות סימן קנז [2])

הנה דעתו המפורשת, שלמדים מקרבנות שבמשכן.

מחלוקת זאת אינה רק בגדר משמעות דורשין. עשויה הייתה להיות לה גם נפק"מ מעשית.

שנינו (צב.) –

"המוציא – בין בימינו בין בשמאלו, בתוך חיקו או על כתפיו – חייב, שכן משא בני קהת; כלאחר ידו, ברגלו, בפיו ... פטור, שלא הוציא כדרך המוציאין ".

וכתב רש"י:

"שכן משא בני קהת – 'בכתף ישאו'. וימין ושמאל וחיק – אורח ארעא. ובשם רבנו יצחק בר יהודה מצאתי שאמר בשם רב האי גאון, שמפורש בהש"ס ירושלמי: 'ופקדת אלעזר בן אהרן הכהן שמן המאור וקטרת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה' – שמן אחד בימין, ושמן אחד בשמאל, והקטורת בחיקו, והחביתין בכתף [3]."

משמע לפי רב האי גאון, אלמלא מצינו לאלעזר הכהן שהיה נושא בשמאלו ובחיקו, אפשר ולא הייתה הוצאה זו כדרך המוציאין. אך רש"י לא יוכל ללמוד מכאן, כיוון שלשיטתו אין ללמוד אלא ממלאכות הקמת המשכן. ואכן ה"אגלי טל" ראה בעניין זה את שורש המחלוקת, והבין, כי המקור לשיטת רב האי גאון הם דברי הירושלמי, שעליהם הוא נסמך.

מחלוקת בבלי וירושלמי?

נמצא, שלפנינו – לכאורה – מחלוקת בבלי וירושלמי. אלא שיש להקשות: והרי אף הירושלמי הקשו, מדוע נמנית מלאכת אופה ולא מבשל; ואם אכן למדים מקרבנות, הנה אף אופה בכלל האבות, ומה מקום לקושיא?

ושמא אכן לירושלמי, השאלה אינה בשל העובדה שאופה לא היה במשכן אלא בשל היותו תולדה ולא אב. זאת, כי לירושלמי אין אב אלא אחד (על כן, אף שזורע ונוטע עניין אחד הוא, הרי האב הוא זורע, והנוטע אינו אלא תולדה. וכן שיטת רב האי גאון – ראה "אוצר הגאונים", חלק הפירושים לדף עג:, וראה גם רבנו חחנאל על אתר. וכבר מצינו מלאכות שהיו במשכן, ואינן אלא תולדות – ראה תוספות לדף כו:, ד"ה "ולרבי אליעזר") ונקבע, שהמשבל הוא האב, והאופה – תולדה. ומכאן התמיהה, מדוע שונה תולדה – אופה – במניין ל"ט אבות ולא האב, שהוא המבשל. שיטת הבבלי לעומת זאת – שייתכנו אבות אחדים המקבילים זה לזה, דוגמת זורע ונוטע (ראה רש"י עג:, ד"ה "יכול מלאכה אחת הן"), ומכאן, שאפשר, שגם אפיה אב וגם בישול אב; ומכאן, שהשאלה אינה על מניית התולדה אלא על מניית דבר שלא היה במשכן.

וחיזוק לכך שלירושלמי גם מקרבנות למדים, ושהירושלמי שימש מקור לרב האי גאון, מדברי רב האי גאון עצמו בהמשך התשובה שנזכרה בתחילה –

"ואף כלשון הזה בתלמוד מערבא: אבות מלאכות – ממשכן למדנו. ומה החרישה היתה במשכן, שהיו חורשין ליטע סממנין, וסממנין אלו הם של קטורת, ויש בזאת חרישה וזריעה וקצירה".

קטורת – מכלל העבודה במשכן. ומהכנתה למדנו בירושלמי – להבנת רב האי גאון – אבות מלאכה.

ד. מובן חדש למלאכות ההקמה

אלא שאם כן יש לתמוה, מה זה מביא רש"י (שם בדף צב.) את השיטה החולקת בלא להזכיר אף במשהו כי כאן מחלוקת יסודית בין שתי שיטות!

