פסחים | דף קיט | כוס של ברכה לעתיד לבוא

הגמרא בדף קיט ע"ב מתארת את הסעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים כשיגאל את בניו. בסיום הסעודה מתעורר ויכוח בין הצדיקים בשאלה מי ישתה את הכוס – כוס של ברכה, שעליה נאמרת ברכת המזון. כל אחד מאבות האומה מסרב לברך: אברהם ויצחק מסרבים לברך משום שמיטתם לא היתה שלמה וחלק מבניהם יצאו לתרבות רעה, יעקב – משום שנשא שתי אחיות (ואף שבאותו זמן לא היה בכך איסור – יש פגם בעשיית מעשה שעתיד להיאסר, ואינו רצוי בעיני הקב"ה, אף אם עדיין לא נאסר), משה משום שלא זכה להיכנס לארץ ישראל ויהושע משום שלא היו לו בנים. לבסוף מציעים לדוד המלך לברך, והוא אכן מקבל את ההצעה וקובע: "אני אברך, ולי נאה לברך".

סיפור זה שימש את הראב"ד כהוכחה נגד שיטתו של הרמב"ם. הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ח) קובע כי השכר שעתידים בצדיקים לקבל בעולם הבא אינו שכר גשמי אלא שכר רוחני, המכונה על ידי חז"ל במקומות רבים בכינויים גשמיים כגון "סעודה". הראב"ד מקשה על הבנה זו מסוגייתנו: "ואם זו היא הסעודה אין כאן כוס של ברכה". לטענתו, העובדה שהגמרא מזכירה כאן פרטים הנוגעים להלכות סעודה מלמדת שאכן מדובר בסעודה ממש, ולא רק בשכר רוחני.

האחרונים תירצו את קושיית הראב"ד בדרכים שונות, ורבים מהם הסבירו שכפי שהסעודה המוזכרת בסוגייתנו אינה אלא משל, כך גם הכוס האמורה אינה כוס ממש, אלא סמל להודיה שלמה לקב"ה על כל טובותיו. אם כן, מה משמעותו של הסיפור, ומדוע סברו חלק מן הצדיקים שהם אינם יכולים להודות לקב"ה על טובותיו?

המהרש"א הסביר שכל אחד מן הצדיקים סירב להיות המברך משום שלכל אחד מהם חסרו חלק מן הטובות האמורות בברכת המזון: אברהם ויצחק לא יכלו לומר "על בריתך שחתמת בבשרנו" משום שחלק מבניהם לא היו בכלל הברית, יעקב לא יכול לומר "על תורתך" משום שלא זכה לקבל את התורה (ולכן נשא שתי אחיות), משה לא יכול לברך "על הארץ הטובה" ויהושע לא יכול לברך "על ירושלים עירך". על פי הסבר זה כל אחד מן הצדיקים סבר שהוא לא זכה ליהנות מברכותיו של הקב"ה בשלמות, ועל כן ראוי שמישהו אחר יברך. רק דוד, שראה את מלכות ישראל בתפארתה (ואף החל לעסוק בבניין בית המקדש, שהושלם על ידי בנו), יכול היה להלל את הקב"ה בשלמות.

[יש לציין כי בסיפור המובא בגמרא הסביר יהושע שהוא אינו יכול לברך משום שאין לו בן, ואילו על פי המהרש"א טענתו מבוססת על כך שהוא לא זכה לראות את בית המקדש, ואכמ"ל.]

אפשרות נוספת היא שסירובם של הצדיקים לברך לא נבע מכך שהטובות שנעשו עימהם לא היו שלמות, אלא מכך שהם חשו שיש פגם במעשיהם והם אינם שלמים, ולכן אינם ראויים לברך לקב"ה. על פי הבנה זו הקשו כמה מן האחרונים על סופו של הסיפור: אברהם ויצחק התבססו על כך שחלק מבניהם לא הלכו בדרך הישר, וטענתו של יעקב היתה שהוא עבר על דברי התורה. אם כן, כיצד יכול היה דוד, שאף לו היו בנים (כגון אבשלום ואמנון) שלא הלכו בדרכיו, ואף הוא נכשל בחטא בת שבע, לברך? על כך השיבו האחרונים שעל דוד נאמר שהוא "הקים עולה של תשובה": חידושו של דוד לא היה שהוא יכול לברך משום שהוא זך ונקי ומכל חטא, אלא שעל אף שיש פגם – הקב"ה חפץ בברכתו. הזכות להודות לקב"ה אינה שמורה רק לצדיקים גמורים, אלא גם למי שידע להתוודות על חטאיו ולשוב מהם.