פסחים | דף קיד | מצוות צריכות כוונה

הגמרא בדף קיד ע"ב עוסקת בשאלה אם "מצוות צריכות כוונה", כלומר אם בעשיית מצוות יש צורך בכוונה, ומי שעשה מצווה בלא כוונה לא יצא ידי חובתו, והאמוראים והראשונים נחלקו בעניין זה.

מה טיבו של הצורך בכוונה בעשיית המצווה, לדעת הסוברים שמצוות צריכות כוונה? אפשר להעלות שתי אפשרויות:

א. הכוונה למצווה היא חלק ממעשה המצווה: כפי שהתורה ציוותה אותנו לבצע פעולות פיזיות מסוימות, כגון אכילת מצה או מרור, כך היא ציוותה אותנו על המחשבות המלוות את הפעולות הללו, שהן חלק מן המצווה עצמה.

ב. הכוונה המתלווה למצווה היא דרישה נוספת, שקיום המצווה תלוי בה: מעשה המצווה עצמו הוא הפעולה הפיזית, אך בנוסף לכך נדרשת כוונה המגדירה את המעשה כמעשה מצווה ולא כמעשה סתמי.

ההבדל בין שתי ההבנות הללו הוא בשאלה מה מעמדה של מצווה שנעשתה ללא כוונה: לפי ההבנה הראשונה כלל לא היה כאן מעשה מצווה, ואילו לפי ההבנה השנייה יש כאן מעשה מצווה, אלא שהאדם לא יצא ידי חובתו.

שאלה זו עשויה להשפיע על דינים שונים, כגון דין "עשה דוחה לא תעשה". כידוע, כאשר יש התנגשות בין מצוות עשה לאיסור לאו מצוות העשה גוברת ומתירה את האיסור. האם אדם שעשה מצווה הכרוכה בעבירה בלא כוונה למצווה עבר על האיסור? אם היעדר הכוונה שולל את עצם מעשה המצווה מסתבר שיש כאן עבירה, שהרי כלל לא נעשה כאן מעשה העשוי להתיר את האיסור, אך אם מעשה המצווה קיים על אף שהאדם לא יצא ידי חובתו – יש מקום לדון אם הגורם המתיר את האיסור הוא מעשה המצווה או קיומה והיציאה ידי חובה.

[שאלה דומה עשויה להתעורר בנוגע ל'לאו הניתק לעשה', שבו העשה נועד לתקן את האיסור שנעשה. המנחת חינוך (מצוה י) דן בשאלה זו, ואכמ"ל.]

נקודה נוספת שעשויה להתקשר לשאלתנו היא שאלת מקור הדין: הפרי מגדים (אשל אברהם ס, ג) הסתפק אם דין 'מצוות צריכות כוונה' הוא מדאורייתא או מדרבנן. אף שאין הכרח בדבר, אפשר לקשר בין שתי השאלות ולהציע שעל ההבנה שהדין מגדיר את מעשה המצווה עצמו הוא מדאורייתא, אך אם יסודו מדרבנן – מסתבר שחז"ל רק הוסיפו חובה נוספת על עצם המצווה, ולא הגדירו אותה באופן חדש.