שמא, מדברי רב האי גאון והירושלמי אלו עדיין אין הכרח לשיטה שלמדים את אב המלאכה "הוצאה" מהוצאת אלעזר, אלא רק למדים שדרך הוצאה בכך, לאמור: לאב מלאכה ייחשב רק הנלמד ממלאכת הקמת המשכן; אך מהי דרך הפעולה – זאת ניתן ללמוד מאשר מצינו עושים אף אחר כך, והוצאה בכתף של בני קהת תוכיח, שאף הוצאה זאת – לאחר שהוקם המשכן הייתה. לפי זה כבר אין צורך במה שהסברנו לעיל בדעת הירושלמי על אפייה. אפשר, שאכן לירושלמי לא הייתה אפיה במשכן, כי גם לירושלמי למדים רק ממלאכת הקמת המשכן, ולכן אפיה – אינה אלא תולדה; וקושיית הירושלמי – כבבלי, וכהסבר ה"פני משה" שהובא בתחילה. אשר לסממני הקטורת – אכן, בירושלמי נזכרו סממנין סתם – "מה חרישה הייתה במשכן, שהיו חורשין ליטע סממנין ", וניתן לפרש זאת על סממני הצבעין, כדרך שהסביר רש"י במשנתנו[4].

מאידך, שמא מברייתא המובאת בבבלי (מט:) ניתן להוכיח כרב האי גאון:

"תניא כמאן דאמר כנגד עבודות המשכן, דתניא: אין חייבין אלא על מלאכה שכיוצא בה הייתה בשמכן: הם זרעו, ואתם לא תזרעו...; הם העלו את הקרשים מקרקע לעגלה, ואתם לא תכניסו מרה"ר לרה"י; הם הורידו את הקרשים מעגלה לקרקע, ואתם לא תוציאו מרה"י לרה"ר ... "

נמצא, שלמדים איסור הוצאה מהובלת הקרשים על ידי בני לוי. הובלות אלו נעשו בעת המשאות לאחר שכבר הוקם המשכן (שהרי ביום הקמתו נתרמו העגלות על ידי הנשיאים). הרי לנו, שלא רק ממלאכת הקמת המשכן למדים. וכנראה יש להבין, כי מלאכת הקמת המשכן מתפשטת להקמות הרבות שהיו בעת החניות לאחר המסעות ולפירוק המשכן. ואז, אף העמסת הקרשים על העגלות והורדתם – בכלל המלאכות הן, והן מלאכת הכנסה והוצאה.

עתה נבין, מדוע לא ראה רש"י בדברי רב האי גאון למשנה בדף צב ניגוד לשיטתו הוא. כי שם למדים מעבודת אלעזר בעת המסע, העובר להקמת המשכן מחדש. זו הוצאה, שניתן לראותה בכלל מלאכות הקמת המשכן. לפי זה כבר אין צורך לראות מחלוקת בין הבבלי והירושלמי. נותרה בעליל מחלוקת רש"י ורב האי גאון, כששאלות הגמרא בעניין אופה ושוחט מוכיחות כרש"י, וקשות לשיטת רב האי גאון.

ה. תירוצים לשיטת רב האי גאון

על כן תירץ ה"אגלי טל" בפתיחתו, שאי אפשר לראות שחטה במקדש כמקור לאיסור מלאכת שוחט, שהרי באמת עבודות המיוחדות לשבת הותרו, וקרבנות השבת והימים הטובים נשחטו.

כיוצא בזה לעניין לחם הפנים, מנסה הוא להוכיח, שלרבי, אף אפיית לחם הפנים דוחה שבת. זאת מכך שסובר רבי שתנור מקדש, ואם אופים את הלחם לפני שבת, נפסל הוא בלינה. וכבר אמרו התוספות במנחות (צה:): "תברא, מי ששנה זאת לא שנה זאת", היינו: השונה אפייתם בפנים, לא שונה שאינן דוחות את השבת.

