פסחים | דף קז | מלוא לוגמיו

הגמרא בסוגייתנו חותמת את הדיון בהלכות קידוש והבדלה בהלכה הקשורה לדין "המברך צריך שיטעום" – החובה לשתות מיין הקידוש:

"מטעימת יין – כל שהוא. רבי יוסי בר יהודה אומר: מלא לוגמא.         
אמר רב הונא אמר רב, וכן תני רב גידל דמן נרש: המקדש וטעם מלא לוגמא – יצא, ואם לאו – לא יצא".

התנאים נחלקו בנוגע לשיעור היין שיש לשתות מכוס הקידוש – כלשהו או מלוא לוגמיו, והאמוראים הכריעו שאכן יש לשתות מלוא לוגמיו. בפשטות שיעור 'מלוא לוגמיו' הוא שיעור היין הממלא את פיו (או חלק מפיו) של האדם (הפוסקים נחלקו בנוגע לדרך שבה יש לחשב שיעור זה, ולא נעסוק בכך כעת).

מהו טעם החובה לשתות מיין הקידוש, ומדוע יש צורך דוקא בשיעור 'מלוא לוגמיו'?

רבנו דוד, בחידושיו על סוגייתנו, הסביר שההנאה מן היין מעניקה משמעות לכוס הברכה:

"שאין חובת הכוס ליטלו בידו בלבד אלא שיהנה ממנו, ואין צריך שיהנה הוא עצמו אלא כל שנהנה ממנו אדם, ואם לא נהנה ממנו אדם הרי הוא כמי שלא היה שם כוס כלל".

לדעת רבנו דוד (אף שמראשית דבריו אפשר להבין באופן שונה, ואכמ"ל) כוס של ברכה אינה ממלאת את תפקידה כראוי אם איש לא שתה ממנה, משום שהגדרתה ככוס חשובה תלויה בכך שהיא אכן ממלאת את ייעודה של כוס יין – לשמח אנשים וּלְהַנּוֹתָם.

אפשרות נוספת להבין את הצורך בטעימה מן הכוס מופיעה בשולחן ערוך של הרב בעל התניא (אורח חיים קצ, ב):

"כל דבר הטעון כוס לא די באחיזת הכוס לבדה בשעת אמירת אותו דבר, שזה אינו מעכב כלל בדיעבד, אלא עיקר מה שהטעינו כוס הוא לשתות ממנו אחר אמירת אותו דבר, שתהא אותה אמירה כעין שירה הנאמרת על היין שמנסכין על גבי המזבח, שהיא שתיית המזבח, אף כאן תהא נאמרת שירה על שתיית היין".

על פי הסבר זה השתייה מהווה חלק מעצם מעשה הקידוש או הברכה הנאמרת על הכוס – לא נוכחותה של הכוס נחוצה לברכה, אלא שתיית היין שלאחריה, הדומה לניסוך היין על גבי המזבח.

על פי שני ההסברים הצורך בשיעור 'מלוא לוגמיו' קשור לעובדה שזהו שיעור 'שתייה של הנאה', כפי שעולה מן הסוגיא במסכת יומא (פ ע"א), הקובעת ששיעור 'מלוא לוגמיו' הוא השיעור שבו מתיישבת דעתו של האדם ובו הוא מרווה מעט את צמאונו (וכן משמע מתוספות שם ד"ה הכי).

אך ייתכן שבין שני ההסברים עשוי להיות הבדל בנוגע למקרה שבו מלוא לוגמיו של אדם מסוים שונה מן השיעור המקובל, כגון אדם שמלוא לוגמיו גדול ביותר. במקרה כזה נחלקו הפוסקים: לדעת התוספות בסוגייתנו (ד"ה אם) אדם כזה צריך לשתות מלוא לוגמיו שלו, אף אם מדובר בשיעור גדול, ואילו לדעת רבנו דוד די לו בשתיית רביעית, שהיא שיעור חשוב. דעת התוספות מתאימה לסברתו של הרב בעל התניא, שלפיה הצורך בשיעור מלוא לוגמיו נובע מכך שזהו שיעור הנאה, וככל שהאדם גדול יותר – הוא זקוק לשתייה מרובה יותר כדי להרוות את צמאונו. לעומת זאת, רבנו דוד הולך לשיטתו, וסובר שדי בכך ששתו מן הכוס שיעור חשוב כדי להעניק לה את ערכה ככוס של ברכה, גם אם במקרה מסוים אין בכך הנאה מספקת לשותה.

[בשולי הדברים נוסיף כי שאלה זו – אם ההנאה מן היין היא חלק ממעשה הקידוש או מהגדרת הכוס ככוס של ברכה – עשויה להתקשר לדברים שהעלינו בעיוננו אתמול בנוגע ליחס בין הכוס עצמה ליין שבתוכה לעניין דין כוס של ברכה.

בנוסף, יש לתת את הדעת על אפשרות נוספת (עיין מהר"ם חלאווה לעיל קה ע"ב), שלפיה הצורך בשתייה מן הכוס אינו חלק מהותי מן הקידוש או מהגדרת הכוס, אלא חובה הנובעת רק מהחשש לביזיון המצווה וכדו' אם לא ישתו מכוס הברכה.]