דילוג לתוכן העיקרי
דף יומי תשפ"א -
שיעור 11

פסחים | דף קה | חביבה מצווה בשעתה

אגב הדיון בהלכות קידוש והבדלה עוסקת סוגייתנו בשאלה מה יעשה אדם שיש לו רק כוס יין אחת לקידוש, ועומדות בפניו שתי אפשרויות: להשתמש ביין לצורך הקידוש בליל שבת, ובכך לקיים את מצוות הקידוש בזמנה, או לדחות את המצווה ולקדש ביום השבת עצמו, כדי שיוכל לכבד ביין את יום השבת, שכבודו חשוב מכבודו של ליל שבת. הברייתא קובעת שבמקרה כזה על האדם להשתמש ביין בליל שבת, ורב נחמן בן יצחק מסביר שהסיבה לכך היא ש"חביבה מצווה בשעתה".

הכלל "חביבה מצוה בשעתה" מזכיר במבט ראשון כלל מפורסם אחר – "זריזין מקדימין למצוות". על פי כלל זה ראוי למהר בעשיית המצוות ולעשותן מוקדם ככל האפשר, וגם בסוגייתנו יש העדפה לקיום מצוות הקידוש מוקדם ככל האפשר, בליל שבת. כך עולה מדבריו של המגן אברהם, שהסביר בעזרת הכלל המופיע בסוגייתנו את דברי הרמ"א (או"ח כה, א), שקבע כי על אף שבדרך כלל יש להתעטף בציצית קודם הנחת התפילין, אם אין לאדם טלית – עליו להניח תפילין תחילה, ולא להמתין עד שתזדמן לידו טלית:

"וכן הוא ביבמות 'כל שהויי מצוה לא משהינן', אף על פי שי"ל שיעשה אח"כ המצוה יותר מן המובחר, וכן הוא בילקוט 'חביבה מצוה בשעתה'".

לדעת המגן אברהם החובה להקדים את עשיית המצוות קודמת להידור בעשייתן, ולכן יש להקדים את הנחת התפילין על אף שהדבר יוביל לכך שההנחה תיעשה בלא טלית.

אולם חלק מן האחרונים חלקו על המגן אברהם, וסברו שהכלל האמור בסוגייתנו אינו יכול להצדיק הקדמת מצווה תוך פגיעה בהידורה. בשו"ת שבות יעקב (א, לד) מובא הסבר לדבר – "די"ל דהתם גזירת הכתוב הוא, אין ללמוד ממנו למקום אחר". נראה שלדעת השבות יעקב העיקרון שעליו מבוסס הכלל "חביבה מצוה בשעתה" שונה מן העיקרון הכללי של "זריזין מקדימין למצוות" ו"שהויי מצוה לא משהינן": עשיית המצווה בזמנה אינה רק הקדמתה, אלא עשייתה באופן הראוי והשלם כפי שציוותה התורה. בדחיית המצווה לזמן אחר יש חיסרון בקיום המצווה עצמה, והיא נעשית באופן פחות שלם.

[חיזוק לגישה זו אפשר להביא מכך שהכלל "חביבה מצוה בשעתה" גורם לעיתים לאיחור המצווה ולא להקדמתה, כגון קצירת העומר בשבת וביום טוב במקום להקדימה לזמן המותר במלאכה, ואכמ"ל.]

כך אפשר להסביר גם את הדין המופיע בסוגייתנו – דחיית הקידוש מליל שבת ליום השבת. הגמרא להלן (קו ע"א) קובעת ש"עיקר קדושא בלילה הוא דקדיש", ונראה שהדבר נובע מכך שלקידוש שתי מטרות:

א. הכרזה על ייחודו וקדושתו של יום השבת.

ב. הבדלה בין ימי החול לשבת (תפקיד מעין זה ממלאת ההבדלה בצאת השבת).

המטרה הראשונה מושגת גם בקידוש הנעשה ביום, אך המטרה השנייה דורשת שהקידוש ייעשה בלילה, סמוך לכניסת השבת, כדי לסמן את המעבר מימי החול לשבת. בדחיית הקידוש ליום יש לא רק איחור בקיום המצווה אלא פגיעה בקיומה ובמטרתה, ועל זה נאמר שחביבה מצווה בשעתה ויש להקדים את הקידוש ולעשותו בזמנו.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)