אלא שביאור זה דחוק כאשר הרגיש בכך ה"אגלי טל" עצמו, ועיקר הדוחק בשל הרמב"ם, שפסק מחד – תנור מקדש; ומאידך – שאין אפיית לחפ הפנים דוחה את השבת. ואכן כי אין האפייה דוחה שבת, נאמר לא רק במשנה זאת במנחות (צה:) אלא גם במשנה האחרונה באותו הפרק:

"לחם הפנים נאכל אין פחות מתשעה ולא יותר על אחד עשר. כיצד: נאפה מערב שבת ונאכל בשבת" (שם ק:, וזו משנה סתמית, הנזכרת גם בערכין ובפסחים).

בדרך אחרת תירץ הרב נחם מנדל כשר בהערותיו[5]: לדעה, שלחם הפנים מן המן היה נאפה, נמצא אין שאר המלאכות (זריעה, קצירה וכו ') משתתפות בסדר הכנתו. וכמובן – "לא היה במשכן, היינו באותו המין שהיה כל המלאכות הקודמות המסודרים במשכן כסדר עשייתן".

המדקדק בלשון הגמרא ימצא, שלא נאמר כלל שאופה לא היה במשכן אלא "שבק תנא דידן בישול סממנין דהווה במשכן, ונקט אופה". וניתן אפוא להסיר, לא שאין ללמוד מאופה, אלא שעדיף לנקוט מבשל (סממנין ), שלגביו באו כל המלאכות כסדרן. על פי זה נבין גם, מדוע לא באה כאן לשון תמיהה בדברי רב פפא, אלא "אמר רב פפא " – בניחותא.

ו. וכי לא היה מעשה לחם הפנים בכלל הכנת המשכן?

אך הסבר זה לא בא אלא לשיטת רב האי גאון ואף הוא יוצא מנקודת הנחה, הרווחת אצל ראשונים ואחרונים, כאילו אפיית לחם הפנים נמנית עם עבודות המשכן, וכמוה כעבודת הקרבנות. ופלא הדבר: הלוא במפורש נזכר עניין לחם הפנים בכלל עבודות ההכנה שעשו בצלאל בן אורי והחכים העוזרים על ידו, כאמור:

"וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו את כל אשר צוה ה' ... את השלחן ואת בדיו ואת כל כליו ואת לחם הפנים" (שמות לה, י-יג )

נמצא, שהכתוב המזהיר – "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה' כל העשה בו מלאכה יומת" (שם, שם, ב) – והביא רש"י – "הקדים להם אזהרת שבת לציווי מלאכת המשכן, לומר, שאינו דוחה את השבת" – מזהיר גם מאפות את לחם הפנים.

כי אכן עשו הם את לחם הפנים נשנה מפורש גם אחר כך:

"ויביאו את המשכן אל משה, את האהל ואת כל כליו ... את השולחן את כל כליו ואת לחם הפנים" (שם, לט, לג -לו)

אכן מצאתי לשניים מרבותינו האחרונים, שראו בזה קושי, וניסו ליישבו. הנצי"ב ב"העמק דבר" (לפרק לט, לו) מעורר קושי נוסף: כיצד זה החזיק לחם נפים שעשה בצלאל משעת אפייתו (שלכל המאוחר נאפה עד כ"ה כסלו) עד ראש חודש ניסן, יום הקמת המשכן? ותירוצו – "ויותר נראה, שלא היה מעשה בצלאל אלא לדוגמא באשר היה בט אומנות יתירה, כידוע, אבל לא עלה על השולחן אלא האפוי אחרי כן, ובזה מיושב הא דאיתא בשבת, פרק 'כלל גדול', דמלאכת אפייה לא היתה במשכן אלא בישול סממנים, ואמאי ? הא הווי לחם הפנים! אלא כמו שכתבנו, שלא הגיעה אפייה זו לתכלית צורך המשכן".

ועדיין תימה: סוף סוף האזהרה מעשות מלאכה ביום השביעי כוללת גם את אפיית לחם הפנים שעשה בצלאל לדוגמא, וממנה נוכל ללמוד דין אפיה!

בדרך אחרת הלך הרי"צ מעקלנבורג בפירושו "הכתב והקבלה" (לפרק לט, לו). אף הוא מעורר את הקושי: "מנה כאן את מעשה לחם הפנים בתוך שאר מלאכות המשכן וכן בויקהל לה, ויש להעיר, דלרז"ל לא היתה אפייה במלאכת המשכן כבשבת (עד:) ... ובשתי המקראות מבואר, דאפיית לחם הפנים – אף שאין לו שייכות לבנין, על כל פנים נחשב במלאכת המשכן ... " ותירוצו: "ואפשר שאין המכוון במקראות האלה אפיית לחם הפנים כי אם הכלים הנצרכים ללחם הפנים, ויהיה טעם 'ואת השלחן ואת כל כליו ואת לחם הפנים' – כלים הנצרכים אל השלחן עצמו, והנצרכים לצורך לחם הפנים. ומלות 'את כל כליו' משמש פנים ואחור". אלא שאף דרך זו אינה נראית מתאימה לפשוטו של כתוב, האומר ושונה – "לחם הפנים".

ז. לחם הפנים, כנרות וכקטורת – חלק ממערכת המקדש הקבועה

נראה מפשוטם של מקראות, כי אכן לחם הפנים נמנה עם המערכת הקבועה בקודש, ואינו כקרבנות הבאים מזמן לזמן. ואפשר שכן הדבר אף לשאר עבודות שבקודש – הדלקת הנר והקטרת הקטורת. אשר על כן מצאנו את שלושת אלו כבר בהכנת המשכן יחד עם האוהל והכלים. לחם הפנים כנ"ל, ונרות וקטורת כאמור –

"שמן למאור בשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים" [6] (שמות, כה, ו)

ושנה הכתוב –

"ואתה תצוה אל בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור להעלת נר תמיד" [7] (שם, כז, כ)

"ויאמר ה' אל משה קח לך סמים, נטף ושחלת וחלבנה ... ועשית אתה קטרת רקח מעשה רוקח" (שם, ל, לד-לה)

אינה דומה אפיית לחם הפנים לשאר אפיות

מעתה, שבה ועולה השאלה, מדוע אם כן אין למדים מאפיית לחם הפנים. וזו אותה שאלה בין לשיטת רב האי גאון ובין לשיטת רש"י, שהרי ממלאכת הכנת המשכן ודאי יש ללמוד.

נראה, כי לא כשאר אפיות אפיית לחם הפנים. זו זוקקת אומנות יתירה (אשר על כן – לדעת הנצי"ב – הוצרך בצלאל לעשות דוגמא). וכך עולה גם מהנזכר ביומא (לח.):

"ואלו לגנאי: של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים ... תנו רבנן: בית גרמו היו בקיאין במעשה לחם הפנים, ולא רצו ללמד. שלחו חכמים, והביאו אומנין מאלכנדרייה של מצרים ... "

משמע: אומנות מיוחדת ונדירה, שרק יחידי סגולה היו בקיאים ברזיה. אם אכן זו האפייה, שממנה היינו למדים איסור מלאכת אפייה, כי אז הייתה נאסרת רק אפיית אומנות כזאת [והרי כך למדנו גם לגבי קושר, שחיובו מהתורה הוא רק בקשר של אומן (רמב"ם, ריש פ"י מהלכות שבת), זאת, כי ממשכן למדנו], ואילו אפייה רגילה ויומיומית, שלעומת לחם הפנים למעשה הדיוט תיחשב, לא היתה נאסרת כלל[8]. לכך הוזקקנו לבקש מעשה אחר שהיה במשכן, וממנו ללמוד איסור אפייה ובישול, והוא נמצא לנו או בבישול סממנים (לבבלי, עד:) או באפיית עשירית האיפה סולת שבכל יום, לדעת רב האי גאון[9].

 

---